שלום לתמימות

גיל ההתבגרות מוציא מרובנו אחת משתי תגובות: האחת היא דחייה עמוקה מגיל החצ'קונים וההורמונים הסוערים המלווה בדיבור סלנגי על מצע של מירמור כבד, ואילו השנייה היא געגוע עז לתקופת קסם הנעורים והאהבות הראשונות נטולות הדאגות. אנשים רבים בטוחים שבני הנוער שלנו הם שיא התפלצתיות, חסרי עכבות ויודעים יותר מדי ביחס לגילם. נכון, "כשאנחנו היינו בגילם" כפי שמבוגרים רבים נוהגים לומר, דברים היו אחרת ונראה שכך היה תמיד: דור אחד תמיד בטוח שהדור הבא אחריו הוא הרבה פחות מוצלח והרבה יותר חצוף ומרשה לעצמו. למרות כל אלה יש משהו בגילאי 16-18 שהוא מלא בתום-של-גילויים-ראשונים: לא כל הילדים "עושים את המוות" להורים ולא כל הטינאייג'רים איבדו את בתוליהם בגיל 14. רבים מהם מתחבטים בשאלות של אהבה וזהות ורומנטיקה בצורה מעוררת התפעלות וקנאה. נסו להיזכר רגע ברגעים שבהם נרקמה האהבה הראשונה שלכם, שברון הלב הראשון שלכם, הניסיון לשלב בין החבר'ה לחברה הצמודה כמה מזמן זה היה אה? כשמתבגרים הכל הופך הרבה פחות פשוט. הרבה יותר מחושב. הפגיעות/ הפרידות ושאר כאבי ההתבגרות רחוקים שנות אור מהחוויות הראשוניות, ההיוליות שבהן העולם כמו נברא לפניך מחדש. התגליות של גיל ההתבגרות, כרטיס הכניסה לעולם-הסוד של הגדולים הן כל כך מרגשות וכל כך מסעירות. כמי ששומעת את ההתלבטויות ("אני מעניק לה כל מה שיש לי ובכל זאת לא מקבל חזרה אך לא יכול בלעדיה" למשל) ברור לי לגמרי שיש בהן תום מלוא החופן. לפעמים הראש שלנו, ה"גדולים" רץ לכיווני מחשבה שהם כלל לא מעלים על הדעת. דוגמא טריה התרחשה השבוע עת הלכנו ליום-צילומים לספר המחזור וחלפה לי בראש מחשבה לא תמימה בכלל. מחשבה רעה שסילקתיה מהר מאוד מראשי ואכן היא כבר לא תופסת מקום ובכל זאת, כמה רע זה שבכלל זה עבר לי בראש. הילדים מאוד התרגשו מיום הצילומים (שמחר אפרט עליו הרבה יותר) וממה שיכתבו עליהם ב"ספר החיים והמוות" הלא הוא ספר המחזור. הבנתי אותם. באותו רגע, באותו מקום זה נראה לך כמו הדבר הכי חשוב ואמרתי להם ש"יום אחד כשתזכו בפרס נובל/תפרסמו ספר/תפרצו דרך ויראיינו אתכם בטלוויזיה, יעלו גם צילום של מה שנכתב עליכם אז" אבל בלב שלי, קצת לפני כן, חלפה מחשבה קצת אחרת: את התמונה של מי מהם, בנסיבות-הישראליות-הטראגיות נצטרך להראות בצער בספר המחזור? המחשבה הזו  היא לגמרי חלק מחייו של אדם מבוגר יותר שכבר היה בצבא וכבר איבד חברים והתבגר-מוקדם-מכפי-שבני-עשרים צריכים-להתבגר. אני בפירוש זוכרת את ההלם והכאב העמוק על אובדן התמימות הזו שהייתה מנת חלקי בבועה שלי בתיכון, בבועה החמה והנעימה שתלמידיי בקרוב מאוד כבר לא יהיו חלק ממנה. כאמור, המחשבה הזו חלפה והוחלפה במחשבה החיובית (דמיון מודרך זה אחלה) שספר המחזור ישמש כציון תקופת הנעורים בחייהם של תלמידיי אשר יעלו לגדולות ויוכיחו עד כמה הם מיוחדים ומקסימים. ועל יום הצילומים המיוחד? זה כבר מחר במדור שלי בנענע ועד אז הפרסומת המרגשת של "סלקום" על הגננת ותמונת המחזור.

האם בעלי תפקידים ציבוריים רשאים לבצע רכישות כראות עיניהם?

