שלום אורטל,
ראשית, קראתי את הכתבה שלך בנענע ועוד מאמרים שפירסמת בבלוג, ומאד התרשמתי לטובה. הכתיבה שלך מאד מוצאת חן בעיניי, מאד אמיתית, מאד נכונה ומהנה לקריאה.
אני מסכים איתך לחלוטין בנוגע לדברים שכתבת במאמר בנענע. הוריי תמיד סיפרו לי על המורים שהיו להם בברית המועצות לשעבר – המורה אולי היה הדמות החשובה והמכובדת ביותר בחייו של הילד. לא היה דבר כזה מעולם שבו ילד יעז להפריע בכיתה.
חלק מאד נרחב מהבעיה הזאת בישראל, לדעתי, הוא הפחד של ההורים מפני הילדים. הורים מנסים להימנע כמה שיותר מעימותים עם ילדיהם, והילדים יודעים לנצל זאת היטב. ההורים מוותרים לאט לאט על הערכים שחשובים להם, אם יש להם כאלו בכלל, ומטילים את האשמה על בית הספר. אבל חינוך תמיד תמיד מתחיל מהבית.
תוסיפי לכך את המחסור העז בכלים שקיים אצל מורים ומתווצר מצב כמו שקורה היום. מורה לא יכול לעשות דבר כנגד הילד מלבד לקוות שהוא ישתף פעולה, וההורה מעדיף להפנות את העורף.
באמת באמת שאני מתקשה להבין כיצד מורים מסוגלים להמשיך ולעבוד בתנאים הללו ולא מתייאשים.
כשהייתי תלמיד בתיכון היו מספר מורים שמאד אהבתי וראיתי במו עיניי איך הם נאבקים כל יום מחדש. אני אומנם לא מכיר אותך, אבל על פי הדברים שאת כותבת כאן אני מאמין שאת מסוג האנשים הזה, ואילו היית מורה שלי בתיכון, הייתי נהנה ללמוד אצלך בכיתה. 🙂
כל הכבוד על המאמרים בבלוג הזה.
אילן תודה רבה על תגובתך מחממת הלב! נעים לקרוא.
אני כ"כ מסכימה איתך על חלקם של ההורים בדבר. על הפחד מהילדים. אמנם לא כולם,אבל רבים (ורבים אחרים פשוט חסרי אונים).אני כמובן מתכוונת לכתוב על כך בהמשך (תוך כדי שאהיה הוגנת ואציין שיש גם הורים אחרים שמעורבים ומגבים את המורה וכו'). כמו שאתה ראית כתלמיד את המאבק של מוריך -גם לי יש תלמידים שרואים ושמים לב אבל הרוב הגדול…כמו רבים מהאוכלוסיה הבוגרת לא מבינים ולא רוצים להבין.תודה על תגובתך,שוב.
אורטל
שלום אורטל,
ראשית, קראתי את הכתבה שלך בנענע ועוד מאמרים שפירסמת בבלוג, ומאד התרשמתי לטובה. הכתיבה שלך מאד מוצאת חן בעיניי, מאד אמיתית, מאד נכונה ומהנה לקריאה.
אני מסכים איתך לחלוטין בנוגע לדברים שכתבת במאמר בנענע. הוריי תמיד סיפרו לי על המורים שהיו להם בברית המועצות לשעבר – המורה אולי היה הדמות החשובה והמכובדת ביותר בחייו של הילד. לא היה דבר כזה מעולם שבו ילד יעז להפריע בכיתה.
חלק מאד נרחב מהבעיה הזאת בישראל, לדעתי, הוא הפחד של ההורים מפני הילדים. הורים מנסים להימנע כמה שיותר מעימותים עם ילדיהם, והילדים יודעים לנצל זאת היטב. ההורים מוותרים לאט לאט על הערכים שחשובים להם, אם יש להם כאלו בכלל, ומטילים את האשמה על בית הספר. אבל חינוך תמיד תמיד מתחיל מהבית.
תוסיפי לכך את המחסור העז בכלים שקיים אצל מורים ומתווצר מצב כמו שקורה היום. מורה לא יכול לעשות דבר כנגד הילד מלבד לקוות שהוא ישתף פעולה, וההורה מעדיף להפנות את העורף.
באמת באמת שאני מתקשה להבין כיצד מורים מסוגלים להמשיך ולעבוד בתנאים הללו ולא מתייאשים.
כשהייתי תלמיד בתיכון היו מספר מורים שמאד אהבתי וראיתי במו עיניי איך הם נאבקים כל יום מחדש. אני אומנם לא מכיר אותך, אבל על פי הדברים שאת כותבת כאן אני מאמין שאת מסוג האנשים הזה, ואילו היית מורה שלי בתיכון, הייתי נהנה ללמוד אצלך בכיתה. 🙂
כל הכבוד על המאמרים בבלוג הזה.
אילן גוייכמן
אילן תודה רבה על תגובתך מחממת הלב! נעים לקרוא.
אני כ"כ מסכימה איתך על חלקם של ההורים בדבר. על הפחד מהילדים. אמנם לא כולם,אבל רבים (ורבים אחרים פשוט חסרי אונים).אני כמובן מתכוונת לכתוב על כך בהמשך (תוך כדי שאהיה הוגנת ואציין שיש גם הורים אחרים שמעורבים ומגבים את המורה וכו'). כמו שאתה ראית כתלמיד את המאבק של מוריך -גם לי יש תלמידים שרואים ושמים לב אבל הרוב הגדול…כמו רבים מהאוכלוסיה הבוגרת לא מבינים ולא רוצים להבין.תודה על תגובתך,שוב.
אורטל