כשהייתי קטנה התאהבתי במדריך שלי בצופים. זו הייתה התאהבות שקשה לתאר במילים. כל כך אהבתי אותו, דיברתי עליו כל הזמן, ניסיתי למשוך את תשומת לבו, חלמתי עליו, הייתי בטוחה שיום אחד כשנהיה גדולים יותר פער של ארבע שנים לא יהיה כה משמעותי. הרגש הזה כלפיו נמשך זמן רב. במחנה קיץ החותם את תקופת ההדרכה שלו הוא העניק לנו ביחד עם צוות ההדרכה, קלטת אישית לכל אחד מהחניכים. אני זוכרת איך ישנתי לילה-לילה עם ווקמן ובתוכו הקלטת, שומעת אותה שוב ושוב ובוכה. שנה לאחר מכן הוא שוב הדריך אותנו ביחד עם קבוצה נוספת, זה כבר לא היה אותו הדבר ובכל זאת. בסוף אותה שנה,שוב במחנה קיץ, הכנתי לו מתנת פרידה, עבודת יד שהשקעתי בה המון ממרצי ומרגשותיי. שנים אחר כך הוא עוד היה חולף לי בראש למרות שהיו לי החיים שלי וכן הכרתי בנים. אני זוכרת שאת הנער (שלימים היה החבר-הראשון-הרציני שלי) לקחתי איתי לביתו של המדריך להתרים דווקא שם (למרות שבית הספר שלח אותנו לכתובות אחרות). סוג של פנטזיה שלא מומשה. עד היום, כשאני עוד רגע בת 28 אם ישאלו את הוריי ואחיותיי לגביו הם ידעו במה מדובר כי זה היה מאוד עוצמתי. מאז עברו הרבה מים בירדן, אפילו נפגשתי איתו לפני כמה שנים והיום הוא בין חבריי בפייסבוק אך לא מעבר. כשאני נדרשת לכך, אני חושבת שגם אני הייתי החניכה המועדפת עליו כי זכיתי ליחס שונה שאף גרר תגובות מחניכות אחרות. למה נזכרתי בכל זה? כן, כי רציתי להעלות נושא מאוד חשוב שאיש לא מרבה לדבר עליו, לא בהקשר של הוראה ולא בהקשר של הורות: האם יכול להיות שלמחנך/הורה תהיה התייחסות מעדיפה כלפי מי מתלמידיהם/ילדיהם? ובכן, זהו נושא מאוד לא נוח לדבר עליו אך אני מרגישה את הצורך להניחו על השולחן ולנסות ללבנו. התשובה היא כן. לא "כן" של העדפה מוחלטת אבל "כן" של יחס/רגש שונה. זה עוד אחד מן הדברים שלא מכינים אותך אליהם בלימודיך ואתה נאלץ ללמוד על בשרך בבית הספר, בעבודה מול הילדים. העדפתו של תלמיד אחד על פני אחר לעיתים יכולה להיות כה מייסרת עבור המורה השואף להיות כפי שמחנך צריך להיות בעיני רוחו. אידיאות נשגבות לא תמיד הולכות בקנה אחד עם המציאות. כמחנכת וכמורה אני נותנת לכל תלמידיי ללא יוצא מן הכלל גיבוי מול מורים אחרים כשהם זקוקים לו, מאשרת להם יציאות כשצריך, בודקת את מבחניהם על פי אמות מידה שוות, אך לפעמים שפת הגוף מסגירה יחס אחר למישהו אחר, הבדיחות של התלמיד/ה גוררות צחוק אחר מצידי כמו גם הסיפורים העצובים הגוררים מבט אחר. זה לא יחס מפלה-לרעה של תלמידים אחרים כמו שזה יחס מפלה-לטובה (זה לא אותו דבר). אין לי כוונה לפגוע באיש ואני אוהבת את כל תלמידיי, במיוחד בכיתת-החינוך שלי (אותם אני מלווה במשך שלוש שנים). הם יקרים ללבי עד כדי כך שאני לא מוצאת מילים להביע ובכל זאת, יש ניואנסים קטנים שיוצרים הבדלים גדולים.  אני עדיין לא אמא בעצמי אך הבנתי שהדבר קיים גם בהורות. ניתן לקרוא על העדפת ילד אחד על פני האחרים כאן וגם כאן (קישור לספר העוסק בנושא הילד המועדף) ואפילו כאן. יום אחד כשאהיה מטפלת משפחתית בוודאי אנחה הורים בנושא זה. אבל בינתיים כדי שהמזדהים עם הכתוב כאן לא יצאו בהרגשה רעה אצטט את יאנוש קורצ'אק שכתב בספרו "כיצד לאהוב ילדים" את הקטע הבא:" למחנך המעשי ילדים הגורמים לו התרגשויות נעימות, גומלים לו על היגיעות שיגע, הם ילדי השבת של נפשו, אהובים הם מבלי שהדבר תלוי בערך ובתועלת שהם מביאים. הם נעימים מפני שהם יפים,נעימים מפני שהם נוחים, מפני שהם שמחים ומחייכים