ארכיון רשומות מהקטגוריה "תהומות הנפש בתהליכים חינוכיים"‏

 

*לזכר טל יפרח תלמידי שנהרג בעת מילוי תפקידו במבצע "צוק איתן" 21/7/14.

זה לא בסדר שהורים מספידים ילדים.

זה לא בסדר שהורים קוברים ילדים.

זה לא בסדר שמשפחה מאבדת את אחד מחבריה, אחד מילדיה בטרם עת.

אני לא באמת אמא שלך טל (על האשה המדהימה הזו, אביבה, צריך לכתוב בנפרד)  ובכל זאת היינו משפחה.

משפחת "לה פמיליה" כך קראנו לעצמנו, ובאמת היה לנו משהו מיוחד: 37 ילדים ו"אמא" אחת שהיא אולי יותר כמו אחות גדולה.

תמיד התגאינו כולנו על כך שאנחנו יודעים להעריך את מה שיש לנו בזמן אמת ולא מחכים שמשהו יגמר כדי לבכות אותו.

קשה לי לקבל את זה שהכיתה שלי מונה כעת 36 תלמידים. קשה לי לעכל את זה שהתמונה שניבטת אליי ממסך המחשב תקפא מעתה.

העמידה מול המוות, מול המסתורין שבמוות היא קשה, גם בגילי אז על אחת כמה וכמה לחבריך, אחיך, אוהביך, שכותבים בקבוצת הוואטסאפ שלנו ומתארים את המחשבה שאולי אתה בעצם תכף תופיע ותגיד שהכל בדיחה שחורה… גם הם לא מצליחים להבין ואיך אפשר להאשים אותם?

ב-15/6/14 התכתבנו כולנו, אני הייתי חודש אחרי לידה ואז הצעת שנארגן מפגש. תוך דקות התמלאה התכתובת בהצעות של החברים לארח אצלם בבית את כולנו…

כשהתקרבנו לתאריך אמרת שלא תוכל להגיע כנראה "בגלל המצב". דחינו את המפגש. כבר לא תגיע אליו בגופך.

ב-21/7 בעודי יושבת בבית עם בני הקטן, אדם, בזרעותיי החלטתי לשלוח לכולכם הודעה ולברר איפה אתם נמצאים והאם אתם בסדר לנוכח המצב הקשה,

40 דקות אחר כך כבר קיבלתי את הבשורה המרה. אתה קולט?

יפרח, פרח, החלטתי להיכנס לפייסבוק הישן שלי, זה ששימש אותי כשעוד חינכתי אתכם, אפילו את הסיסמה או שם המשתמש לא זכרתי (מזל שאבי תמיד שם להציל), כשסופסוף הצלחתי התחלתי להיזכר… כל תמונה, כל סרטון, כל תגובה בשרשורים השונים, כל הודעה שהתכתבנו… על מה לא דיברנו שם?

כתבת לי אז על נועם, שאתם חצי שנה יחד וכמה זה הולך מצוין וכמה אתה רוצה שזה יימשך,

כתבת לי על הנשף, איך אתה לא מתחבר לכל האלכוהול והלימוזינות, נכון, זה באמת לא הסגנון שלך, הצנוע, הענו.

כתבת לי שאני אהיה יועצת ומטפלת נפלאה… כתבת שאתה מעריך אותי על כך שאינני רוצה לגבות סכומי עתק כדי לעזור לאנשים, כזה היית, אדם לא חומרי בעליל, אדם שאוהב אנשים, שעוזר ונותן מעצמו כי ככה חונכת… על איך שחינכו אותך יש לי המון לומר: אתה ונוי שני ילדים לתפארת מדינת ישראל, אני מצדיעה לאביבה על החינוך הזה, האהבה, הערכים, ההתעקשות להשיג בעצמה, לא לבקש מאף אחד, על החום, על האהבה חסרת הגבולות. התכתבנו על הנושא הזה של שמירת קשר לאחר התיכון, אמרת שאתה לא מאמין שתצליח, שבוודאי תכיר אנשים אחרים ותצא פעם בחודש, ציינת שבחלוקת התעודות התפרקתי ואני שיתפתי אותך שזה קרה כשיצאו מפי המילים "שמור על עצמך בצבא" ונבהלתי מהן…דיברת על השירות הצבאי ועל כך ש"אם אני לא אלך אז מי כן?", סיפרת שעברת גיבוש חובלים….בסוף שירתת באגוז.  היית כל כך בוגר יפרח, אמרת לי שעכשיו אחרי 3 שנים איתכם מגיע לי לנוח…אמרת שגם אמא צריכה לדאוג לעצמה… דיברת על היותך הגבר של הבית שלך כבן לאמא חד הורית… אני זוכרת איך היית משלב הכל – הדרכה במכבי, עבודה בבורגר ועוד אחת מהצד, קראת לזה "דמי כיס"… יפרח…כתבת לי בלי בושה שאתה מפחד מהצבא וכששאלתי למה הכוונה ענית שאתה מפחד מה יקרה חסובבים אותך במקרה וותיפגע…אני קוראת ומצטמררת.

