להיות מורה במדינת ישראל זה לא קל מסיבות רבות, כבר סיכמנו. להיות מורה-צעיר לתלמידים בגילאי תיכון, לא קל עוד יותר. הקירבה בגיל לגילם של תלמידיי היא נקודה משמעותית מאוד בחוויית ההוראה שלי: לעיתים היא זו שעוזרת לי ומהווה מרכיב משמעותי בהצלחותיי החינוכיות ולעיתים היא לרועץ עבורי. התלמידים שלי יעידו ש"מורה צעירה זה מגניב", "מורה צעירה זה כמו חברה". כשהם יחגגו ימי הולדת עם כל החברים הם יגידו לי למחרת ש"היית חסרה במסיבה הזו" מתוך מחשבה שאני חברה שלהם במובנים מסוימים, שאני משתלבת במארג החברתי וכו'. אני מבחינתי לא רואה את עצמי כחברה של תלמידיי: יש לי את החברים שלי שממלאים את צרכיי כחברים, להם אני יכולה לבכות, איתם אני יכולה לצחוק מבלי להיות פוליטיקלי-קורקט, אני יכולה לבטא דעות מבלי לחשוב אם הן חינוכיות או לא, בקיצור אני לא צריכה להיות "דמות" אלא להשתתף במשחק כאחת המשתתפות וזה כיף גדול ופורקן חשוב. מצד שני, אני מבינה שאני כן מהווה עבור תלמידיי מעין דמות-ביניים: הכלאה בין דמות-משמעותית-אך-צעירה לבין סוג-של-הורה, אלא שלא הגיוני עבורם שאני בגילי אתפקד כאמא אז אוטומטית ניתן לי התפקיד של "האחות הגדולה", ה"חברה".  התלמידים שלי משתפים אותי בהמון נושאים עד כדי כך שאוזני חבריי מזדקפות ומפיהם יוצאת לרוב התגובה הספק-מתפעלת ספק-מקנאה בתלמידים: "לי לא היו מורות כאלה" או "אני לא זוכרת שהתייעצתי עם המורה שלי על כזה דבר". אז אצלי זה כך: מתייעצים איתי איך לחגוג יומולדת לחבר, איך לדבר עם אמא על נושא מסוים, איך להיפרד מחברה, איך לחלק את הזמן כשעמוס, הם מדברים איתי על נושאים שמעלים על הפרק את הדימוי העצמי שלהם, את חוסר הבטחון שלהם, את המטרות שלהם לטווח הקצר והארוך ועוד נושאים קריטיים עבורם. לפעמים הם מבקשים חיבוק. לפעמים לא מעזים. אני לוקחת את זה כמחמאה שחבריי מפרגנים ואומרים "הלוואי ולי הייתה מורה כזו", על אחת כמה וכמה כשאמירה זו באה מפיהם של תלמידיי זה משמח מאוד. הם מפגינים הערכה רבה רוב הזמן. אז איפה החלק הקשה? החלק הקשה מתבטא כשלא תמיד קל לשים את הגבולות, בעיקר הנפשיים: באיזה תפקיד אני? מורה? אחות? אולי אני באמת סוג-של-חברה עבורם? האם אני "רק" החוט המקשר בינם לבין ההורים? קושי נוסף בא לידי ביטוי בכך שלא יודעים מה יצא להם מהפה כשהם מדברים בינם-לבינם בנוכחותי או כשהם מחליטים לשתף אותי בדברים-אסורים כמו הברזות ואני עומדת נבוכה מול השיתוף וצריכה להחליט איך להעיר באופן כזה שימשיכו להיות גלויים אך גם יבינו שאסור לנהוג כפי שנהגו. אני לא רוצה להיות חברה של תלמידיי.חברות זה דבר-הדדי: אם אתה חבר שלי אז גם אני חברה שלך ואילו כאן לא כך הדבר. אני כן רוצה להמשיך להיות דמות משמעותית עבורם. אני יודעת שאני כזו כי אני מקבלת מהם פידבקים על כך, על בסיס יומיומי ואת זה אני רוצה לשמר. אני רוצה להמשיך להיות להם למורת-דרך, לדבר אליהם בגובה העיניים, להיות הכתובת שהם פונים אליה כשיש להם שאלה או כשהם רוצים לחלוק משהו או להתייעץ, לחנוך אותם בדרכם אל עצמם. הנושא הזה הוא נושא מורכב, מסוג הנושאים שלא מלמדים אותך כשאתה לומד לתארים בתחום החינוך וצריך להתמודד איתם לבד ב"שטח" וזה לא פשוט. אסיים באמירה-מפרגנת שתלמידה שלחה אליי במייל (כבר אמרתי שהם לא חוסכים בפרגון? אני ברת מזל על זה) וממחישה את הדילמה גם עבורם :

"את כמו מלאך שבא מהשמיים לעזור לי ולכל הילדים בכיתה

אני רוצה להגיד לך תודה אורטל על התמיכות שלך , על העזרה, על כל האהבה שפיזרת

את לא מורה בשבילי את כמו אחותי, אמא שלי , חברה הכי טובה שלי איך שתרצי תוכלי לקרוא לזה

כל אלה נכללים בך , את לא מבינה כמה אני מעריכה אותך

ורק שתדעי ש..

