אל תשליכני לעת זקנה (טור זה מוקדש לחברי מ.פ)

פורסם: 28 במרץ 2011 ב-כללי
תגים: , , , , , ,

בשונה מהטור שלי בנענע10 שבו אני כותבת רק על עניינים חינוכיים, בלוג זה הוגדר כ"בלוג חינוכי ובכלל" והפעם אני רוצה לנצל את ה"בכלל" שבכותרת על מנת לכתוב על סבים, סבתות, דמויות-הורה, זקנה ופרידה.

אומרים שאם אתה מחפש לקנות חיפושית אדומה תראה פתאום המון כאלה למרות שקודם לא שמת לב לקיומן וזה מתוך התכוונות וחיפוש מתמיד.כך קורה לי בשבוע האחרון בכל הקשור ל"זקנים" משמעותיים.הפסוק "אַל תַּשְׁלִיכֵנִי לְעֵת זִקְנָה כִּכְלוֹת כֹּחִי אַל תַּעַזְבֵנִי"(תהלים עא,ט) מעסיק אותי מאוד לאחרונה ומכיוון שכך הוא "מופיע" מכל מיני כיוונים ואני דנה במשמעויות שונות שבו עם אנשים שונים: עם חברות, עם קולגות שסועדים את הוריהם, עם בני משפחה מסוימים ואף עם תלמידיי.

יש לי תלמיד שאני אכתוב עליו כעת ואמעיט בפרטים שעשויים לפגוע בפרטיותו וזאת על אף שבעיניי המעשה שהוא עושה ראוי להישמע תחת כל עץ רענן על מנת לתת השראה. לי הוא נתן.

התלמיד הזה נוסע לפחות אחת לשבוע לבקר את סבא וסבתא שלו שהגיעו לזקנה שאליה נלווית גם תחלואה גופנית ונפשית. רובנו מתקשים מאוד להתמודד עם זה. בגידת הגוף וראיית האהובים עליך בעליבותם היא קשה ולעיתים אף קשה מנשוא. בחברה הישראלית הורים רבים מעורבים, אולי אף יותר מדי בחיי ילדיהם. ההתנהלות של המשפחה הישראלית הממוצעת היא די שבטית, מגוננת ומחייבת: כאן למשל לא יעלה על הדעת לא לעשות חג עם המשפחה שלך. למרות המעורבות הזו, כשדור ההורים מזדקן, משפחות רבות בוחרות להביא פיליפיני או סיני שיטפל בהורה. אני לא אומרת את האמירה הזו בשיפוטיות אלא מציינת עובדה. עובדה. תביטו סביבכם ותראו.

התלמיד הזה שלי, שממבט ראשון יכול לעורר כל מיני סטיגמות של "מופרע" למיניהן, עושה מעשה אצילי וחוזר עליו שוב ושוב ושוב. פעם בשבוע, גם כשכל החברים נשארים אחרי ביה"ס במרכז השכונתי, הוא לוקח אוטובוס ונוסע לבית הסבא-סבתא. הוא מגלח את סבו, מקלח אותו, מדבר איתו ובעיקר מקבל אותו כמו שהוא על אף הקשיים (שאותם מפאת הפרטיות לא אמנה). מצבו של הסב לא מאפשר יציאה מהבית לבית קפה או לפגוש אנשים והתלמיד שלי,נכדו, ממלא תפקיד חברתי חשוב גם כשיש הערות מסביב. הוא לא נכנע להן ולא מקבל אותן, ההפך, הוא נלחם את מלחמת הכבוד של סבו. שאלתיו האם כל הנכדים נוהגים כך. הוא ענה שלא. שאלתי מה מניע אותו שם והוא אמר שהוא מבין שיהיה סוף יום אחד והוא רוצה לדעת שהוא עשה והיה ולא להביט אחורה בתחושה של אוזלת-יד. איזו הבנה מכאיבה ונבונה ואיזו עשייה נלווית לה. בעיניי, בגיל 15 זה לא מובן מאליו, על אחת כמה וכמה גם בגילאים מופלגים יותר שמפאת הקושי לעמוד מול המראות הקשים אנו נמנעים לעתים להתקרב. כשניסיתי "לחפור" עוד קצת, לברר על "מה יושב" הצורך הזה, הבנתי כמה הוא מקבל מכך שהוא נותן. כמה זה נראה לו מובן מאליו שכך צריך לנהוג. הוא לא מחפש טפיחה על השכם וזה מקסים אף יותר. זה מזכיר לי שיחה עם חברה קרובה שהיה לה קשר קרוב מאוד לסבתה וסבה ז"ל. היא סיפרה לי פעם שבעת אשפוזו של סבה במחלקה גריאטרית, כשבאה לבקרו, לארח לו חברה ולטפל בו היה מי שעבר שם ושר לה את "אל תשליכני" והיא כעסה. היא לא רצתה שישירו לה ולא רצתה אותות של כבוד, היא רצתה להיות שם, בשבילו, בשבילה.