יום אחד, בתקופה הראשונית לעבודתי בבית הספר עברתי במזכירות לשלוח פקס כשעברה שם אחת מן המורות החברות בהנהלה והתייחסה להופעתי החיצונית. כיום אני יחסית אדישה לכך אבל בתחילת הדרך זה די נמאס לי (גם כשהחמיאו למראה החיצוני באמירות כמו "איך התלמידים יתרכזו?" זה מיצה את עצמו בעיניי). בפעם ההיא, אותה מורה הסתכלה על מכנסי הג'ינס שלי ואמרה "ג'ינס ב-1000 ש"ח ? לא פלא שהתלמידים מנג'זים להורים שיקנו להם אם את באה כך". בגלל שלא הייתה כוונה רעה בדבריה השבתי יחסית בנועם ואמרתי שהג'ינס הזה ממש לא עלה 1000 ש"ח ושהילדים פה לובשים וצורכים מותגים הרבה לפני שפגשו בי (שלא לדבר על כך שרבים מהם מקבלים רכבים חדשים ברגע שהוציאו רישיון בעוד אני הסתדרתי זמן רב עם רכב מיושן). נזכרתי בסיטואציה הזו כעת בעקבות כל מה שקורה עם פרשת גלנט והבית המפואר. אינני מבינה גדולה בפוליטיקה ואיני מתמצאת מאוד בפרטים אך כבר קראתי ביותר מסקירה עיתונאית אחת, על הרהבתנות והחוצפה של איש-ציבור להעז לנקר עיניים ולגור ברמת חיים גבוהה (שהציבור בוודאי רוצה לעצמו ובחלק מהמקרים גם יכול להרשות לעצמו). האמת? קשה לי להבין את זה. נכון, היו מנהיגים אחרים בתקופות אחרות שהצניעו לכת ואמש אפילו הגדילו לעשות בחדשות ערוץ 2 והראו היכן התגורר בצניעות רבה בגין עם אשתו עליזה, אך האם זה הוגן להשוות את מנהיגי העבר למנהיגי ההווה בהיבט הזה? החיים השתכללו מאז, השתפרו, רמת החיים עלתה. אינני בטוחה שהמנהיגים דאז באמת חיו בסגפנות וגם אם כן, האם זה המדד להיותו של מנהיג ראוי? ובאותו מטבע, האם מורה שמגיעה לבית הספר בג'יפ (לא, לא אני) צריכה להתנצל בפני תלמידים מיעוטי-יכולת על כך? אינני בעד לנקר עיניים, כאדם אני חושבת שבני אדם לא נמדדים ברכושם וגם אני אינני שייכת לעשירון העליון, אך מי שהשיג את עושרו ביושר זה עניינו שלו. סתם תהייה שחלפה בראשי השבוע והרי היא עמוקה ומורכבת יותר שכן היא מחדדת,שוב, עד כמה התפקיד של מורה הוא תפקיד ציבורי עם אחריות ציבורית וכל פעולה/דעה/התנהגות גם מחוץ למרחב הבית ספרי, נמדדת ונשפטת וזוכה להסתכלות ב"שבע עיניים". אם נהגת ללא דיבורית, אם "נתפסת" מעשן, אם נפלטה לך קללה, אם צרבת שיר מוגן בזכויות יוצרים. הציבוריות הזו היא צד אחד של המטבע ואילו הצד השני: מנעמי השררה אינם קיימים בעבודתם של אנשי החינוך. יש דרישה וציפייה להיות ללא רבב, לדעת  הכל על הכל, לנהוג ללא דופי אבל אין "תמורה" בהיבט של יחס הציבור. ההתנגשות הזו מביאה פעמים רבות להתנערות של מורים מהאחריות הזו שמחזקת את מעמדם הבינוני-נמוך וחוזר חלילה. ולסיום אצטט משפט שידיד כתב לי השבוע ויתאים בול with great power comes great responsibility.