כשהכרתם אותי, כמה ימים לפני פתיחת שנת הלימודים בכיתה י'  עשיתי לכם סיור בביה"ס. הסיור שלי כלל עצירה בגל-עד הזכרון של חללי ביה"ס חבריי לשכבה. ראיתם אותי מקריאה לזכרם בטקס ביום הזכרון לחללי מערכות ישראל, דיברנו עליהם בכיתה ואתם הבעתם קשת של רגשות סביב זה ועכשיו? עכשיו הכל מחדש… עכשיו חבריך לכיתה עוברים את אותה החוויה הנוראית שעברתי אני, שעברה השכבה שלי בלכתם של שניים מבניה.

אני רוצה להגיד עוד כל כך הרבה, לספר עליך עוד דברים וגם לשמוע עוד סיפורים אודותיך מזוויות שלא הכרתי.

השבוע הייתי בביתך, זוהי לא הפעם הראשדונה אבל הפעם ההרגשה כל כך שונה, היה כל כך מוזר לשבת על מיטתך, בחדר המוקף גיטרות ובמדפים עליהם מונחים הבשמים שלך…. אתה יודע? כשהתכתבנו השבוע כל הכיתה לגביך שיתפנו במחשבות ורגשות ושלחנו תמונות, לפתע היכתה בי ההכרה שגם בטלפון שלך מצפצפות ההודעות וגם בטלפון שלך נשמרות התמונות…כל כך משונה… האם זה מגיע אליך? האהבה שלנו והצער הגדול על לכתך?

אני יכולה להמשיך לכתוב עוד שעות…אתה יודע, לא קשה לי לכתוב…ואני נזכרת עוד ועוד…נזכרת איך אמרת לי בשיחה שלנו על הפיכתי ליועצת שלא יכולתי להיות יועצת לפניכם, שהייתי צריכה לעבור דרככם ושכעבור 3 שנים יחד אני אדם אחר, אתה לא יודע כמה צדקת. אני יועצת כבר 3 שנים מאז ואוהבת את עבודתי אבל לעולם כנראה לא ארגיש כפי שהרגשתי בתהליך שעברנו כולנו יחד.

שתדע שאת המפגש שלא קיימנו אנחנו עוד נקיים והוא יהיה ברוחך- נביא גיטרות, נשמיע את את עידן חביב, נפריח בלונים לכבודך, נשב במעגל וכל אחד יספר על ה"יפרח שלו"…נקרין סרטונים  (זוכר איך התגלגלתי מצחוק מהסרטון שאתם נכנסים ומביימים ריקוד מוטרף? חחח אני עדיין צוחקת מזה אגב) שבהם השתתפת ונצחק. נצחק לכבודך. נראה את הטוב שבכל דבר ולא נתלונן כמוך.

אה, אתה יודע שפישי ניגן בקונצרט השבוע והקדיש אותו לך? והבנים מתכננים כדור-זוהר שנתי לכבודך? והם גם כותבים אליך, מעבירים אליי, הנה כמה דוגמאות:

כותב לך רן:

"באמת אורטל החבר הכי טוב שלנו, הילד הזה פירק אותי מה אני אגיד איזה ילד זה כמה אני אוהב אותו… ככל שאני אוהב אותו יותר זה רק מכביד לי על בית החזה… כל סופשבוע כשהוא היה סוגר הוא היה שולח לי שירים חדשים של עידן חביב ועידן עמדי וכל מני אמנים שאני והוא נורא אוהבים.. ושולח וידיאו שהוא מראה לי איך לנגן בגיטרה את השיר כי כשהוא היה בבית היינו נפגשים ומנגנים ביחד… וכל יום שישי הייתה את השעה שהוא מתקשר והחיבוק האדיב שלו עם הידיים הגדולות והשתי טפיחות על הגב, והבדיחות והריח שלו והטלפון שהוא מפתיע שהוא פתאום בבית ואומר רנצ'וק בוא סיבוב אני בבית וישר נכנעתי לטון דיבור שלו וישבנו ביחד עד השעוצ הקטנות ודיברנו על הזוגיות ועל טיסה לדרום אמריקה ביחד ולימודים בבן גוריון ואיפה כל זה עכשיו… אין כלום הילד הלך לי"

כותבת לך הדס:

"טל היקר,הכיתה שלנו..לא היתה סתם כיתה,לא כיתה שאפשר בכלל לפספס מישהו.יש המון המון כיתות שלא יודעים אפילו מי זה החבר שיושב על ידם.

התברכנו במורה שפעם הראשונה שאמרה ערב כיתה אני אישית ממש צחקתי,הרמתי גבה,לא הבנתי מה היא רוצה,אפילו לא רציתי להגיע.בכל ערב כיתה מהראשון עד האחרון היינו מכירים מתחברים יותר ויותר אחד את השני כולם,אפילו פיספסתי אחד בגלל איזה הופעה שהיתה לי כ״כ התבאסתי!אבל לא יכלנו להזיז,אף אחד בכלל לא היה רוצה לא להגיע לערבי כיתה האלה ,כל אחד עם אופי יותר מהממם מהאחר,מחברים לכיתה הפכנו למשפחה אחת ומשפחה לא בוחרים.למדנו לקבל לאהוב ולהעריך כשלאחד קשה אז גם לכולם,כשאחד נופל אז מרימים אותו.

