כשהייתי קטנה התאהבתי במדריך שלי בצופים. זו הייתה התאהבות שקשה לתאר במילים. כל כך אהבתי אותו, דיברתי עליו כל הזמן, ניסיתי למשוך את תשומת לבו, חלמתי עליו, הייתי בטוחה שיום אחד כשנהיה גדולים יותר פער של ארבע שנים לא יהיה כה משמעותי. הרגש הזה כלפיו נמשך זמן רב. במחנה קיץ החותם את תקופת ההדרכה שלו הוא העניק לנו ביחד עם צוות ההדרכה, קלטת אישית לכל אחד מהחניכים. אני זוכרת איך ישנתי לילה-לילה עם ווקמן ובתוכו הקלטת, שומעת אותה שוב ושוב ובוכה. שנה לאחר מכן הוא שוב הדריך אותנו ביחד עם קבוצה נוספת, זה כבר לא היה אותו הדבר ובכל זאת. בסוף אותה שנה,שוב במחנה קיץ, הכנתי לו מתנת פרידה, עבודת יד שהשקעתי בה המון ממרצי ומרגשותיי. שנים אחר כך הוא עוד היה חולף לי בראש למרות שהיו לי החיים שלי וכן הכרתי בנים. אני זוכרת שאת הנער (שלימים היה החבר-הראשון-הרציני שלי) לקחתי איתי לביתו של המדריך להתרים דווקא שם (למרות שבית הספר שלח אותנו לכתובות אחרות). סוג של פנטזיה שלא מומשה. עד היום, כשאני עוד רגע בת 28 אם ישאלו את הוריי ואחיותיי לגביו הם ידעו במה מדובר כי זה היה מאוד עוצמתי. מאז עברו הרבה מים בירדן, אפילו נפגשתי איתו לפני כמה שנים והיום הוא בין חבריי בפייסבוק אך לא מעבר. כשאני נדרשת לכך, אני חושבת שגם אני הייתי החניכה המועדפת עליו כי זכיתי ליחס שונה שאף גרר תגובות מחניכות אחרות. למה נזכרתי בכל זה? כן, כי רציתי להעלות נושא מאוד חשוב שאיש לא מרבה לדבר עליו, לא בהקשר של הוראה ולא בהקשר של הורות: האם יכול להיות שלמחנך/הורה תהיה התייחסות מעדיפה כלפי מי מתלמידיהם/ילדיהם? ובכן, זהו נושא מאוד לא נוח לדבר עליו אך אני מרגישה את הצורך להניחו על השולחן ולנסות ללבנו. התשובה היא כן. לא "כן" של העדפה מוחלטת אבל "כן" של יחס/רגש שונה. זה עוד אחד מן הדברים שלא מכינים אותך אליהם בלימודיך ואתה נאלץ ללמוד על בשרך בבית הספר, בעבודה מול הילדים. העדפתו של תלמיד אחד על פני אחר לעיתים יכולה להיות כה מייסרת עבור המורה השואף להיות כפי שמחנך צריך להיות בעיני רוחו. אידיאות נשגבות לא תמיד הולכות בקנה אחד עם המציאות. כמחנכת וכמורה אני נותנת לכל תלמידיי ללא יוצא מן הכלל גיבוי מול מורים אחרים כשהם זקוקים לו, מאשרת להם יציאות כשצריך, בודקת את מבחניהם על פי אמות מידה שוות, אך לפעמים שפת הגוף מסגירה יחס אחר למישהו אחר, הבדיחות של התלמיד/ה גוררות צחוק אחר מצידי כמו גם הסיפורים העצובים הגוררים מבט אחר. זה לא יחס מפלה-לרעה של תלמידים אחרים כמו שזה יחס מפלה-לטובה (זה לא אותו דבר). אין לי כוונה לפגוע באיש ואני אוהבת את כל תלמידיי, במיוחד בכיתת-החינוך שלי (אותם אני מלווה במשך שלוש שנים). הם יקרים ללבי עד כדי כך שאני לא מוצאת מילים להביע ובכל זאת, יש ניואנסים קטנים שיוצרים הבדלים גדולים. אני עדיין לא אמא בעצמי אך הבנתי שהדבר קיים גם בהורות. ניתן לקרוא על העדפת ילד אחד על פני האחרים כאן וגם כאן (קישור לספר העוסק בנושא הילד המועדף) ואפילו כאן. יום אחד כשאהיה מטפלת משפחתית בוודאי אנחה הורים בנושא זה. אבל בינתיים כדי שהמזדהים עם הכתוב כאן לא יצאו בהרגשה רעה אצטט את יאנוש קורצ'אק שכתב בספרו "כיצד לאהוב ילדים" את הקטע הבא:" למחנך המעשי ילדים הגורמים לו התרגשויות נעימות, גומלים לו על היגיעות שיגע, הם ילדי השבת של נפשו, אהובים הם מבלי שהדבר תלוי בערך ובתועלת שהם מביאים. הם נעימים מפני שהם יפים,נעימים מפני שהם נוחים, מפני שהם שמחים ומחייכים ומכירים טובה; נעימים, מפני שהם שקטים רציניים, מרוכזים וזועפים; נעימים, מפני שהם קטנים, שלומיאלים ומפוזרים, נעימים, מפני שהם בעלי בקורת, בעלי בטחון עצמי ומלאים מרדנות. הדבר תלוי בנפש המחנך ובאידיאלים שלו. למחנכים שונים –טיפוסי ילדים שונים קרובים, יקרים. האחד עושה רושם במרצו, השני מביא לידי התרגשות בטוב לבו, השלישי מעורר בך זכרונות ילדותך, הרביעי מביא אותך לידי דאגה לעתידו, החמישי מדאיג בהתפתחותו המהירה, השישי בעניוותו הנפחדת. ומכל אלו החביבים הרבים אוהב אתה את האחד, כנפש הקרובה ביותר. שאתה דורש טובתו, שדמעותיו כואבות לך ביותר, שהנך מעוניין בנדיבות לבו, ואתה שואף, שלא ישכחך. איך זה קרה? – מתי? – אינך יודע. באופן בלתי צפוי קרה הדבר, בלי סיבות – בהפתעה – באהבה.אל תעלים: החיוך שלך, נעימת קולך ומבטך יבגדו בך. ושאר הילדים? אל תפחד, הם לא ירגזו, גם להם יש ידידי נפש". בעמוד אחר כותב:"ישנם אולי מחנכים, שכל הילדים שווים בעיניהם, שהם אדישים כלפיהם או שונאים אותם, אבל אין מחנכים, שכל הילדים יהיו להם נעימים ויקרים במידה אחת".
יציאת חירום - בלוג חינוכי ובכלל 