(הכתבה הבאה עשויה לעניין – איך השעון של המנהיג משפיע על הדימוי שלו)

 

כבר קרוב היום של דמעות פרידה

השבוע קניתי דיסק כפול של "החלונות הגבוהים" (בעולם שבו קניית דיסקים זוכה ללעג של תלמידיי) וקראתי בעלון המצורף איזה משפט של אריק איינשטיין שבו הוא אומר משהו בנוסח "אני לא מתגעגע לשומדבר, מה שהיה היה וטוב שנגמר" (אביא את הדיסק מהרכב מאוחר יותר ואצטט במדויק) ולרגע קינאתי מאוד בגישה הבריאה הזו משום שמכל החוויות האנושיות שהחיים מזמנים לנו, הקשה ביותר עבורי (עבור רבים נוספים אני מניחה) היא פרידה (הבאה בתור היא תחושת-עמימות למי שמתעניין). אני יודעת שלא כל האנשים חווים פרידות באותו אופן ובאותן עוצמות ואני מודעת לעובדה שאצלי הנושא הוא נפיץ ומהווה את עקב אכילס שלי. חווית הפרידה בעוצמות גבוהות מלווה אותי משחר ילדותי ולאורך תחנות בחיי: מהמדריך בצופים, מהחברים בתאילנד, מהאקס המיתולוגי, מאנשים שהלכו ועוד. תמיד הבכי שוטף אותי ועצב רב עוטף לי את הנשמה. אני כותבת את כל זה עכשיו משום שאתמול ערכנו סדר ט"ו בשבט אחרון בכיתה וחגגנו מספר ימי-הולדת 18 לילדים. במהלך הסדר הודעתי להם הודעות לגבי סופשנה, ספר המחזור ועוד. לא עברו שתי שניות וכבר דמעתי…. קשה לי הפרידה. כן, אני אעמוד בזה,  אני יודעת שזה תהליך  טבעי,  חלק ממני רוצה  שזה יקרה ומבין שזה נכון והכרחי להתפתחות המקצועית שלי וכמובן להתפתחות הטבעית של הילדים. אני יודעת שאני אשחרר אותם בבוא הזמן ועדיין זה לא פשוט. אני וחברה שוחחנו על זה לפני כמה זמן – איך זה שבחרנו במקצועות שבהם הפרידה היא הכרחית והיא תכופה יחסית (שהרי אין 20 שנה עם תלמידים, הם מתחלפים כל הזמן) והגענו למסקנה שזה לא במקרה, הבחירה הלא מודעת הזו נובעת בחלקה מהצורך להתמודד דווקא עם עקב אכילס הזה. בעוד מספר חודשים אני אתמודד עם הקושי הזה "ביג-טיים" כשאפרד מ-37 תלמידים אותם ליוויתי מקרוב מאוד לאורך שלוש שנים. המפגשים היומיומיים הם החלק הפחות משמעותי, אך איכות המפגשים: ביקורי הבית, השיחות האישיות בשעות החלון, ההתייעצויות באימייל, החוויות המשותפות, השינויים והגדילה שהייתי עדה להם, כל אלה הופכים את הקשר לחזק ובר משמעות. על מנת לעבור את תהליך הפרידה בצורה מיטבית ובפרופורציות הנכונות אני מתחילה לעבוד על עצמי בנושא ואף להכין שיעורי חינוך כדי לעשות עבודה איתם מעכשיו ובהדרגה ואז יוכלו להמשיך בדרכם ולפרוח איש איש בדרכו.

