הרבה זמן לא כתבתי כאן. למעשה, כשנה תמימה…והנה ההסבר, ההכנה לקראת הקאמבק:
בהשכלתי הפורמלית אני יועצת חינוכית אך רק בשנה האחרונה התחלתי לעסוק באופן פורמלי במקצוע זה, עד אז, הייתי מורה ומחנכת לתיכוניסטים יקרים ללבי במיוחד. "יועצת לא יכולה להיות יועצת-מקצועית אם לא הייתה מורה קודם" חשבתי לעצמי כשבחרתי להמשיך "להשתפשף" במקצוע ההוראה עוד קצת לפני שאעסוק במקצוע הייעוץ. אין ספק שעבודת ההוראה והחינוך שונה מכל עבודה אחרת בתכלית ודורשת משאבים, תכונות ויכולות מגוונות מאוד שרק הולכות ומתרבות עם הזמן. מקצוע ההוראה,מבחינתי לפחות, ייחודי עד כדי כך שלא ניתן להשוותו השוואה של ממש לאף מקצוע אחר, לפיכך, יועצת שתפקידה בין היתר הוא לעבוד עם המורים, לכוון, לסייע ולתת בידם כלים, צריכה להכיר את החוויה באמת ומקרוב.
תשאלו ובצדק האם פסיכולוג צריך לחוות את כל החוויות של מטופליו על מנת לטפל בהם? ותיענו בשלילה, שהרי אין הדבר הגיוני ומציאותי, ובכל זאת, כאן מדובר בסקטור שלם עם מאפיינים ספציפיים, אותו יש להכשיר לעבודה רגשית עם התלמידים וההורים, הכשרה שאינה מקבלת מקום מספק באוניברסיטאות ובמכללות לפרחי הוראה. בישראל במיוחד מדובר בסקטור-מקצועי חבוט ש"זוכה" לקיתונות של ביקורת וסובל מפיחות-מתמיד במעמדו ולכן זקוק לאנשי מקצוע הצומחים מתוכו והמבינים אותו ואת צרכיו המיוחדים.
כשמגיעה מורה לחדרה של היועצת כשהיא עייפה משבוע של ישיבות מייגעות עד הערב,משיחות טלפוניות עם הורים, מוויכוח עם תלמיד שהחליט להפכה ל"בדיחה" של הכיתה, ממבחנים שעליה לבדוק, מהקלדות למערכת להזנת היעדרויות והתנהגות…היא זקוקה להכלה, להבנה, למקום של כבוד למקצועה, לנתינה שלה, להשקעה שלה- בעיקר זו הרגשית. בגלל החוויה הייחודית של מקצוע ההוראה ודרישותיו (המופרזות, שלא לומר דמיוניות, לעיתים קרובות) קשה למורים רבים עם עצות "חכמות" של כל מי שעומד מרחוק בנוסח "אם המורים היו עושים קצת יותר מזה…וקצת פחות מזה…אולי החינוך היה נראה אחרת". מורים זקוקים לאמפתיה ורבים מהם מוכנים להיעזר, לקבל כלים, להשתכלל ולהתפתח וכמו רובנו, התנאים להשגת כל אלה הם שיתוף פעולה והנחיה לא שיפוטית ומבינה לעומק את מורכבות הדברים.
בכל אופן, שנה ראשונה לעיסוקי הרשמי כיועצת בחט"ב במרכז הארץ הייתה שיקול משמעותי מדוע להפסיק לכתוב: הכניסה הפורמלית לפרופסיה מובחנת במערכת החינוך: קהילת היועצים החינוכיים גרמה לי לחשוב פעמיים אם לא עשר פעמים על כל מילה ואות שיוצאת ממקלדתי. בצדק או שלא, כמורה צעירה הרגשתי שאני נלחמת את מלחמתם של המורים והמורים שבדרך ואילו כיועצת, חשבתי בלבי, איך אכתוב? הלא הדברים המטופלים על ידי כל כך אישיים וכל כך לא טריוויאלים… מה גם שהייתה זו שנה עמוסה רגשית, שלא לומר עמוסה מאוד, שלא הותירה לי פנאי ופניות לכתוב.
כעת,מששנת לימודים נוספת יצאה לדרך ואני מתחילה את שנתי השניה כיועצת חינוכית בעיר אחרת, בתיכון אחר, אני מרגישה שיש לי פרספקטיבה טובה יותר המאפשרת כתיבה ממקום אחר על עבודתי החינוכית אך לא רק.
כמי שמתעתדת לעסוק בעתיד בטיפול משפחתי וזוגי, אכתוב מעתה גם על נושאים של זוגיות ומשפחה תחת הלשונית "אינטימיות ואוטונומיה" ואני מזמינה אתכם, העוקבים הוותיקים, לשוב לקרוא וכן להפיץ את הדברים ולהעבירם הלאה.
בברכת חג סוכות שמח,
אורטל
יציאת חירום - בלוג חינוכי ובכלל 
בהצלחה!
תודה!!
אהבתי והסכמתי עם כל מילה שכתבת זאת לאור נסיוני כמורה בתיכון וכיועצת חינוכית
כמורה לעתיד, וכמי שיש לה מחשבות על המשך הדרך כבר עכשיו, מסכימה איתך לחלוטין בדבר הצורך ״לחוות את השטח״ קודם כל, ורק אחר כך להיות כשירים להציג עמדה קצת יותר אובייקטיבית מנוסה ומלומדת. בהצלחה לך ולי.
מה את חושבת על השילוב של יועצת כמורה בבית ספר?