אבל לגרוע מכל לא ציפינו,לא האמנו שזה יכול לקרות גם במשפחה שלנו.

אתה טל?!טל הקטן???הפרח שלנו?? היה משהו קוסם מהשניה הראשונה שראיתי אותך..החיוך.החיוך הכובש הזה,שאף פעם אבל אף פעם לא יורד.

החוסר שקט הזה אם חסר משהו למישהו או אם משהו לא בסדר,הנתינה האינסופית,האהבה והצחוק.

אני עדיין לא מאמינה שלא אראה אותך שוב לעולם,אתה גיבור טל.אתה גיבור.

אני אסירת תודה לך שנתת לי הזדמנות להכיר ולחוות חויות רבות איתך.ילד אמיץ שלנו.

המשפחה שלנו לא תהיה אותה המשפחה בלעדייך,השארת לנו חור ענקי בלב.

היית מסור לצבא כמו לכל דבר שעשית,הפכת אותנו לגאים.

אזכור אותך לנצח,הדס."

כותבת לך אוראל:

"גיבור של העולם ילד עם חיוך של מלאכים״

לא מוצאת משפט שמתאר אותך יותר טוב מזה. בלי להתאמץ הצלחת לכבוש את כולם בחיוך שלך,בנוכחות שלך,בפשטות הזאת.

כולם יודעים שיב׳-9 היא משפחה לכל דבר, אבל עכשיו פשוט לקחו לנו אח.עכשיו אנחנו משפחה שכולה.עכשיו הפגישת מחזור שגם אתה כמו כולנו חפרת בקבוצה בוואטסאפ שתתקיים כבר,אבל כנראה שאתה לא תוכל להגיע,בגלל המצב…הולכת להתקיים עכשיו.בלעדייך,לכבודך,לזכרך.

תודה לאלוהים שהפגיש בינינו יחסית הרבה לאחרונה לרוב בדרך לבסיס,ברכבת,אפילו שאתה ואופיר פשוט הייתם נרדמים בצורה מוזרה מריירים על אנשים וכל שנותר היה לי הוא לצלם אתכם ולצחוק.תודה על הפעם האחרונה,שחזרת לבסיס מהאפטר הקטן שהביאו לך לפני הכניסה הקרקעית,שלא ויתרת על הנשיקת להתראות למרות התיק הענק והציוד שסחבת איתך,אמרתי לך שתשמור על עצמך נשמה טובה,מצטערת שהמחבלים ימח שימם לא איפשרו לך לעשות את זה.

אין סוף לכאב,לתסכול ולחלל העצום שהשארת אחרייך,איך כולנו כואבים אותך ופשוט מסרבים להאמין…

כל שנותר לי הוא להודות לך טלטול,מיגל שלנו,שבמותך ציווית לנו את החיים,לי,למשפחה שלי,לחברים,לכל עם ישראל!

אין לי ספק שאתה בגן עדן כי אני יודעת שמי שכל כך אהוב כאן למטה,גם למעלה אוהבים אותו.מלאך פשוט מלאך.

תהיה נשמתך צרורה בצרור החיים גיבור.אוהבת אותך."

כותבת לך טל שחר:

״לנצח אחי, אזכור אותך תמיד.. וניפגש בסוף, אתה יודע..״

טלטול, יפרח, פרח שלנו, שותף לשולחן שלי  – 3 שנים ביה״ס, חבר נפש, חבר מה״חבורה״, 9 שנות היכרות איתך, עולם ומלואו. לא מוכנה לדבר עליך בלשון עבר, אני יודעת שאתה כאן ואתה קורא את זה ורציתי לשתף אותך במה שקורה לאחרונה מאז שטסתי..

אתמול דיברתי עם נום שלנו.. היא סיפרה לי כמה קשה לה לשאת את המחשבה והפחדים, ואת ההתמודדות עם העובדה שיש מלחמה, ״חבר שלי בפנים״

שאלתי מתי דיברתם לאחרונה והיא השיבה- אתמול, לדקה.. ואני, הבטחתי לה בלב שלם שתחזור הביתה.

והיום, ה21.7.14, התעוררתי למציאות אחרת, והבנתי שאני נאלצת להפר את ההבטחה הזאת ;(

אני אשמור על נועם בשבילך, אני יודעת שזה מה שהיית רוצה, שהיא תהיה מאושרת. אני מבטיחה לך שאני אעשה את זה בשבילך ואני אשמור עליה כל יום שעה בשעה, אני אדאג לה כמו שדאגת לה כי החיים חזקים יותר.

