כשהייתי קטנה התאהבתי במדריך שלי בצופים. זו הייתה התאהבות שקשה לתאר במילים. כל כך אהבתי אותו, דיברתי עליו כל הזמן, ניסיתי למשוך את תשומת לבו, חלמתי עליו, הייתי בטוחה שיום אחד כשנהיה גדולים יותר פער של ארבע שנים לא יהיה כה משמעותי. הרגש הזה כלפיו נמשך זמן רב. במחנה קיץ החותם את תקופת ההדרכה שלו הוא העניק לנו ביחד עם צוות ההדרכה, קלטת אישית לכל אחד מהחניכים. אני זוכרת איך ישנתי לילה-לילה עם ווקמן ובתוכו הקלטת, שומעת אותה שוב ושוב ובוכה. שנה לאחר מכן הוא שוב הדריך אותנו ביחד עם קבוצה נוספת, זה כבר לא היה אותו הדבר ובכל זאת. בסוף אותה שנה,שוב במחנה קיץ, הכנתי לו מתנת פרידה, עבודת יד שהשקעתי בה המון ממרצי ומרגשותיי. שנים אחר כך הוא עוד היה חולף לי בראש למרות שהיו לי החיים שלי וכן הכרתי בנים. אני זוכרת שאת הנער (שלימים היה החבר-הראשון-הרציני שלי) לקחתי איתי לביתו של המדריך להתרים דווקא שם (למרות שבית הספר שלח אותנו לכתובות אחרות). סוג של פנטזיה שלא מומשה. עד היום, כשאני עוד רגע בת 28 אם ישאלו את הוריי ואחיותיי לגביו הם ידעו במה מדובר כי זה היה מאוד עוצמתי. מאז עברו הרבה מים בירדן, אפילו נפגשתי איתו לפני כמה שנים והיום הוא בין חבריי בפייסבוק אך לא מעבר. כשאני נדרשת לכך, אני חושבת שגם אני הייתי החניכה המועדפת עליו כי זכיתי ליחס שונה שאף גרר תגובות מחניכות אחרות. למה נזכרתי בכל זה? כן, כי רציתי להעלות נושא מאוד חשוב שאיש לא מרבה לדבר עליו, לא בהקשר של הוראה ולא בהקשר של הורות: האם יכול להיות שלמחנך/הורה תהיה התייחסות מעדיפה כלפי מי מתלמידיהם/ילדיהם? ובכן, זהו נושא מאוד לא נוח לדבר עליו אך אני מרגישה את הצורך להניחו על השולחן ולנסות ללבנו. התשובה היא כן. לא "כן" של העדפה מוחלטת אבל "כן" של יחס/רגש שונה. זה עוד אחד מן הדברים שלא מכינים אותך אליהם בלימודיך ואתה נאלץ ללמוד על בשרך בבית הספר, בעבודה מול הילדים. העדפתו של תלמיד אחד על פני אחר לעיתים יכולה להיות כה מייסרת עבור המורה השואף להיות כפי שמחנך צריך להיות בעיני רוחו. אידיאות נשגבות לא תמיד הולכות בקנה אחד עם המציאות. כמחנכת וכמורה אני נותנת לכל תלמידיי ללא יוצא מן הכלל גיבוי מול מורים אחרים כשהם זקוקים לו, מאשרת להם יציאות כשצריך, בודקת את מבחניהם על פי אמות מידה שוות, אך לפעמים שפת הגוף מסגירה יחס אחר למישהו אחר, הבדיחות של התלמיד/ה גוררות צחוק אחר מצידי כמו גם הסיפורים העצובים הגוררים מבט אחר. זה לא יחס מפלה-לרעה של תלמידים אחרים כמו שזה יחס מפלה-לטובה (זה לא אותו דבר). אין לי כוונה לפגוע באיש ואני אוהבת את כל תלמידיי, במיוחד בכיתת-החינוך שלי (אותם אני מלווה במשך שלוש שנים). הם יקרים ללבי עד כדי כך שאני לא מוצאת מילים להביע ובכל זאת, יש ניואנסים קטנים שיוצרים הבדלים גדולים. אני עדיין לא אמא בעצמי אך הבנתי שהדבר קיים גם בהורות. ניתן לקרוא על העדפת ילד אחד על פני האחרים כאן וגם כאן (קישור לספר העוסק בנושא הילד המועדף) ואפילו כאן. יום אחד כשאהיה