בדיחה ישנה אומרת שכאשר אתה שואל מישהו "איך היה?" והוא עונה: "חוויה" תדע שחוויה זה סבל בזמן עבר. הבדיחה הזו מזכירה לי את היחס של התלמידים לביה"ס בעודם לומדים בו בהשוואה ליחסם אליו לאחר הגיוס לצבא. תלמידי ביה"ס רק רוצים לסיים ולצאת "לחופשי" אלא שהם לא באמת מבינים שה"חופשי" במדינתנו הקטנה מתורגם לשנתיים-שלוש ואף יותר בצה"ל. אותם תלמידים, לאחר גמר לימודיהם וגיוסם לצבא יספרו בגעגוע איך "היינו נותנים הכל כדי לחזור לתיכון עכשיו" ואיך "ביה"ס זה עולם אחר לגמרי". כשהם מגיעים לביה"ס לבקר הם אומרים לתלמידים "תיהנו ממה שיש כי תתגעגעו לזה עוד" וה"קטנים" לא מאמינים ורק מייחלים לרגע שיסיימו בגרויות,תלבושת בית-ספר והברזות, ובכן כמו תמיד הדשא של השכן ירוק יותר. ביום שישי האחרון הגיע תלמיד-יקר-לי מאוד לבקר אותי במדי זית וקשה אפילו לתאר את ההתרגשות. התלמיד הזה, הוא מהמחזור הראשון שלימדתי, מהכיתות הראשונות שנכנסתי אליהן אי פעם. אני זוכרת אותו, תמיד גבוה ממני בראש אבל מבפנים ילד-קטן עם נפש זכה ועדינה. אני נזכרת בשיחות אישיות שלנו, בהתלבטויות של גיל ההתבגרות, בנות, העתקות במבחנים ועוד נושאים שהסעירו את נפשו בזמנם. אני לא אכתוב המון עליו כדי לשמור על פרטיותו ואשתדל יותר לכתוב על הרעיון עצמו: ילדים הופכים לגברים בבת-אחת, בתקופה כה קצרה וקשה להבין את זה. המעבר מהתיכון לשדה הקרב הוא מעבר כה חד וכה עוצמתי המזמן שינוי קוטבי בשגרת החיים. אז אתמול הוא הודיע שהוא בא לבקר ולא מכניסים אותו בגלל הנשק, אז יצאתי אני אליו והנה נגלה לפניי בחור-של-ממש שעד לפני "רגע" הייתי צריכה לעודד אותו להתעורר בבוקר ולהגיע ללימודים ולהפסיק להטיל את האחריות להשכמתו על ההורים, וכעת, הוא נושא נשק על גופו הצנום ומספר על הקור בלילות, על שינה בבורות לעיתים, על תפריט הכולל טונה בעיקר ועל חוסר שעות שינה שניכר בפניו היפות. את החברה הוא בקושי מספיק לפגוש, שלא לדבר על שיחות טלפוניות שלא תמיד מצליחים לסנכרן עם שעות הט"ש (טרום שינה) של שניהם. מחיים של פינוק אינסופי הוא מגיע הביתה לפחות מ-48 שעות שבהן הוא צריך להספיק לשבת עם ההורים והאחים, עם החברים, עם החברה, לבלות (כי איך אפשר שלא? בכל זאת בני 18 וקצת שלא עוסקים בכיף-חיים) וגם לישון ולמלא מצברים. הסתכלתי עליו, נזכרתי איך היינו אנחנו, השכבה שלי בעת גיוסנו, איך החבר שלי-דאז ואני עברנו את אותם קשיים ואותם געגועים לחיינו הקודמים.קשה להיות במקומם. לא קל. אני נושאת איתי בלב את המפגש הזה שריגש אותי מאוד (המחשבה שבין כל העיסוקים הוא בכל זאת בחר לבוא לבקרני ממלאת אותי גאווה ואושר) ומקווה שהשירות הצבאי בעיקר יתרום לבניית האופי והאישיות ופחות ייקח את התום והרוך שהם הקסם של הילד הזה.

* הכותרת בהשראת חברתי עליזה. ** 1:24 בשיר של ברוזה…"ילדים פורשים כנפיים ועפים אל הצבא…."


 


מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s