אתה עוד כאן איתנו טלטול, נפעמת לנוכח כמות האנשים שאוהבים מעריכים ומצדיעים לך,תהיה גאה בעצמך. אני יודעת שיגיע יום שישי והכל יחזור לקדמותו ונצא ארבעתינו לסרט או לפאב כמו שאנחנו אוהבים! הרי אין סרט שאתה ונועם לא ראיתם! גיבור שלנו, אני מתגעגעת לצחוק המתגלגל שלך, רק לפני חודש, כמה ימים לפני שטסתי, היינו יחד וצחקנו על איך שהיית מפריע לי בשיעורים מוציא אותי מריכוז עם הנקישות של העט ובסוף מקבל ציון גבוה ממני בספרות.. איך אהבת לעצבן אותי, תמיד אמרתי שהצקת לי בשיעורים אבל היום אני מתגעגעת לימים שהיינו עושים צחוקים בכיתה ומפריעים למורות, אני מצטערת שלא הספקתי לענות לך כששאלת אותי מהן הדרישות לעבוד בבידוק הבטחוני בנתב״ג, ידעת שזה מה שאתה רוצה לעשות כשתשתחרר, אבל אני יכולה להגיד לך שבורכת בכולן.. אני מצטערת שלא הספקת להשתחרר, ולהגשים את החלומות שלך מלאך שלי, אבל עדיין עסקת בספורט ועשית מה שאהבת.. היית לי אח, ליווית אותי שנים בפרידות, בשמחות, בימי הולדת, יום יום בכיתה, תודה שחגגת איתי את יום ההולדת האחרון, יום הולדת 21, אפילו שחזרת עייף מהצבא..

היית קורא לי טלצ׳וק, הקול שלך עוד מהדהד לי בראש.. הצחוק המיוחד שלך החיוך המאיר שלך, ילד מאושר עם שמחת חיים תמיד הקפת אותנו בצחוק ואופטימיות, ידעת לעודד אותי, לשמח אותי בשעות קשות, חבר אמיתי, מלח הארץ. איך דאגת לאמא, היית ילד של אמא, הסתפקת במה שיש לך ואם שאפת ליותר עשית זאת בעצמך, צנוע וטוב לב, גיבור של העולם, גיבור ישראל, גאווה שלי – השם שלך הולך לפניך! אין אחד בעולם שלא יזכור אותך בהגנה על המולדת, הבן אדם שאתה, אני מבטיחה לך טל שכל העולם יזכור אותך, טסתי לשליחות הזו כדי שהעולם ידע על העבודה הקשה שאתה עושה בהגנה עלי ועל המדינה, ההסברה, שכולם יכירו בגבורה שלך, ויתמכו בך. אני מחכה שתחזור. אני מחכה שתחזור בחמישי עם המדים, שתלבש את החולצה המכופתרת כמו שאתה אוהב, ונצא ביחד, שנתכנן את הטיול אחרי צבא..שתספר לי על בוף ותראה לי תמונות, שתיסע לטייל עם נועם בצפון, ותטיילו בארץ שכ״כ אהבת, שנלך ליום הבוגר בביה״ס ותתגאה בגולני, היחידה שנלחמת לשרת בה, ללא ספק הכי קטן. שנחגוג יחד את יום העצמאות כמו בכל שנה ונעשה על האש, אבל ביום העצמאות הבא אני מבטיחה שלא נבכה, ואני אצדיע לך בגבורה ובראש מורם. כי בזכותך נזכה לחגוג את היום הזה גיבור שלנו, בזכותך יש לי, לאמא ואבא, ונוי, ונועם, וכל החברים הכי טובים שלך, בזכותך יש לנו מדינה.

ילד שלנו, תישאר צעיר לנצח.. נשמה יקרה, כל כך תחסר לי. היה שלום אהוב יקר, אח וחבר אמת. אוהבת אותך טל יפרח ת.נ.צ.ב.ה הגיבור של כולנו."

כותבת לך ליטל:

"טלוש, יפרח, מיגל, טלי.. אני פשוט לא מצליחה לעכל שאתה לא בין החיים. אין שנייה ביום שאני לא חושבת עליך. פתאום אני מתחילה לקחת דברים בפרופורציות כי אני חושבת איך אתה היית מסתכל על הדברים, ומה אתה היית עושה. מוזר לכתוב עליך בזמן עבר. בתמונות שבאלבומים אתה כל כך חי. אני זוכרת את הפעם האחרונה שראיתי אותך, ברנאטו, ביום הולדת של נועם. כל כך שמחתי ששמחת לראות אותי. אמרת לי שצריך לקבוע מפגשים כאלה ולא רק בספונטניות. אני נזכרת בחיוך, בצניעות. היית ילד כל כך טוב. מתגעגעת אליך ואשמור על החיוך שלי בשבילך. אתה באמת גיבור, לא עוד מישהו שנפל ושמחה שזכיתי להכיר אותך!"

כותבת לך לורין:

"טלטול שלנו, אני זוכרת שהיינו שרים לו בחפלות ״יפרח חתני״ חח אדם מדהים עם לב רחב עם חיוך כובש וישר חודר ללב. מלא באהבה ונתינה זכיתי ללמוד, לצחוק ולחוות 3 שנים עם נסיך כמוהו.. וכואב לי שלא הספקנו לחוות איתו יותר גם אחרי."