להעדיף ילד אחד על פני השני

כשהייתי קטנה התאהבתי במדריך שלי בצופים. זו הייתה התאהבות שקשה לתאר במילים. כל כך אהבתי אותו, דיברתי עליו כל הזמן, ניסיתי למשוך את תשומת לבו, חלמתי עליו, הייתי בטוחה שיום אחד כשנהיה גדולים יותר פער של ארבע שנים לא יהיה כה משמעותי. הרגש הזה כלפיו נמשך זמן רב. במחנה קיץ החותם את תקופת ההדרכה שלו הוא העניק לנו ביחד עם צוות ההדרכה, קלטת אישית לכל אחד מהחניכים. אני זוכרת איך ישנתי לילה-לילה עם ווקמן ובתוכו הקלטת, שומעת אותה שוב ושוב ובוכה. שנה לאחר מכן הוא שוב הדריך אותנו ביחד עם קבוצה נוספת, זה כבר לא היה אותו הדבר ובכל זאת. בסוף אותה שנה,שוב במחנה קיץ, הכנתי לו מתנת פרידה, עבודת יד שהשקעתי בה המון ממרצי ומרגשותיי. שנים אחר כך הוא עוד היה חולף לי בראש למרות שהיו לי החיים שלי וכן הכרתי בנים. אני זוכרת שאת הנער (שלימים היה החבר-הראשון-הרציני שלי) לקחתי איתי לביתו של המדריך להתרים דווקא שם (למרות שבית הספר שלח אותנו לכתובות אחרות). סוג של פנטזיה שלא מומשה. עד היום, כשאני עוד רגע בת 28 אם ישאלו את הוריי ואחיותיי לגביו הם ידעו במה מדובר כי זה היה מאוד עוצמתי. מאז עברו הרבה מים בירדן, אפילו נפגשתי איתו לפני כמה שנים והיום הוא בין חבריי בפייסבוק אך לא מעבר. כשאני נדרשת לכך, אני חושבת שגם אני הייתי החניכה המועדפת עליו כי זכיתי ליחס שונה שאף גרר תגובות מחניכות אחרות. למה נזכרתי בכל זה? כן, כי רציתי להעלות נושא מאוד חשוב שאיש לא מרבה לדבר עליו, לא בהקשר של הוראה ולא בהקשר של הורות: האם יכול להיות שלמחנך/הורה תהיה התייחסות מעדיפה כלפי מי מתלמידיהם/ילדיהם? ובכן, זהו נושא מאוד לא נוח לדבר עליו אך אני מרגישה את הצורך להניחו על השולחן ולנסות ללבנו. התשובה היא כן. לא "כן" של העדפה מוחלטת אבל "כן" של יחס/רגש שונה. זה עוד אחד מן הדברים שלא מכינים אותך אליהם בלימודיך ואתה נאלץ ללמוד על בשרך בבית הספר, בעבודה מול הילדים. העדפתו של תלמיד אחד על פני אחר לעיתים יכולה להיות כה מייסרת עבור המורה השואף להיות כפי שמחנך צריך להיות בעיני רוחו. אידיאות נשגבות לא תמיד הולכות בקנה אחד עם המציאות. כמחנכת וכמורה אני נותנת לכל תלמידיי ללא יוצא מן הכלל גיבוי מול מורים אחרים כשהם זקוקים לו, מאשרת להם יציאות כשצריך, בודקת את מבחניהם על פי אמות מידה שוות, אך לפעמים שפת הגוף מסגירה יחס אחר למישהו אחר, הבדיחות של התלמיד/ה גוררות צחוק אחר מצידי כמו גם הסיפורים העצובים הגוררים מבט אחר. זה לא יחס מפלה-לרעה של תלמידים אחרים כמו שזה יחס מפלה-לטובה (זה לא אותו דבר). אין לי כוונה לפגוע באיש ואני אוהבת את כל תלמידיי, במיוחד בכיתת-החינוך שלי (אותם אני מלווה במשך שלוש שנים). הם יקרים ללבי עד כדי כך שאני לא מוצאת מילים להביע ובכל זאת, יש ניואנסים קטנים שיוצרים הבדלים גדולים.  אני עדיין לא אמא בעצמי אך הבנתי שהדבר קיים גם בהורות. ניתן לקרוא על העדפת ילד אחד על פני האחרים כאן וגם כאן (קישור לספר העוסק בנושא הילד המועדף) ואפילו כאן. יום אחד כשאהיה מטפלת משפחתית בוודאי אנחה הורים בנושא זה. אבל בינתיים כדי שהמזדהים עם הכתוב כאן לא יצאו בהרגשה רעה אצטט את יאנוש קורצ'אק שכתב בספרו "כיצד לאהוב ילדים" את הקטע הבא:" למחנך המעשי ילדים הגורמים לו התרגשויות נעימות, גומלים לו על היגיעות שיגע, הם ילדי השבת של נפשו, אהובים הם מבלי שהדבר תלוי בערך ובתועלת שהם מביאים. הם נעימים מפני שהם יפים,נעימים מפני שהם נוחים, מפני שהם שמחים ומחייכים ומכירים טובה; נעימים, מפני שהם שקטים רציניים, מרוכזים וזועפים; נעימים, מפני שהם קטנים, שלומיאלים ומפוזרים, נעימים, מפני שהם בעלי בקורת, בעלי בטחון עצמי ומלאים מרדנות. הדבר תלוי בנפש המחנך ובאידיאלים שלו. למחנכים שונים –טיפוסי ילדים שונים קרובים, יקרים. האחד עושה רושם במרצו, השני מביא לידי התרגשות בטוב לבו, השלישי מעורר בך זכרונות ילדותך, הרביעי מביא אותך לידי דאגה לעתידו, החמישי מדאיג בהתפתחותו המהירה, השישי בעניוותו הנפחדת. ומכל אלו החביבים הרבים אוהב אתה את האחד, כנפש הקרובה ביותר. שאתה דורש טובתו, שדמעותיו כואבות לך ביותר, שהנך מעוניין בנדיבות לבו, ואתה שואף, שלא ישכחך. איך זה קרה? – מתי? – אינך יודע. באופן בלתי צפוי קרה הדבר, בלי סיבות – בהפתעה – באהבה.אל תעלים: החיוך שלך, נעימת קולך ומבטך יבגדו בך. ושאר הילדים? אל תפחד, הם לא ירגזו, גם להם יש ידידי נפש". בעמוד אחר כותב:"ישנם אולי מחנכים, שכל הילדים שווים בעיניהם, שהם אדישים כלפיהם או שונאים אותם, אבל אין מחנכים, שכל הילדים יהיו להם נעימים ויקרים במידה אחת".

