כבר קרוב היום של דמעות פרידה

פורסם: 21 בינואר 2011 ב-מחיי ביה"ס, תהומות הנפש בתהליכים חינוכיים
תגים: , , , ,

השבוע קניתי דיסק כפול של "החלונות הגבוהים" (בעולם שבו קניית דיסקים זוכה ללעג של תלמידיי) וקראתי בעלון המצורף איזה משפט של אריק איינשטיין שבו הוא אומר משהו בנוסח "אני לא מתגעגע לשומדבר, מה שהיה היה וטוב שנגמר" (אביא את הדיסק מהרכב מאוחר יותר ואצטט במדויק) ולרגע קינאתי מאוד בגישה הבריאה הזו משום שמכל החוויות האנושיות שהחיים מזמנים לנו, הקשה ביותר עבורי (עבור רבים נוספים אני מניחה) היא פרידה (הבאה בתור היא תחושת-עמימות למי שמתעניין). אני יודעת שלא כל האנשים חווים פרידות באותו אופן ובאותן עוצמות ואני מודעת לעובדה שאצלי הנושא הוא נפיץ ומהווה את עקב אכילס שלי. חווית הפרידה בעוצמות גבוהות מלווה אותי משחר ילדותי ולאורך תחנות בחיי: מהמדריך בצופים, מהחברים בתאילנד, מהאקס המיתולוגי, מאנשים שהלכו ועוד. תמיד הבכי שוטף אותי ועצב רב עוטף לי את הנשמה. אני כותבת את כל זה עכשיו משום שאתמול ערכנו סדר ט"ו בשבט אחרון בכיתה וחגגנו מספר ימי-הולדת 18 לילדים. במהלך הסדר הודעתי להם הודעות לגבי סופשנה, ספר המחזור ועוד. לא עברו שתי שניות וכבר דמעתי…. קשה לי הפרידה. כן, אני אעמוד בזה,  אני יודעת שזה תהליך  טבעי,  חלק ממני רוצה  שזה יקרה ומבין שזה נכון והכרחי להתפתחות המקצועית שלי וכמובן להתפתחות הטבעית של הילדים. אני יודעת שאני אשחרר אותם בבוא הזמן ועדיין זה לא פשוט. אני וחברה שוחחנו על זה לפני כמה זמן – איך זה שבחרנו במקצועות שבהם הפרידה היא הכרחית והיא תכופה יחסית (שהרי אין 20 שנה עם תלמידים, הם מתחלפים כל הזמן) והגענו למסקנה שזה לא במקרה, הבחירה הלא מודעת הזו נובעת בחלקה מהצורך להתמודד דווקא עם עקב אכילס הזה. בעוד מספר חודשים אני אתמודד עם הקושי הזה "ביג-טיים" כשאפרד מ-37 תלמידים אותם ליוויתי מקרוב מאוד לאורך שלוש שנים. המפגשים היומיומיים הם החלק הפחות משמעותי, אך איכות המפגשים: ביקורי הבית, השיחות האישיות בשעות החלון, ההתייעצויות באימייל, החוויות המשותפות, השינויים והגדילה שהייתי עדה להם, כל אלה הופכים את הקשר לחזק ובר משמעות. על מנת לעבור את תהליך הפרידה בצורה מיטבית ובפרופורציות הנכונות אני מתחילה לעבוד על עצמי בנושא ואף להכין שיעורי חינוך כדי לעשות עבודה איתם מעכשיו ובהדרגה ואז יוכלו להמשיך בדרכם ולפרוח איש איש בדרכו.

מודעות פרסומת
תגובות
  1. ליאורה הגיב:

    שרשרת הפרידות בחיים מחשלות אותנו ומלמדות אותנו דבר או שניים על החיים ועל ההתנהלות האישית שלנו, הדמעות ששוטפות, התחושות הקשות שמלוות את הפרידה רק מעצימות את היכולת האישית של כל אחד מאיתנו להתמודד עם קשיים ומכינות אותנו בכל פעם מחדש לחיים אחרים, תמשיכי להתחשל ולצמוח מרגעים קשים כי רק אלו יעזרו לך להכיר את עוצמתך המיוחדת כל כך ובלי משים יצמיחו לך כוחות מחודשים.
    מי ייתן וילדי יזכו למחנכת כמוך.

    • ליאורה היקרה!
      את כלכך צודקת וניסיון העבר לימד אותי בדיוק את מה שאת כותבת לי כאן.
      כל פרידה, כל יציאה חדשה לדרך מכינה אותי למשהו חדש. אחר.
      חוצמזה שכל סיום שאינו המוות הוא התחלה חדשה והזדמנות חדשה ואני מחכה להזדמנות שלי שהרי אהיה יועצת ואהיה בבית ספר חדש.

      תודה על המחמאה שבסוף – זו מחמאה אמיתית עבורי!!

  2. חיה דר הגיב:

    אורטל יקירתי…
    אין ספק שפרידה היא חוויה קשה מאוד, אני בטוחה שכמו פרידות אחרות בחיים כשהיא תעבור תוכלי להתרפק עליה ולהיווכח בשנית עד כמה משמעותית ונוכחת את בחיים של אנשים גם אם את כבר אינך שם.
    אני רוצה לצטט לך מהספר האהוב עלייך ביותר "הנסיך הקטן" כשהם משוחחים על הפרידה…
    "-הערב נכון לי פחד גדול יותר
    ושוב נתחמץ לבי כחוזה פורענות שאין להשיבה. לא יכולתי להשלים עם הרעיון כי לא אוסיף עוד לעולם לשמוע את קול צחוקו הערב לאזני כצלילי מים חיים המפכים בלב המדבר………
    הוא לא השיב על דברי ורק אמר:
    -הדבר החשוב באמת אינו נראה לעין…."

    • בובה'לה את כמובן צודקת כתמיד. נוכחותנו בחייהם של אחרים היא הרבה מעבר לפיזיות וליומיום. הציטוט היה במקומו….וחיבר אליי את הדברים בדרך "שאני מבינה" 🙂 (את יודעת אגב,שהחברה שהוזכרה בפוסט זו את).

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s