166230_181389368556468_3980531_n 155345_172147896147282_7599464_n תמונות מהתיכון, י"ב 9 לעד!164866_181389645223107_3915250_n

אנחנו אוהבים אותך מיגל שלנו, מודים לך על ששמרת עלינו  ומבטיחים לחיות אותך בלבנו לעד.

אורטל בשם י"ב 9 בדימוס.

 

 

מודעות פרסומת

השבוע קניתי דיסק כפול של "החלונות הגבוהים" (בעולם שבו קניית דיסקים זוכה ללעג של תלמידיי) וקראתי בעלון המצורף איזה משפט של אריק איינשטיין שבו הוא אומר משהו בנוסח "אני לא מתגעגע לשומדבר, מה שהיה היה וטוב שנגמר" (אביא את הדיסק מהרכב מאוחר יותר ואצטט במדויק) ולרגע קינאתי מאוד בגישה הבריאה הזו משום שמכל החוויות האנושיות שהחיים מזמנים לנו, הקשה ביותר עבורי (עבור רבים נוספים אני מניחה) היא פרידה (הבאה בתור היא תחושת-עמימות למי שמתעניין). אני יודעת שלא כל האנשים חווים פרידות באותו אופן ובאותן עוצמות ואני מודעת לעובדה שאצלי הנושא הוא נפיץ ומהווה את עקב אכילס שלי. חווית הפרידה בעוצמות גבוהות מלווה אותי משחר ילדותי ולאורך תחנות בחיי: מהמדריך בצופים, מהחברים בתאילנד, מהאקס המיתולוגי, מאנשים שהלכו ועוד. תמיד הבכי שוטף אותי ועצב רב עוטף לי את הנשמה. אני כותבת את כל זה עכשיו משום שאתמול ערכנו סדר ט"ו בשבט אחרון בכיתה וחגגנו מספר ימי-הולדת 18 לילדים. במהלך הסדר הודעתי להם הודעות לגבי סופשנה, ספר המחזור ועוד. לא עברו שתי שניות וכבר דמעתי…. קשה לי הפרידה. כן, אני אעמוד בזה,  אני יודעת שזה תהליך  טבעי,  חלק ממני רוצה  שזה יקרה ומבין שזה נכון והכרחי להתפתחות המקצועית שלי וכמובן להתפתחות הטבעית של הילדים. אני יודעת שאני אשחרר אותם בבוא הזמן ועדיין זה לא פשוט. אני וחברה שוחחנו על זה לפני כמה זמן – איך זה שבחרנו במקצועות שבהם הפרידה היא הכרחית והיא תכופה יחסית (שהרי אין 20 שנה עם תלמידים, הם מתחלפים כל הזמן) והגענו למסקנה שזה לא במקרה, הבחירה הלא מודעת הזו נובעת בחלקה מהצורך להתמודד דווקא עם עקב אכילס הזה. בעוד מספר חודשים אני אתמודד עם הקושי הזה "ביג-טיים" כשאפרד מ-37 תלמידים אותם ליוויתי מקרוב מאוד לאורך שלוש שנים. המפגשים היומיומיים הם החלק הפחות משמעותי, אך איכות המפגשים: ביקורי הבית, השיחות האישיות בשעות החלון, ההתייעצויות באימייל, החוויות המשותפות, השינויים והגדילה שהייתי עדה להם, כל אלה הופכים את הקשר לחזק ובר משמעות. על מנת לעבור את תהליך הפרידה בצורה מיטבית ובפרופורציות הנכונות אני מתחילה לעבוד על עצמי בנושא ואף להכין שיעורי חינוך כדי לעשות עבודה איתם מעכשיו ובהדרגה ואז יוכלו להמשיך בדרכם ולפרוח איש איש בדרכו.

יום ג'

14:05 מסיימת ללמד

14:10 נגמרה ההפסקה

14:15 ישיבת מחנכים

15:20 סיום ישיבת מחנכים

15:30 שיעור פרטי מס' 1

16:30 שיעור פרטי מס' 2 (הם אחים,זה רק לעבור מחדר לחדר הפעם בלי לנהוג מבית לבית)

17:45 הגעה לבית ההורים לאכול "צהריים" וארגון הבית למפגש תלמידים לכתיבת ספר מחזור

18:30 תלמידה ראשונה מגיעה

19:00 מגיעים כל השאר

21:30 סיום  מפגש- נרשמה התקדמות יפה בכתיבה

22:00 סיום ארגון הבית לאחר הביקור,כלים במדיח,דפים למקום,מחשב למטען.

22:10 מקלחת

22:30 כתיבת מבחן בפסיכולוגיה למחר

23:30 עריכת מבחן לצוות ספרות + לענות למיילים מביה"ס

24:00 מייל חוזר (לאחר שכתבתי שאיעדר מביה"ס בשבוע הבא ליומיים) – "יש בגרות חורף לתלמידים"

01:00 לא מצליחה לישון מעצבים ועלבון על הטלת הספק ביושרה שלי כלפי תלמידיי והכנתם המדוקדקת לבחינה.

נשלח אליי במייל. האמת קצת מעליב ואולי קצת "מתמסכן" אבל יש בו גם מן האמת, אז החלטתי לפרסם.