 

מורה צעירה

להיות מורה במדינת ישראל זה לא קל מסיבות רבות, כבר סיכמנו. להיות מורה-צעיר לתלמידים בגילאי תיכון, לא קל עוד יותר. הקירבה בגיל לגילם של תלמידיי היא נקודה משמעותית מאוד בחוויית ההוראה שלי: לעיתים היא זו שעוזרת לי ומהווה מרכיב משמעותי בהצלחותיי החינוכיות ולעיתים היא לרועץ עבורי. התלמידים שלי יעידו ש"מורה צעירה זה מגניב", "מורה צעירה זה כמו חברה". כשהם יחגגו ימי הולדת עם כל החברים הם יגידו לי למחרת ש"היית חסרה במסיבה הזו" מתוך מחשבה שאני חברה שלהם במובנים מסוימים, שאני משתלבת במארג החברתי וכו'. אני מבחינתי לא רואה את עצמי כחברה של תלמידיי: יש לי את החברים שלי שממלאים את צרכיי כחברים, להם אני יכולה לבכות, איתם אני יכולה לצחוק מבלי להיות פוליטיקלי-קורקט, אני יכולה לבטא דעות מבלי לחשוב אם הן חינוכיות או לא, בקיצור אני לא צריכה להיות "דמות" אלא להשתתף במשחק כאחת המשתתפות וזה כיף גדול ופורקן חשוב. מצד שני, אני מבינה שאני כן מהווה עבור תלמידיי מעין דמות-ביניים: הכלאה בין דמות-משמעותית-אך-צעירה לבין סוג-של-הורה, אלא שלא הגיוני עבורם שאני בגילי אתפקד כאמא אז אוטומטית ניתן לי התפקיד של "האחות הגדולה", ה"חברה".  התלמידים שלי משתפים אותי בהמון נושאים עד כדי כך שאוזני חבריי מזדקפות ומפיהם יוצאת לרוב התגובה הספק-מתפעלת ספק-מקנאה בתלמידים: "לי לא היו מורות כאלה" או "אני לא זוכרת שהתייעצתי עם המורה שלי על כזה דבר". אז אצלי זה כך: מתייעצים איתי איך לחגוג יומולדת לחבר, איך לדבר עם אמא על נושא מסוים, איך להיפרד מחברה, איך לחלק את הזמן כשעמוס, הם מדברים איתי על נושאים שמעלים על הפרק את הדימוי העצמי שלהם, את חוסר הבטחון שלהם, את המטרות שלהם לטווח הקצר והארוך ועוד נושאים קריטיים עבורם. לפעמים הם מבקשים חיבוק. לפעמים לא מעזים. אני לוקחת את זה כמחמאה שחבריי מפרגנים ואומרים "הלוואי ולי הייתה מורה כזו", על אחת כמה וכמה כשאמירה זו באה מפיהם של תלמידיי זה משמח מאוד. הם מפגינים הערכה רבה רוב הזמן. אז איפה החלק הקשה? החלק הקשה מתבטא כשלא תמיד קל לשים את הגבולות, בעיקר הנפשיים: באיזה תפקיד אני? מורה? אחות? אולי אני באמת סוג-של-חברה עבורם? האם אני "רק" החוט המקשר בינם לבין ההורים? קושי נוסף בא לידי ביטוי בכך שלא יודעים מה יצא להם מהפה כשהם מדברים בינם-לבינם בנוכחותי או כשהם מחליטים לשתף אותי בדברים-אסורים כמו הברזות ואני עומדת נבוכה מול השיתוף וצריכה להחליט איך להעיר באופן כזה שימשיכו להיות גלויים אך גם יבינו שאסור לנהוג כפי שנהגו. אני לא רוצה להיות חברה של תלמידיי.חברות זה דבר-הדדי: אם אתה חבר שלי אז גם אני חברה שלך ואילו כאן לא כך הדבר. אני כן רוצה להמשיך להיות דמות משמעותית עבורם. אני יודעת שאני כזו כי אני מקבלת מהם פידבקים על כך, על בסיס יומיומי ואת זה אני רוצה לשמר. אני רוצה להמשיך להיות להם למורת-דרך, לדבר אליהם בגובה העיניים, להיות הכתובת שהם פונים אליה כשיש להם שאלה או כשהם רוצים לחלוק משהו או להתייעץ, לחנוך אותם בדרכם אל עצמם. הנושא הזה הוא נושא מורכב, מסוג הנושאים שלא מלמדים אותך כשאתה לומד לתארים בתחום החינוך וצריך להתמודד איתם לבד ב"שטח" וזה לא פשוט. אסיים באמירה-מפרגנת שתלמידה שלחה אליי במייל (כבר אמרתי שהם לא חוסכים בפרגון? אני ברת מזל על זה) וממחישה את הדילמה גם עבורם :