מטפלת משפחתית בוודאי אנחה הורים בנושא זה. אבל בינתיים כדי שהמזדהים עם הכתוב כאן לא יצאו בהרגשה רעה אצטט את יאנוש קורצ'אק שכתב בספרו "כיצד לאהוב ילדים" את הקטע הבא:" למחנך המעשי ילדים הגורמים לו התרגשויות נעימות, גומלים לו על היגיעות שיגע, הם ילדי השבת של נפשו, אהובים הם מבלי שהדבר תלוי בערך ובתועלת שהם מביאים. הם נעימים מפני שהם יפים,נעימים מפני שהם נוחים, מפני שהם שמחים ומחייכים ומכירים טובה; נעימים, מפני שהם שקטים רציניים, מרוכזים וזועפים; נעימים, מפני שהם קטנים, שלומיאלים ומפוזרים, נעימים, מפני שהם בעלי בקורת, בעלי בטחון עצמי ומלאים מרדנות. הדבר תלוי בנפש המחנך ובאידיאלים שלו. למחנכים שונים –טיפוסי ילדים שונים קרובים, יקרים. האחד עושה רושם במרצו, השני מביא לידי התרגשות בטוב לבו, השלישי מעורר בך זכרונות ילדותך, הרביעי מביא אותך לידי דאגה לעתידו, החמישי מדאיג בהתפתחותו המהירה, השישי בעניוותו הנפחדת. ומכל אלו החביבים הרבים אוהב אתה את האחד, כנפש הקרובה ביותר. שאתה דורש טובתו, שדמעותיו כואבות לך ביותר, שהנך מעוניין בנדיבות לבו, ואתה שואף, שלא ישכחך. איך זה קרה? – מתי? – אינך יודע. באופן בלתי צפוי קרה הדבר, בלי סיבות – בהפתעה – באהבה.אל תעלים: החיוך שלך, נעימת קולך ומבטך יבגדו בך. ושאר הילדים? אל תפחד, הם לא ירגזו, גם להם יש ידידי נפש". בעמוד אחר כותב:"ישנם אולי מחנכים, שכל הילדים שווים בעיניהם, שהם אדישים כלפיהם או שונאים אותם, אבל אין מחנכים, שכל הילדים יהיו להם נעימים ויקרים במידה אחת".
יציאת חירום - בלוג חינוכי ובכלל 
יקירתי,
כאשר אמרו לי בפעם הראשונה בחיי, שקיים כזה דבר שנקרא העדפת ילד אחד על אחר (בהקשר של הורות), הזדעזעתי בכל חלקי גופי.
לאחר כמה דקות של מחשבה והרצת חוויות מהחיים הבנתי כי יש אמת בדבר והאמת לא כזאת נוראה.
כמו שציינת, אין הדבר אומר שההורה אוהב ברמה אחרת, שהוא ייתן ויעניק בצורה אחרת, אלא הדבר מתבטא בניואנסים קטנים.
אני ילדת סנדוויץ' בין 2 אחים יקרים לליבי. כל אחד והייחודיות שלו וכמובן גם השריטה שלו.
אני יכולה להגיד בוודאות שתמיד היה לי קשר טוב יותר עם אבא שלי ולאחי הגדול קשר יותר טוב עם אמא שלי.
כאשר אחי הקטן הגיע, אחרי הפרש של שנים רבות, כמובן שהוא גנב את תשומת הלב מכל המשפחה וסדר ה"העדפות" השתנה.
לפעמים אני "תופסת על חם" את הורי, מנסים לתקן דבר שנאמר או נעשה וגרם לתחושה של אפליה לאחד הילדים ומחייכת לעצמי..
היום, במודעות מלאה, אני דואגת להסביר דווקא להם, בקול רם, שזה קיים, שזה הגיוני, שזה באמת בסדר ומעל לכל שזה אנושי!!
אני חושבת שעצם כך שאת מודעת בתור מורה ומחנכת לנושא, מסיר את הדאגה לאפליה, כי הרי לנסות ולשנות בתכנון מוקדם לא ניתן, כיוון שישנן תגובות ופעולות שלא ניתן לשלוט עליהן עד הסוף, אלא רק לשים מנגנון הגנה ושליטה.
בהקשר הזה נוכל להסתכל על הצד השני ולהבין שיש תלמידים שמעדיפים מורה מסויימת על אחרת, שהם לא יפריעו בשיעור שלה, שהם ישתתפו ויראו נכונות ויגיעו מוכנים לשיעור.