(אינני יודעת מי הכותב ולכן אין קרדיט)

רצויה, אך לא הכרחית,לפי הנדרש בתפקיד:תעודת בגרות בינונית,קצת היסטוריה יהודית,הבעה בכתב ברמה יסודית,פסיכומטרי סביר עם תוצאות שנעות בין שלוש לארבע מאות.פסיכולוגיה בגרוש ותורה,זה כל הנחוץ למישרה.

דרישות התפקיד: ללמד בכיתה, זה ברור,כעשר דקות כל שיעור.(ע"פ הלמ"ס בכיתה ממוצעת שאר הזמן מתבזבז על משמעת).יכולת לצעוק בקול רם בין אלט נמוך לסופראן. לא לשמוע את כל הדברים שתלמידים צועקים ואומרים. לא להגיב לאיומים וקללות מהורים זועמים וחסרי גבולות. לראות בו זמנית ולשלוט על שלוש מאות וששים מעלות. נדרשים יחסי אנוש מעולים, עמידות גבוהה בפני תעלולים. תחושת בטן עם חוש שישי להבחין הורי מי מתגרשים (ע"פ הלמ"ס זה קורה לפחות בשליש מבין כל המשפחות) ולא להיות עמם כה נוקשה, כי הם עוברים תקופה די קשה.

לשים לב לַהתפתחות המינית להתריע על התנהגות אובדנית, (שלא תמשוך התקשורת כתף צדקנית:"הכיצד לא הבחנת, לא שמעת, לא ראית?") יש להרגיע כל היפראקטיב לצרות של רבים להקשיב, על כל שאלה להשיב בסבלנות, בקול רך ואדיב.

לחפש סיגריות כל הימים לאתר עיניים טרוטות מסמים, (אצל עשירית מבני הנוער עתה כלומר שלושה ארבעה בכיתה). לחייך בהבנה ובאופן תמידי מול כל תופעה של ADHD. להתמצא בבעיות של קשב וריכוז, להקדיש תשומת לב במאה אחוזוכל הזמן, לכל תלמיד ותלמיד כי כל אחד מיוחד, ייחודי ויחיד. והיום – לאור השתנות הזמנים: לזהות בלי כל קושי סוגי סכיניםולהִתמחות בקרב פנים אל פנים.

דרושה גם יכולת מוכחת לדבר עם הורים בנחת, ותמיד בגובה העיניים (זה צו האופנה בינתיים). לחשב ציונים, להקליד במהירות (לא לצפות לעזרה במזכירות).

להיות ידענית ובקיאה בחבישת פצע או יד נקועה, לטפל בחום, צמרמורת, שיעול, כאב בטן, פריחה או שלשול. לזהות דמעה לא אמיתית
במיומנות לאבחן אפנדיציט. (אחות בבי"ס –דבר מיותר משרד האוצר מזמן כבר אמר).

לזכור שהתפקיד הוא ייעוד ומופת לשמש מגשר, מפשר ושופט,לרתק תלמיד מצטיין, להדריך ילד חלש, בחפץ לב תמיד לעזור לתלמיד העולה החדש. להיות פסיכולוג לילדים מפריעים ויועץ מדופלם לחיי נישואים. להשתתף בישיבות מאד חשובות, טיולים ללַוות,לארגן מסיבות, ואם זה עוד לא הכל אז כמו כלב גישוש לחפש אלכוהול.

להכין ולבדוק עבודות ובחינות לעיתים עד השעות הקטנות,בבית לבשל, לכבס, להאכיל ת'ילדה, ולהיות כל העת עם הראש בעבודה.
לרוץ להשתלמויות שמארגנים למורים בתחומי המקצוע ובנושאים אחרים מטעם משרד החינוך חדשות לבקרים.בקיצור: לחבר ת'עבודה לווריד ולהשאיר אותה שם לתמיד.

תנאי  העבודה: חדרי כיתה ישנים וצרים, תא קטן בחדר המורים, כוס תה פושר בהפסקה ושיחה חטופה בת דקה. ריצה אינסופית, עמידה ממושכת, עבודה מלחיצה, תובענית, מפרכת. ולפי הרפורמה של "אופק חדש"כל יום שמונה שעות כאלה ממש.

שכר: פחות מהמינימום (נתוני הלמ"ס) וזה לא אישי או סותר,כי עם כל ה"חוֹפָשִים", לא מגיע לך יותר !

יום סוער היה היום, הרוחות והגשם לא פסקו -בחדשות של 20:00 הראו חלק מהנזקים. לא להאמין אבל עד שהגשם מחליט לכבד את ישראל בנוכחותו הוא עושה זאת בברוטליות כזו שרק משכנעת אותי יותר ויותר בצדקת דרכי כסנגורית של הקיץ.

היום הייתי בבית, לא הלכתי לעבודה, כמו רובינו גם אני עובדת חמישה ימים בשבוע אך יום החופש שלי הוא ביום ב' ולא ביום ו' כמו רוב האוכלוסייה העובדת במשק.