"את כמו מלאך שבא מהשמיים לעזור לי ולכל הילדים בכיתה

אני רוצה להגיד לך תודה אורטל על התמיכות שלך , על העזרה, על כל האהבה שפיזרת

את לא מורה בשבילי את כמו אחותי, אמא שלי , חברה הכי טובה שלי איך שתרצי תוכלי לקרוא לזה

כל אלה נכללים בך , את לא מבינה כמה אני מעריכה אותך

ורק שתדעי ש..

אני באמת באמת באמת אוהבת אותך"

יהודה יהודה יא יהודה –סיפור של השראה

כשהתחלתי להיות מורה זה היה כחלק מחובותיי כיועצת-חינוכית-לעתיד. ההכשרה של יועצות בימינו מכינה את היועצות-לעתיד לעסוק גם בהוראה מספר שעות מסך כל משרתן. הרציונל שמאחורי תפיסה זו מורכב אך "בגדול" נועד ליצור אצל היועצת הבנה אמיתית של חוויית ההוראה שהרי היא עובדת עם מורות/מורים  באופן פרטני וכן באופן קבוצתי-מערכתי. מכיוון שמקצוע ההוראה כה ייחודי יהיה נכון שהיועצת תכיר "על אמת" מה בדיוק עובר על מורה, מהן ההתמודדויות ומהן הדרישות. הסבר נוסף הוא שכך היועצת נגישה יותר לתלמידים שמכירים אותה בכיתה דבר התורם לשיווק היועצת כמי שיש לה מה להציע לתלמידים. בכל אופן, נכנסתי לכיתות הראשונות שלי לפני שלוש שנים ומצאתי את עצמי כל פעם מחדש (כמי שלא רואה עצמה רק כמשפך של ידע)מביאה איתי כתבות מהעיתון (בעיקר מעיתוני סופשבוע), המלצות להצגות בתיאטרון (שבהמשך הפכו לקבוצה שפתחתי וליוויתי בערבים לצפייה משותפת), קטעים מספרים, סיפרתי להם על סרטים מומלצים, על מסעדות מיוחדות, הבאתי תשבצי-הגיון לכיתה ועוד. כל אלה הגם שאינם חומר-לימודי סייעו בידי לעבוד עם התלמידים על נושאים אקטואליים, חברתיים ורגשיים ופתחו עבורי דלת לחדרי נשמתם. ההרגל במהלך השנים הלך והשתכלל: לכיתת החינוך שלי,בשנתי הראשונה איתם, הייתי מניחה עיתון בבוקר בכיתה ונעלמת ללמד בכיתותיי האחרות. בשנה האחרונה הצטרף הפייסבוק ושידרג לי את הדרך לשיתוף קבצים וקישורים איתם (מה שקודם עשיתי בעיקר דרך המייל). הקישור האחרון שלי עסק בסיפורו של יהודה יצחקוב הלא הוא כוכב הסדרה הדוקומנטרית ב"יס" שנקראת "יהודה יוצא למלחמה".