אותו דבר ילדים, שגם להם יש העדפה לאחד ההורים, לאחים, לסבא, לסבתא, לחיה וכו'.
ישנם הרבה דברים שאינם מלמדים אותנו באופן פורמלי, אבל החיים הם הניסיון הכי טוב.
אני כולי סמוכה ובטוחה כי תדעי להבדיל בין מותר לאסור, בין טוב לרע, לשלב בין רגשות הלב לבין דעת המוח.
כל שנותר הוא לאחל לך הרבה הצלחה ולהמשיך לקנא בתלמידייך.
באהבה גדולה,
אידית
אידית'וש התגובה שלך היא כאלף עדים על חשיבות הדבר ועל האמוציות שהנושא הזה מביא. אני מסכימה איתך שגם ילדים מעדיפים מבוגר זה או אחר. זה טבעי שתהיינה לנו העדפות. לטעמי חשוב להכיר בזה ולא לנסות לטייח (כפי שהציטוט שלי אומר: שפת הגוף ועוד דברים אחרים יסגירו אותך) ובמקביל לא לעשות אפליה של ממש (לבוא ממקום של מודעות).
תודה על התגובה!! אוהבת.
אורטלי,
את פשוט מרגשת בכתיבתך!!! אני מסכימה עם כל מה שנאמר והניסוחים שלך רק מדגישים את הכישרון שלך…
תמשיכי לכתוב…
תודה עינתיקול. היה לי כיף לקרוא את תגובתך!
איכשהו הגעתי לבלוג הזה, האמת, תמיד הזדעזעתי לחשוב שיכולה להיות סיטואציה של העדפה בין ילד אחד לשני, אך באמת מצב שני תמיד ידעתי שמשהו בסיטואציה הזאת קיימת. אבל מתעוררת לי שאלה, מה הסיטואציה הזו באמת אומרת? כי הרי לפי מה שכתבה כותבת הבלוג כל ילד מעורר בך משהו, ובכלל ההתנהגות שלך היא מעין תגובה למה שהוא מעורר בך. אבל היא לא ההתנהגות כלפיו. זאת אומרת, שניתן אולי לאהוב את כולם בשווה, אך ההתנהגות לכל אחד תהיה שונה בגלל שמה שנקבע שהוא יעורר בך פשוט מעורר את זה.
במסגרת לימודי החינוך שלי וכן עבודתי בבית ספר יסודי אני מסוגלת להבין את התופעה של העדפת תלמיד על פני תלמידים אחרים. מורה אוהבת את כל תלמידיה ורוצה לקדם את כולם, אך המציאות היא שמורה תתחבר יותר לתלמידים מסוימים. לדוגמא מורה שאוהבת יותר אופי שקט וצייתני, מן הסתם תתחבר אל תלמידים כאלה יותר בקלות מאשר אל תלמידים בעלי אופי תוסס.
ברגע שמורה מודעת לכך, היא תשים לב אל זה יותר ותזהר לא להחצין את זה ותנסה להתקרב גם לילדים שהיא פחות מתחברת אליהם.
שלום איילת, קראתי את הבלוג ואחר כך את תגובתך וניכר שאת מסכימה עם הכותבת. אני מאמינה כי בעבודתי בחינוך, עלי לשים לב לכל תלמיד בצורה שווה לחברו. יש למצוא בכל תלמיד את המקום אליו אני מתחברת אצלו ומתוך מקום זה לפעול כלפיו.
מסכימה איתך שזהו דבר קשה מאד, במיוחד כאשר חלקם של התלמידים אינם התלמידים האידיאליים שהיינו רוצים לראות בכיתתנו- ללא קשיים, קולטים את החומר, אינם בעלי בעיות משמעת והתנהגות ובקיצור תלמידים למופת שבנוסף לכל זאת כיפיים ולא "חננים".
אך עם זאת, בתור אשת חינוך ובתור אמא לעתיד, אני מאמינה כי עלינו למצוא את הדרך אל כל תלמיד ואת מה שמתאים ונכון לו.
מסכימה מאד עם איילת. לי הייתה מורה מאד רעשנית שהתחברה לתלמידים הרעשניים בכיתה ופחות לילדים השקטים והטובים וזה היה מורגש..
קשה מאד לומר את זה בקול אבל זה בהחלט משהו שקורה ובעיני לגיטימי, רק כמו שאמרת צריך להיזהר לא להחצין כדי לא ליצור אפליות או חוסר ביטחון לתלמידים האחרים..