הבוקר קבלתי טלפון מתלמיד אחר. לא יגיע לביה"ס. שדדו את סבתו. רימו אותה כשנהגה וכשפתחה את הדלת גנבו את התיק שלה. מיד אמרתי לו שבהחלט ייסע אליה. אני אצדיק את ההיעדרות הז מפני שזו אולי ההיעדרות המוצדקת ביותר בעיניי. הנכונות שלו מיד לעזוב הכל ולהיות איתה, היא כה יפה וכה חשובה וכה נוגעת ללב.

ועכשיו הסבתא שלי. הפרטית. סבתא שעבורי היא דמות-הורה נוספת בחיי. סבתא שאמרה לא פעם ללא בושה לכולם ש"אם תפתחו את הלב תראו שם את אורטל", סבתא שטבעתה ענודה על ידי, סבתא שניחמה אותי אחרי פרידה קשה שעברתי, שאצלה ביליתי את שבתות ילדותי, שמגיעה לכל טקס שלי, שבצלצול טלפון-רעב שלי מעמידה לי את הארוחה הכי פשוטה והכי טעימה שאפשר… סבתא שלי לאחרונה לא הרגישה טוב. וזה קשה. המחשבות שתת-המודע חוסם כל החיים, מחלחלות בבת-אחת ומלמדות שלא כולנו נהיה כאן לנצח וכמה חשוב לאהוב את אהוביך ולהביע את האהבה הזו וההערכה, לבלות איתם זמן, לשמח את לבם. עשינו לסבתא מחווה בשבוע שעבר: כל הנכדים התכנסנו והפתענו אותה וכמה היא שמחה וכמה זה מילא אותה….ולחשוב שבכוח אהבתך אתה יכול למלא מישהו אחר וגם את עצמך ועוד נשאר….קיטשי ככל שישמע, אהבה מביאה אהבה.

אסיים בסרטון על אישה בת 105 –מדהימה באופן הסתכלותה על החיים שהרשימה אותי מאוד (ממליצה בחום להשקיע 8 דקות ולראות) את הסרטון קיבלתי מתלמיד יקר שלי (נוסף על השניים שהוזכרו כאן קודם). כמה אני בת-מזל לחלוק איתם נושאים אלה.

מודעות פרסומת
תגובות
  1. חסוי הגיב:

    אורטל,הסיפור על הילד בן ה-15 ריגש אותי עד דמעות,וזה לא בהיסחפות…זה נגע לי איפהו בלב.לילד הזה למרות שהוא נראה בעייתי מגיע הכל! כך אני חושב.
    הלוואי וירבו ילדים כמהו.לגבי הסיפור השני של הילד שהודיע לך על השוד לצערי זה דבר נפוץ וצריך להחדיר לתלמידים את הערך "כבוד" ולא "כבוד" בין ערסים(הדבר היחידי שהם יודעים) אלא "כבוד" לאדם.אני אישית מתנדב בבית אבות ובמהלך השיחות זוג הראה לי תמונות משנת 2006 כשאר שדדו אותם בביתם ואת התמונות של מה שקרה, לא ביקשתי ורציתי לראות.הזדהזתי ולא הייתי מסוגל לזהות את האדון.אורטל, אני מאחל שסבתך תרגיש טוב יותר.ומורות כמוך מורות שינחילו לדור העתיד את הכבוד הזה לאחר,לאדם מבוגר ישנו הכל.
    "אמרתי לסבא: "עצוב לי!"(לקוח מ-כשעצוב לי/ שלומית כהן-אסיף)
    סבא לטף לי את הצואר,
    "ספר לי קרה,
    אל תחסיר דבר."
    והעצב עבר…"
    סבא וסבתא יש רק אחד ואהבה אליהם גדולה.
    לצערי סבתי מאז מות סבי ניכנסה לדיכאון זה כמעט 4 שנים שהיא בדיכאון,לא מוכנה לצאת מהמיטה ולא משנה מה.טוענת שיש לה בעיה ברגליים(סבי היה נכה)למרות שהיא בריאה כמו שור.לא משנה מה עשיתי כמה ניסיתי לא הצלחתי ועדיין אפשר למצוא אותה במיטה בטענה, כמו שהיא תמיד אומרת: "אני לא מרגישה טוב" פולנייה של ממש.אמי גם לא חסר לה בעיות כאלה ואחרות וזמנה הולך ומתקצר והיא בת 43,שחמת הכבד אוכלת אותה לאט לאט והיא כמו סתומה(סליחה,זה מעצבים) לא דואגת לעצמה בדיוק כמו סבתי…עכשיו אחרי שכמה חודשים זה המצב הרמתי ידיים.לא ראיתי את סבתי למעלה מחודשיים וכן אני יודע איפה למצוא אותה ואת אמי אני פוגש פעם עד פעמיים בשבוע וגם זה יותר מידי,5 דקות איתה ואני לא מסוגל יותר.הסיפורים על הילדים שהבאת ריגשו עד דמעות כמו שציינתי ואני מקווה שגם לי תהיה כזאת סבלנות לאנשים שאכפת לי מהם.
    אני מצטער על הסיכים הארוך הזה, מה שהיה אמור להיות תגובה והפך לגל של דברים שאני מרגיש.זה פשוט ריגש מאוד.
    שלך ומקווה שירבו ילדים כאלו,

    • שלום לך מי שלא תהיה, אין מה להתנצל על אורך התגובה. קראתיה בעיון ואני מבינה לגמרי שהתעוררו בך רגשות פרטיים שלך. זה בסדר. לגיטימי. זה נושא כאוב….הרצון של כולנו הוא לעשות טוב לאהובינו ושתהיה לנו הסבלנות אליהם אבל זה לא פשוט. המפגש הזה עם הזיקנה והשינוי של אנשים שאתה אוהב, מחריד ולעיתים מרחיק (מתוך ניסיון שלנו להגם על עצמנו).
      תודה על תגובתך ועל הערכתך לתלמידיי. אני לגמרי גאה בהם.
      רפואה שלמה לאוהביך וכוח בשבילך.
      אורטל

  2. מתנות הגיב:

    באמת אישה מדהימה..

    וגם הפסנתרנית 🙂

  3. מעיין הגיב:

    בהחלט גרמת לי לחשוב על המקום שלי בחיים של סבתא שלי, האחרונה מבין הסבים שלי שעדיין בחיים. ואני באמת חושבת שאני לא עושה מספיק. סבתא שלי אמנם תודה לאל צלולה וחיה וצעירה בנפשה (בגופה היא בדיוק חגגה 70), אבל היא גרה בדיור מוגן ואני פתאום מרגישה שקצת נתתי לה להיעלם לי מהחיים. היא נהנית שם נורא והחיים שלה ממש מלאים ויש לה חברים שם, היא בעצמה רצתה לעבור לגור שם, ולפחות הדאגה שישדדו אותה ירדה לנו מהראש, אבל יש משהו בזה שאני יודעת שהיא כל הזמן עסוקה ולא בודדה וזה גורם לי להתאמץ פחות בשביל להגיע. וכשאני מגיעה אני עכשיו נזכרת בפנים שלה – היא פשוט מוארת, זה כל כך משמח אותה ועושה לה טוב ופתאום אחרי שקראתי את מה שכתבת אני אומרת לעצמי שגם אני רוצה לנצל את הזמן הזה שעוד נותר לי איתה. ושעם כל התמיכה והחברה שיש לה שם, עדיין אין כמו משפחה. אז תודה רבה רבה לך, הארת את עיני והערת אותי ואני בהחלט משנה את דרכיי. לפחות אני יודעת עד כה שדואגים לה וממליצה לכולם, כדי לא להגיע לפתרונות של פיליפינים וכו שאני אישית ממש סולדת מהם, זה קישור למקום בו סבתא שלי גרה, ועם כל שאר היתרונות הכי חשוב שזה פשוט בטוח http://www.bayit-bakfar.co.il/%D7%91%D7%99%D7%AA_%D7%9E%D7%95%D7%92%D7%9F. ריגשת אותי מאוד. תודה!

  4. תלמידה לשעבר :) הגיב:

    אורטל המילים שלך מרגשות וגם הסיפורים..
    גרמת לי לחשוב על דברים שלא חשבתי לפני זה ..
    אני מבינה שבגלל העבודה החדשה אין לך כל כך הרבה זמן לעדכן כאן את הבלוג וחבל לי ..
    אבל מתי שתתפני ותחזרי לכתוב אני הראשונה לקרוא 🙂

    -תלמידה לשעבר 🙂 –

  5. נופר הגיב:

    אורטל שלום,
    קראתי את הסיפור שלך ובעיקר התמלאתי הערצה כלפי אותו תלמיד שהולך בקביעות לבקר את סבתו, חימם לי את הלב לדעת שעדיין קיימים נערים כאלה מדהימים שאפשר ללמוד מהם הרבה. חוץ מהערצה שלי לאותו תלמיד זה גרם לי גם לפשפש במעשיי ולשאול את עצמי- מה אני עושה בשביל הסבים והסבתות שלי?! איפה המיקום שלי בכל הסיפור הזה?

    בקיצור, נתת לי כיווני מחשבה שחשובים שהתקיימו כמה שיותר מהר לפני שיהיה מאוחר מידי!

    תודה רבה ויישר כח על הבלוג המדהים!
    נופר.

  6. איגור הגיב:

    אורטל שלום,
    קודם כל אני מוכרח לומר שאת כותבת מוכשרת מאוד, נתקלתי בבלוג שלך כמעט במקרה ואני חושב שקראתי כמעט את כל מה שכתבת בו עד היום כי באמת כל פוסט שלך כתוב בצורה רהוטה ומענינת אף יותר מקודמו.
    כל הכבוד!
    כן, יש משהו מעורר השראה בדרך שבה את מספרת על חוויותייך כמורה, על ההתקדמות המרשימה ממורה ליועצת, על האהבה שלך למקצוע ולתלמידים. על האמונה שיש לך בתלמידים בפרט ובמערכת החינוך בכלל. לא מובן מאליו. אני עצמי סטודנט שנה ב' להוראה ונמצא בראשית דרכי ודרך המילים שלך אני מתחיל לחשוב שיתכן והרעיון של "הוראה כשליחות" (אחת מיני אימרות מרהיבות שאוהבים להשתמש בהן בפקולטה ואני אישית קצת סולד מהן מפאת היומרנות שבאימרה כזו ), אולי איננה אימרה יומרנית כלל.. הדרך שבה את מתנהלת (כך אני מתרשם) מול התלמידים בחום עם נימה אישית אך לא פחות מקצועית גורם לי לחשוב כי גם כשהקשיים ברורים את לא מוותרת על החלום להשפיע, לשנות, להתאהב במקצוע עוד ועוד.

    תודה וישי כח!
    איגור.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s