רבים כבר לפניי כתבו על מצב החינוך בארץ. על השכר העלוב של המורים. על היחס העלוב-עוד-יותר. על מעמד המורה. על מעמד החינוך. על הצפיפות בכיתות. על התקציבים שנמנעים מילדינו. כבר התפרסמו (מדי שביתה זו או אחרת) תלושי השכר המביכים. התפרסמו הסיפורים של אלה שבאו לתרום ונשארו זקוקים לתרומה.
כביכול אין לי מה לחדש. זה יהיה עוד סיפור של מי שהתפכח. של מי שוויתר. האמנם?
אני כותבת את הדברים האלה והידיים רועדות לי על המקלדת: זוכרת משפט שנאמר לי עוד בילדות אודות תגובות המגיעות בשעת כעס ומה כדאי לעשות איתן.
וכן אני כועסת. אני מתוסכלת. אני מבולבלת. אני עצובה.
כועסת כי אני מרגישה שהופקרתי. שהחינוך של ילדי ישראל הופקר ומופקר כל העת.
אני מתוסכלת כי אני מרגישה שיש דברים נהדרים שאני נותנת למערכת אבל מרגישה במקביל לעיתים קרובות מדי שאני לא רוצה/יכולה לתת אותם יותר.
אני מבולבלת כי אני צריכה לקבל עם עצמי החלטה לגבי שנה הבאה: להמשיך במערכת החינוך (אמנם מעתה כיועצת ולא כמורה בלבד) או לפרוש ו"להציל" את עצמי.
אני עצובה כי חשבתי שלי זה לא יקרה. כי מי שהיה שומע אותי בשנתיים הראשונות בעבודה היה בטוח שהגעתי לעבודת-החלומות.
הרבה כאב יש למי שמגיע לעסוק בחינוך כשהוא חדור תחושת שליחות,כשהוא מגיע מלא מוטיבציה ללמוד,לשנות,לקדם,לטפח והמציאות בסופו של דבר טופחת על פניו.
מי שלא עסק בחינוך, במערכת החינוך הציבורית לעולם (לעולם!) לא יבין. לא התלמידים, לא ההורים, אפילו (סליחה על ההתנשאות) לא שר החינוך בכבודו ובעצמו.
מי שלא עסק בחינוך, במערכת החינוך הציבורית לא יבין לעולם כמה המקצוע הזה מיוחד,מעניין, מגוון, מרגש, מלמד, משמעותי,חשוב, ערכי, מורכב,עדין אפילו שביר.
מי שלא עסק בחינוך, במערכת החינוך הציבורית לעולם לא יבין את הקושי. את הרצון לעשות ולהעניק בעולם מקצועי שלא מעניק לך כלים או תנאי-עבודה הולמים.
התחושה שהעשייה בתחום שהוא ברומו-של-עולם (לא פחות) נעשית בצורה כה פרוצה, לא סדורה ולא מאורגנת היא תחושת תסכול שקשה להגדירה במילים.
בזמן שיאיר לפיד ו-7 המנהלים שלו מדברים על מצב החינוך בארץ, חשבתי שיהיה רעיון טוב שגם אני ה"מורה הפשוטה" (שהיא בכלל לא פשוטה) אעלה על הכתב את מה שיש לי לומר. מי יודע? אולי עוד יצא מזה משהו. הנה, שוב זה קורה: שוב אני חדורת אמונה בכוחי ליצור שינוי כפי שיצרתי בארבע השנים האחרונות בעולמם של תלמידיי היקרים, ובאותה נשימה עצמי עונה לי ואומר "נאיבית".
אני כותבת את הפתיח הזה מתוך ידיעה שחובה עליי (פשוט כך) לתעד, לשתף, להעלות (שוב!) לסדר היום את הנושא הכאוב-חשוב הזה שבוער לי בנפש ובעצמות.
אם יש חטא אחד שאני מכה עליו ביתר שאת זו העובדה שדחיתי את הכתיבה הזו עד היום. מדי יום ביומו, ברגעים הפנויים, בנסיעה הביתה מהעבודה, בלילה לפני השינה, הייתי "כותבת בראש" דעות, מחשבות ורגשות מחיי ביה"ס וכל פעם מחדש נכנעתי לסדר היום ה"מתישוחק" ולא תיעדתי בזמן-אמת איך הדברים באמת נראים מבפנים.
כולי תקווה שאעמוד בהבטחתי לעצמי ואכתוב על כך לפחות מעכשיו.
יציאת חירום - בלוג חינוכי ובכלל 
שלום אורטל!
שמי תובל ואני סטודנט לתואר ראשון בנושא חינוך וחברה.
דברייך מאוד שימחו וריגשו אותי אני מזדהה עם כל מה שאמרת וכל כך חשוב להגיד דברים אלו שאולי מישהו שם ישמע.
אני כל כך חרד לעתיד ילדנו אנשים פשוט כיום לא מבינים את משמעויות של המצב כיום.
אחת הסיבות שנכנסתי לתחום הזה הוא בגלל שאני רוצה לשנות לצערי הרב במהלך שנות לימודיו בחטיבה ובתיכון לא היו לי מורים בעלי השפעה תמיכה או פרגון זה היה ההפך ולאף אחד לא היה אכפת.
ובמהלך כל התקופה חשבתי לי איך אוכל לשנות דברים בעתיד ולכן אני לומד עכשיו את המקצוע מהצד התאורטי
ומקווה לעשות שינוי בצד הפרקטי בקרוב.
שלום אורטל!
שמי תובל ואני סטודנט לתואר ראשון בנושא חינוך וחברה.
דברייך מאוד שימחו וריגשו אותי אני מזדהה עם כל מה שאמרת וכל כך חשוב להגיד דברים אלו שאולי מישהו שם ישמע.
אני כל כך חרד לעתיד ילדנו אנשים פשוט כיום לא מבינים את משמעויות של המצב כיום.
אחת הסיבות שנכנסתי לתחום הזה הוא בגלל שאני רוצה לשנות לצערי הרב במהלך שנות לימודיו בחטיבה ובתיכון לא היו לי מורים בעלי השפעה תמיכה או פרגון זה היה ההפך ולאף אחד לא היה אכפת.
ובמהלך כל התקופה חשבתי לי איך אוכל לשנות דברים בעתיד ולכן אני לומד עכשיו את המקצוע מהצד התאורטי
ומקווה לעשות שינוי בצד הפרקטי בקרוב.