כיף להיות בבית באמצע שבוע, לדעת שהעולם ממשיך במנהגו ואת יכולה לעשות עצירה קטנה (כל זאת בהנחה ואין לך מטלות מהעבודה לסיים בבית. רמז: יש) כי אפילו אם זה לא לגמרי נטול- מטלות לפחות אפשר לעשות את זה ממקום-מבטחים עם הרבה פחות גירויים ורעש.

בכלל,הספקתי לבשל סיר מרק מהביל ע"פ מתכונו של שף רפי כהן ממסעדת רפאל כפי שהתפרסם בבלוג-האוכל האהוב עליי "בייגלה". יצא מוצלח,אין מה לומר.

במהלך האכילה (על כסא ושולחן!) חשבתי לעצמי שזהו היום היחיד מימות החול של השבוע שאני מתיישבת לאכול ארוחת צהריים בשעת צהריים באמת (ווהווו!) ולא אוכלת עוד איזה כריך/חטיף בריאות/פרי/ירק חתוך בזמן הליכה מכיתה לכיתה עם תיק מפוצץ ביד אחת ושקית מפוצצת בשנייה. מספיקה לאכול ולהכין אח"כ קפה (איזה פינוק לא מובן מאליו) ולא רצה מבית לבית במסגרת "שיעורים-פרטיים-להשלמת-הכנסה-לפני-שמגיעים-הביתה-לעבוד-עוד קצת-ולהספיק-מטלות-חדשות-מיום העבודה הנוכחי".

כן,זה נשמע כאילו אני מתבכיינת. אבל לפעמים מה שנשמע כמו בכי הוא לא באמת כזה, אלא הוא באמת ובתמים תיאור (לא אגיד אובייקטיבי) של המציאות.

מכיוון שהנושא הזה כה לעוס הוא עלול לבלבל את הקורא ולגרום לחשוב שמא מדובר פה ברחמים-עצמיים-מהולים-במרירות-של-מורים.

אז לא!

יש המון דברים טובים בהוראה. אני מתכוונת בכל מאודי לפרט עליהם באחד הפוסטים בהמשך אבל עדיין,עדיין אני ארצה לצייר תמונת מצב של המורה-הצעיר-בישראל כפי שהיא מתקיימת בפועל.

ממני,  מורה שרואה במקצוע שלה שליחות משמעותית אבל איבדה/מאבדת אמון במערכת ובתנאי העסקתה החולניים.

טור זה נכתב בהשראת שאלה שנשאלתי על ידי חבר אהוב השבוע שכתב לי בפייסבוק (בהמשך לאמירה שלי שאני מחפשת לעשות הסבה לשנה אחת לצורך בדיקה) : למה? מה קשה בלהיות מורה? —-ולא כתב מתוך רוע/זלזול אלא באמת מחוסר ידיעה כמו רוב הציבור בישראל. הו, לשם כך אני כאן.

שיהיה ליל מנוחה ובוקר חמים מחר!


אני נשבעת שאם אני אשמע את המשפט הזה עוד פעם, אני אחייב את האדם שאמר את זה להתלוות אליי לעבודה ולבדוק האם ה"חופש הגדול" הוא "מתנה" או בגדר חובה- שתציל- את התלמידים- והמורים- מאובדן שפיות.

לכל אותם אלה שזורעים את זרעי ציניותם ובורותם בטוקבקים ובכתבות העוסקות בחינוך וטוענים בגנות המורים והחופש הגדול והחגים, אתם מוזמנים לעזוב את הפוסט כבר עכשיו. לא בגלל שיש לי בעיה לשמוע דעות/הגיגים/מחשבות של אחרים, אלא בגלל שיש לי בעיה לשמוע דעות/הגיגים/מחשבות לא מבוססות של אחרים שיוצרות (בשילוב עם דברים נוספים כמובן) דעת-קהל שגויה ולוקה בחסר אודות ה"חופש" של המורה בישראל.

ה"חופש הגדול" הידוע לשמצה והמחייב הורים להעסיק את ילדיהם במשך חודשיים הוא נקודה שחוזרת על עצמה רבות בויכוחים עם מורים שמעזים להתלונן על תנאי העסקתם. המלעיזים מיד שולפים את "נשק יום הדין" שלהם ויורים ש"מה אתם בוכים? יש חופשים לפחות לא?" נראה שההתבוננות בצד-אחד-של-המטבע הופכת לנחלת כולם. אם לא של כולם אז של רבים מהם, אחרת איך אפשר להסביר את לטישת העיניים לחופש הגדול? זו שאלה מאוד מעניינת שבמרוצת הזמן למדתי שלא להשיב עליה בתשובה אלא בשאלת-נגד מטעמי :"אכן יש חופש גדול. אז למה שלא תבוא/י להיות מורה?יש מחסור חמור במורים". שאלה זו נתקלת לרוב בחיוך/מבוכה.

יש מחסור במורים. אם תנאי ההעסקה אינם בעייתיים באמת והמורים רק סתם "מתבכיינים" ובעצם הם "יכולים להיות עם הילדים שלהם בצהריים" ויכולים "לנפוש להם חודשיים" אז מדוע אין קופצים על המציאה? מדוע אין קופצים על העגלה? אולי כי בתוך-תוכם יודעים כל אלה שהעגלה הזאת מתדרדרת אין עצור… שההתמודדות היומיומית בה היא מורכבת וקשה. שהצפיפות בכיתות גבוהה. שמשרד החינוך מתחלף בערך כל שניה. שאין באופן גורף הערכה. שאין למורה מקום לשבת בו ולארגן את חפציו, להיפגש עם תלמידיו, לאחסן את דפיו וקלסריו.