בקישור המצורף מסופר יותר בהרחבה אך בקצרה אספר שזו סדרה שצולמה במהלך שש שנים ותומצתה לשלושה פרקים, ושודרה ממש לאחרונה בערוץ יס דוקו (מס' 8). הצילומים החלו כשיהודה היה בן 15 ועד גיל 21 (כיום). יהודה הוא בן למשפחה חד-הורית עם קשיים כלכליים מחולון וחלומו להיות טייס. המלצתי לתלמידיי מכל הכיתות (הקשות יותר והקשות פחות) לראות באמצעות שיתוף לינק בקיר שלי. כמו כן, ביקשתי שיראו את הפרק הראשון בן 45 הדקות ובמידה ויחושו שזמנם בוזבז אני אשחרר אותם משיעור שלי. יכולתי להציע הצעה-מפתה זו בבטחון כי ידעתי שאיש לא ידרוש את הזמן חזרה וכך היה. התגובות של התלמידים היו מרגשות ביותר: הבנות מאוהבות בו ומסתבר שגם הבנים. המוטיבציה שהוא הפגין,הנחישות,הרגישות לנוכח תנאי הפתיחה שלו הפכו אותו לדמות המהווה השראה עבורם ויותר מכך, לאחר התקשרותי עימו בפייסבוק (על מנת לבקשו להגיע לביה"ס לדבר עם התלמידים לפני גיוסם לצבא) גיליתי על הקיר שלו אינסוף הודעות מבני נוער שהוא הצליח לגעת בליבם. גם בליבי הוא נגע ולכן אני כותבת את הפוסט הזה כדי להגיד שהתרגשתי וגם כדי להמליץ למורים והורים למצוא את הדרך לבני הנוער בשפה שתדבר אליהם, כך,באופן עקיף אפשר לייצר נושא לשיח משמעותי.

ימי "חופשה"

יום ג'

14:05 מסיימת ללמד

14:10 נגמרה ההפסקה

14:15 ישיבת מחנכים

15:20 סיום ישיבת מחנכים

15:30 שיעור פרטי מס' 1

16:30 שיעור פרטי מס' 2 (הם אחים,זה רק לעבור מחדר לחדר הפעם בלי לנהוג מבית לבית)

17:45 הגעה לבית ההורים לאכול "צהריים" וארגון הבית למפגש תלמידים לכתיבת ספר מחזור

18:30 תלמידה ראשונה מגיעה

19:00 מגיעים כל השאר

21:30 סיום  מפגש- נרשמה התקדמות יפה בכתיבה

22:00 סיום ארגון הבית לאחר הביקור,כלים במדיח,דפים למקום,מחשב למטען.

22:10 מקלחת

22:30 כתיבת מבחן בפסיכולוגיה למחר

23:30 עריכת מבחן לצוות ספרות + לענות למיילים מביה"ס

24:00 מייל חוזר (לאחר שכתבתי שאיעדר מביה"ס בשבוע הבא ליומיים) – "יש בגרות חורף לתלמידים"

01:00 לא מצליחה לישון מעצבים ועלבון על הטלת הספק ביושרה שלי כלפי תלמידיי והכנתם המדוקדקת לבחינה.