אני באמת באמת באמת אוהבת אותך"


מודעות פרסומת
תגובות
  1. גיא הגיב:

    הערה קטנטנה – יש לומר "בת מזל" ולא "ברת מזל". כמו בת-מצווה ולא ברת-מצווה

  2. יפית מלכין הגיב:

    אורטל…הפעם לא טעיתי, קראתי את דבריך, ומאוד מבינה את הדילמה שלך. אין ספק שזה מחמיא מאוד. והינך דמות משמעותית בחיי הילדים ועל כך הברכה. הדילמה הזאת גם באה לידי ביטוי בדילמות ההורות. איפה הגבול? הורה- חבר? מצד אחד את רוצה להיות בקשר טוב עם ילדיך (בעיקר עם המתבגר), להבין, להקשיב ומצד שני יש את הסמכות ההורית שאין עליו עוררין. מכאן זה שאין לנו נוסחת קסם, והלבטים האלה רק בעצם מכניסים אותם למקום של חשיבה מושכלת…של דין וחשבון עם עצמך על כל מהלך שאת עושה…. אין דרך חלקה וההתלבטויות האלה רק מחדדות יותר וגרמות לך להבין שאנחנו בני אדם, בשר ודם …לא סופרעל שכזה…. אני גם מזכירה זאת לעצמי שאני לא אמא סופר כזה…אני עושה טעיות, שגיאות… אבל תיד כדי מסתכלת ובודקת את עצמי (רפלקציה) על הדברים….

    יישר כח..
    ומי יתן וירבו כמותך

  3. מיכל הגיב:

    וואוו, זה פשוט מרגש לקרוא. את שם. את איתם. את מביאה את עאצמך. מרשה לעצמך להקשיב להם, לאהוב אותם, להשמיע את קולם, לפרגן להם ולייעץ להם. את לא מפחדת להיות כנה, אוהבת ואמיתית, לא נכנעת לקשיחות ולדיסטנס של שאר המורות.
    את מזכירה לי את עצמי, אני מלמדת שנה ראשונה, כיתות ז', אוהבת אותם מאד, סחבקית איתם, לפעמים יותר מדי… גם לי יש כל הזמן את ההתלבטות הזו בין לאהוב, לצחוק ולהתרגש איתם, לבין להציב גבולות ו"להיות קשוחה".
    אני מסכימה איתך שזו עבודת קודש, עבודה מפתחת , מצמיחה, ועבודה שאם עושים אותה באהבה היא נותנת סיפוק אדיר

  4. זהבה בנארוש הגיב:

    שלום אורטל
    נהנתי לקרא את דבריך,ומאד התחברתי לקונפליקט שאת מציגה,כאישה העוסקת בחינוך מזה 25 שנים,אמנם בגיל הרך,אני נתקלת בקונפליקט מסוג זה בכל צעד ושעל בחיי המקתועיים אולם גם בחיי האישיים עם הילדים,המשפחה המורחבת וכד',רוצה לומר אל תפסיקי את מה שאת עושה,המשיכי להאמין בילדים,תעצרי מדי פעם ותבדקי את עצמך
    המון הצלחה
    זהבה

  5. יעל הגיב:

    שלום אורטל,
    גם אני מורה מתחילה "צעירה" ואפילו שאר המורים בצוות לפעמים קוראים לי ה"ילדה".
    במסגרת לימודי אני כעת לומדת בקורס "שפת הרשת" ובמסגרתו נתבקשתי לקרוא בלוגים שונים בנושאים המעניינים אותי, בהקשר חינוכי. לאחר שקראתי כאן את דברייך המאוד מחזקים (בחוויה די דומה שגם אני לפעמים חווה), אשמח לדעת מה הוביל אותך לרשום שורות אילו דוקא בבלוג? האם זה משהו שעוזר לך להתמודד עם הקשיים של "מורה מתבגרת"? כיצד נחשפת לראשונה לעולם הבלוגים?
    תודה רבה! יעל

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s