אני עוד אפתח את הנושא הזה של החופש הגדול.

עוד אתאר איך נראה חדר מורים והתנאים הטכניים של המורים.

עד אז אני אשאל שוב : למה אנשים לא רוצים לבוא למקצוע ההוראה בישראל?

רבים כבר לפניי כתבו על מצב החינוך בארץ. על השכר העלוב של המורים. על היחס העלוב-עוד-יותר. על מעמד המורה. על מעמד החינוך. על הצפיפות בכיתות. על התקציבים שנמנעים מילדינו. כבר התפרסמו (מדי שביתה זו או אחרת) תלושי השכר המביכים. התפרסמו הסיפורים של אלה שבאו לתרום ונשארו זקוקים לתרומה.

כביכול אין לי מה לחדש. זה יהיה עוד סיפור של מי שהתפכח. של מי שוויתר. האמנם?

אני כותבת את הדברים האלה והידיים רועדות לי על המקלדת: זוכרת משפט שנאמר לי עוד בילדות אודות תגובות המגיעות בשעת כעס ומה כדאי לעשות איתן.

וכן אני כועסת. אני מתוסכלת. אני מבולבלת. אני עצובה.

כועסת כי אני מרגישה שהופקרתי. שהחינוך של ילדי ישראל הופקר ומופקר כל העת.

אני מתוסכלת כי אני מרגישה שיש דברים נהדרים שאני נותנת למערכת אבל מרגישה במקביל לעיתים קרובות מדי שאני לא רוצה/יכולה לתת אותם יותר.

אני מבולבלת כי אני צריכה לקבל עם עצמי החלטה לגבי שנה הבאה: להמשיך במערכת החינוך (אמנם מעתה כיועצת ולא כמורה בלבד) או לפרוש ו"להציל" את עצמי.

אני עצובה כי חשבתי שלי זה לא יקרה. כי מי שהיה שומע אותי בשנתיים הראשונות בעבודה היה בטוח שהגעתי לעבודת-החלומות.

הרבה כאב יש למי שמגיע לעסוק בחינוך כשהוא חדור תחושת שליחות,כשהוא מגיע מלא מוטיבציה ללמוד,לשנות,לקדם,לטפח והמציאות בסופו של דבר טופחת על פניו.

מי שלא עסק בחינוך, במערכת החינוך הציבורית לעולם (לעולם!) לא יבין. לא התלמידים, לא ההורים, אפילו (סליחה על ההתנשאות) לא שר החינוך בכבודו ובעצמו.

מי שלא עסק בחינוך, במערכת החינוך הציבורית לא יבין לעולם כמה המקצוע הזה מיוחד,מעניין, מגוון, מרגש, מלמד, משמעותי,חשוב, ערכי, מורכב,עדין אפילו שביר.

מי שלא עסק בחינוך, במערכת החינוך הציבורית לעולם לא יבין את הקושי. את הרצון לעשות ולהעניק בעולם מקצועי שלא מעניק לך כלים או תנאי-עבודה הולמים.

התחושה שהעשייה בתחום שהוא ברומו-של-עולם (לא פחות) נעשית בצורה כה פרוצה, לא סדורה ולא מאורגנת היא תחושת תסכול שקשה להגדירה במילים.

בזמן שיאיר לפיד ו-7 המנהלים שלו מדברים על מצב החינוך בארץ, חשבתי שיהיה רעיון טוב שגם אני ה"מורה הפשוטה" (שהיא בכלל לא פשוטה) אעלה על הכתב את מה שיש לי לומר. מי יודע? אולי עוד יצא מזה משהו. הנה, שוב זה קורה: שוב אני חדורת אמונה בכוחי ליצור שינוי כפי שיצרתי בארבע השנים האחרונות בעולמם של תלמידיי היקרים, ובאותה נשימה עצמי עונה לי ואומר "נאיבית".

אני כותבת את הפתיח הזה מתוך ידיעה שחובה עליי (פשוט כך) לתעד, לשתף, להעלות (שוב!) לסדר היום את הנושא הכאוב-חשוב הזה שבוער לי בנפש ובעצמות.

אם יש חטא אחד שאני מכה עליו ביתר שאת זו העובדה שדחיתי את הכתיבה הזו עד היום. מדי יום ביומו, ברגעים הפנויים, בנסיעה הביתה מהעבודה, בלילה לפני השינה, הייתי "כותבת בראש" דעות, מחשבות ורגשות מחיי ביה"ס וכל פעם מחדש נכנעתי לסדר היום ה"מתישוחק" ולא תיעדתי בזמן-אמת איך הדברים באמת נראים מבפנים.

כולי תקווה שאעמוד בהבטחתי לעצמי ואכתוב על כך לפחות מעכשיו.