חברה ללא רוח זה כמו אדם ללא נשמה

כאשר אני מקריאה לתלמידיי סיפור או שיר בשיעורי ספרות יש בכיתה שקט, הם נהנים מאווירת הדרמה או אווירת הסוד,האהבה או המתח שיש בסיפורים ובשירים. שלב זה של הלמידה עובר יופי. השלב שלאחר מכן שדורש מהם "לנתח" את היצירה ולהתחיל לפרוט אותה לפרוטות הוא שלב לא אהוב עליהם בעליל. "בשביל מה צריך את זה?" אני נשאלת לא פעם והשאלה הכי נפוצה היא "למה אתם חושבים שהוא (המשורר/הסופר) התכוון לזה? הוא בטח סתם כתב ואתם חופרים על זה". אמירה נוספת היא "הסיכום יותר ארוך מהסיפור" וכן הלאה. כשאני מאמצת לעצמי את הלך החשיבה שלהם אני יכולה להבין את הרתיעה – לוקחים יצירה שכל כולה חופש ומתבנתים אותה ומנתחים אותה מבלי להשאיר זכר לחופש-הפירוש-האישי. המורות תמיד אומרות "אתה יכול לכתוב את פרשנותך אך עליך לנמק" מה שלא לגמרי נכון כי בכל זאת,על אף השונות בהבנת היצירה, קיים גם פירוש קאנוני המבוסס על חקר-הספרות ועל ידע של אנשי-מקצוע (כבכל מקצוע אחר) וגם על פרטים ביוגרפיים (למשל ידוע ששיר מסוים נכתב בהקשר מסוים והמשורר אף אמר זאת מפורשות וכו') כמו גם על הגיון בסיסי. מצופה מהתלמידים קודם ללמוד את הידע הקיים בתחום,לזהות מטאפורות ולהתבונן בדמויות ולאחר מכן, בהמשך הדרך/המשך חייהם כשנתקלים ביצירות, להגיב אליהן מהמקום הפרטי-אישי המגובה בידע הנצבר. בכל אופן,כשאני נשאלת "בשביל מה בכלל צריך ספרות?" אני מוצאת כל פעם תשובה אחרת. אחת מהן היא שספרות זה החיים שהרי גם הסיפור הבדיוני ביותר לקוח מהחיים בסופו של דבר והחשיפה אליו מעוררת הזדהות, פורקן (קתרזיס), היכרות עם דמויות שלא בהכרח תתקל בהן בעולמך האישי, התוודעות לשפה גבוהה, ביטוי רגשות ועוד. אני מוצאת בכל פעם תשובה מקורית אחרת עבור תלמידיי שמאתגרים אותי בשאלותיהם. התשובה האחרונה שנתתי השנה הגיעה בדמות כתבה שהבאתי איתי. הכתבה עסקה בנושא הבא: בסמסטר הנוכחי שנפתח לפני כחודשיים התברר כי מס' הסטודנטים שנרשמו השנה לחוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית הוא בסה"כ 14. זהו המספר הנמוך ביותר לאורך 85 שנות קיומו של החוג. חוג זה טיפח תחת שורותיו את גדולי החוקרים בתחום הספרות, המשוררים,הסופרים, המרצים ואנשי ההוראה. אם המגמה תימשך ייפגע המחקר ותחום ההוראה של תחום הדעת הנדון. אפשר לדבר רבות על הדור הגדל פה, על המקום הקטן שתופסת הספרות בעולם-שכולו-ריאליטי אבל במקום לטרחן אני אבחר לצטט את פרופ' דן מירון בכתבתו בעיתון הארץ (15/10/10) והוא כותב כך: "…..יש להבין מה שהבינו מזה דורות האידאולוגים של החינוך האקדמי הליברלי בארצות האנגלו-סכסיות; דהיינו שהחשיפה למדעי הרוח ברמה אקדמית לא באה להקנות מקצוע, אלא להעשיר את רוחו של הדור הצעיר המשכיל, לחנכו לחשיבה ביקורתית ומדויקת ולהבעה בכתב בהירה והגיונית, להביא אותו במגע עם הישגי ההגות, המדע והאמנויות, ולעדן את חייו הרגשיים-אישיים-חברתיים. גם מי שיהיו רופאים, עו"ד, פסיכולוגים, אנשי מינהל עסקים ואשפי הייטק זקוקים לתשתית תרבותית ולתרגול בהבעה שבלעדיהם הם יהיו לא יותר מטכנאים מיומנים, וככאלה חזקה עליהם שלא יגביהו עוף- גם בתחומי המיומנות הספציפיים שלהם. משוך כך השקיעה של מדעי הרוח באוניברסיטאות פירושה,למעשה, שקיעה כללית של השכבה המשכילה, ולכן גם של השכבה בכללה; שקיעה לתוך בורות,גסות ושטחיות. ללא חשיפה להגות פילוסופית, למדעים המופשטים, לידע הסטורי ולהבנה ספרותית ואמנותית, יהיו האקדמאים הישראלים לא יותר מבעלי מלאכה מוגבלים וצרי אופק. רבים מהם כבר היום שרברבי רפואת הגוף והנפש והנדסאי חברה, ותרומתם לגסותה הכוללת של החברה הישראלית בולטת….." אין לי עניין מיוחד בפרופ' מירון אלא הסכמה-רבתי עם החלק המצוטט והכתוב לעילא ולעילא. וכאילו בהמשך ישיר לטיעוניי הוחלט לאחרונה גם על תוספת כתיבת חיבור בבחינת הפסיכומטרי, תוספת אשר אמורה לעודד את התלמידים בעודם במערכת החינוך ללמוד לבטא עצמם בכתב. לא הוגן להביא אותם לתיכון חסרי ידע ולצפות מהם/מאיתנו "להחדיר" בהם את השפה,אהבתה, המוטיבציה ללמוד אותה, זה דבר שאמור להתחיל בגיל צעיר הרבה יותר. הורים רבים אינם עושים מספיק על מנת להאהיב את השפה ואת חדוות הקריאה על ילדיהם, אולי כעת "איום הפסיכומטרי" שיעמוד לנגד עיניהם יעזור כפי שדוחפים להצלחה במתמטיקה ואנגלית (ועל הפסיכומטרי עצמו – הוגנותו ויכולת הניבוי שלו בפעם אחרת….).