להיות שר החינוך

נכון שאני "מורה ומחנכת בישראל" ונכון שאני עוסקת בחינוך כבר כמה שנים טובות (עוד לפני היותי מורה) ויש לי ניסיון המגובה בידע שרכשתי, ונכון שיש לי (כמו לרבים מאיתנו) דעות מוצקות על החינוך ועל מה שצריך לעשות על מנת לשפרו, למרות כל זאת, לא נראה שאני (ורבים שכמותי) מבינים מה זה באמת אומר להיות שר החינוך.

כמי שעניינה הוא החינוך ולא הפוליטיקה, אני לא מבינה גדולה (מודה) במינויים ובמשחקים פוליטיים למיניהם. ההבנה שלי יכולה להתמצות ולהתבסס על מה שאני רואה וקוראת בערוצי התקשורת, בקריאת ביוגראפיה של שר זה או אחר ועל הכלי הנשי הידוע והעתיק: אינטואיציה. יותר מזה? קטונתי. אז בתור מי שלא עשתה דוקטורט בחקר מינויי-שרי-חינוך-ובדיקת-האג'נדה שלהם לעומק, אני בעד שר החינוך הנוכחי, גדעון סער. זו הסיבה שהתרגשתי מאוד לקראת מפגש עמו באירוע בו הוא נכח ואליו הוזמנתי גם אני. בעיניי, ההתרגשות שלי מעצם המפגש-העתיד-לבוא (ושהתקיים היום) אומרת הרבה עליו וגם עליי כמורה וכאזרחית שטרם-איבדה-לגמרי-את-תקוותה. זה לא מובן מאליו, בייחוד  אם נזכרים בשרי/שרות חינוך אחרים שכיהנו כאן קודם ודי לחכימא ברמיזא.

אסייג מעט את דברי: כן, אני חושבת שנכון יותר למנות לתיק החינוך אדם שמגיע מתחום החינוך, פרופ' שעיקר עניינו וידיעותיו עוסקים בתחום הידע הנ"ל, וכן משרד החינוך לא צריך להיות כפוף לשיקולים פוליטיים ולהיות תלוי-בחירות, אך מכיוון שלא כך המצב בארץ, אני חושבת שבכל זאת קיבלנו שר ראוי. האם אני צודקת? ימים יגידו. הציניות של רובנו (לא בלי צדק) כלפי תחום החינוך והנעשה בו בארץ מובנת מאליה והיא המכשול הראשון של שר חינוך נבחר ב"מאבק" על דעת הקהל: להיכנס לתפקיד כה חבוט,בעייתי ונוח-ליפול-למלכודות התקציב ושאר ירקות זה לא דבר פשוט. הטעות הראשונה והעיקרית של מוסדות השלטון שלנו היא המינויים התכופים של שרי חינוך המוצנחים אל תפקידם (לא תמיד מתוך אג'נדה) מלאי רצון להנחיל שינוי נראה לעין (ותוך כך להעלות את קרנם ולשווק עצמם) ותוך כך הורסים את הנעשה לפניהם ומניחים יסודות חדשים (שלא יספיקו להיבנות לכדי מבנה יציב וגבוה וכבר ייהרסו שוב על ידי הבא/ה אחריהם). הטעות השניה היא בעיית התקציבים-שאינם-מאפשרים-שינוי-של-ממש (לא בצמצום הכיתות, תקשוב בתי הספר, העלאת שכר מורים וכיו"ב), בעיה זו נובעת מכך שלא מתרגמים-בפועל את ההבנה שחינוך וצבא (ולא רק צבא) הם שניים מאבני היסוד שעליהן נבנית המדינה ועליהן היא אמורה לעמוד יציבה. שני אלה (ועוד ועוד אך אני לא אפרט כעת) הם אבני-נגף לכל שר חינוך שהוא ולכן קל לעמוד מן הצד, לצקצק בלשוננו ולחכות לראות מתי יתחלף שוב השר, מצד שני, קשה הרבה יותר להתאזר בסבלנות ולהמתין בתקווה לשינוי משמעותי, זה קשה, גם לי כי נהיינו כה קטני-אמונה ולמודי אכזבות בתחום הכה חשוב הזה.

שר החינוך,כך נראה על פניו, לא בא לעבודה,אלא בא לעבוד, הוא מכתת רגליים בין בתי הספר השונים על מנת ללמוד את השטח מהשטח ולא ממגדל השן, הוא מלמד בעצמו פעם בשבוע כדי לחוות את החוויה מקרוב (הגם שאינה דומה באמת לחוויות המורים ה"אמיתיים") , הוא חתם על רפורמה עם ארגון המורים, הוא השיג תקציבים להשכלה הגבוהה, נראה שהוא מלא הערכה כלפי המורים, וזה כנראה מדבר אל הציבור שהרי הוא נבחר לשר האהוד ביותר על הציבור וגם זכה בעבר לתואר "ח"כ מצטיין" (2005) וכן לתואר על היותו נקי כפיים בפעילותו הפוליטית , אז אולי בכל זאת יש לנו תקווה….