ומכירים טובה; נעימים, מפני שהם שקטים רציניים, מרוכזים וזועפים; נעימים, מפני שהם קטנים, שלומיאלים ומפוזרים, נעימים, מפני שהם בעלי בקורת, בעלי בטחון עצמי ומלאים מרדנות. הדבר תלוי בנפש המחנך ובאידיאלים שלו. למחנכים שונים –טיפוסי ילדים שונים קרובים, יקרים. האחד עושה רושם במרצו, השני מביא לידי התרגשות בטוב לבו, השלישי מעורר בך זכרונות ילדותך, הרביעי מביא אותך לידי דאגה לעתידו, החמישי מדאיג בהתפתחותו המהירה, השישי בעניוותו הנפחדת. ומכל אלו החביבים הרבים אוהב אתה את האחד, כנפש הקרובה ביותר. שאתה דורש טובתו, שדמעותיו כואבות לך ביותר, שהנך מעוניין בנדיבות לבו, ואתה שואף, שלא ישכחך. איך זה קרה? – מתי? – אינך יודע. באופן בלתי צפוי קרה הדבר, בלי סיבות – בהפתעה – באהבה.אל תעלים: החיוך שלך, נעימת קולך ומבטך יבגדו בך. ושאר הילדים? אל תפחד, הם לא ירגזו, גם להם יש ידידי נפש". בעמוד אחר כותב:"ישנם אולי מחנכים, שכל הילדים שווים בעיניהם, שהם אדישים כלפיהם או שונאים אותם, אבל אין מחנכים, שכל הילדים יהיו להם נעימים ויקרים במידה אחת".

 

להיות מורה במדינת ישראל זה לא קל מסיבות רבות, כבר סיכמנו. להיות מורה-צעיר לתלמידים בגילאי תיכון, לא קל עוד יותר. הקירבה בגיל לגילם של תלמידיי היא נקודה משמעותית מאוד בחוויית ההוראה שלי: לעיתים היא זו שעוזרת לי ומהווה מרכיב משמעותי בהצלחותיי החינוכיות ולעיתים היא לרועץ עבורי. התלמידים שלי יעידו ש"מורה צעירה זה מגניב", "מורה צעירה זה כמו חברה". כשהם יחגגו ימי הולדת עם כל החברים הם יגידו לי למחרת ש"היית חסרה במסיבה הזו" מתוך מחשבה שאני חברה שלהם במובנים מסוימים, שאני משתלבת במארג החברתי וכו'. אני מבחינתי לא רואה את עצמי כחברה של תלמידיי: יש לי את החברים שלי שממלאים את צרכיי כחברים, להם אני יכולה לבכות, איתם אני יכולה לצחוק מבלי להיות פוליטיקלי-קורקט, אני יכולה לבטא דעות מבלי לחשוב אם הן חינוכיות או לא, בקיצור אני לא צריכה להיות "דמות" אלא להשתתף במשחק כאחת המשתתפות וזה כיף גדול ופורקן חשוב. מצד שני, אני מבינה שאני כן מהווה עבור תלמידיי מעין דמות-ביניים: הכלאה בין דמות-משמעותית-אך-צעירה לבין סוג-של-הורה, אלא שלא הגיוני עבורם שאני בגילי אתפקד כאמא אז אוטומטית ניתן לי התפקיד של "האחות הגדולה", ה"חברה".  התלמידים שלי משתפים אותי בהמון נושאים עד כדי כך שאוזני חבריי מזדקפות ומפיהם יוצאת לרוב התגובה הספק-מתפעלת ספק-מקנאה בתלמידים: "לי לא היו מורות כאלה" או "אני לא זוכרת שהתייעצתי עם המורה שלי על כזה דבר". אז אצלי זה כך: מתייעצים איתי איך לחגוג יומולדת לחבר, איך לדבר עם אמא על נושא מסוים, איך להיפרד מחברה, איך לחלק את הזמן כשעמוס, הם מדברים איתי על נושאים שמעלים על הפרק את הדימוי העצמי שלהם, את חוסר הבטחון שלהם, את המטרות שלהם לטווח הקצר והארוך ועוד נושאים קריטיים עבורם. לפעמים הם מבקשים חיבוק. לפעמים לא מעזים. אני לוקחת את זה כמחמאה שחבריי מפרגנים ואומרים "הלוואי ולי הייתה מורה כזו", על אחת כמה וכמה כשאמירה זו באה מפיהם של תלמידיי זה משמח מאוד. הם מפגינים הערכה רבה רוב הזמן. אז איפה החלק הקשה? החלק הקשה מתבטא כשלא תמיד קל לשים את הגבולות, בעיקר הנפשיים: באיזה תפקיד אני? מורה? אחות? אולי אני באמת סוג-של-חברה עבורם? האם אני "רק" החוט המקשר בינם לבין ההורים? קושי נוסף בא לידי ביטוי בכך שלא יודעים מה יצא להם מהפה כשהם מדברים בינם-לבינם בנוכחותי או כשהם מחליטים לשתף אותי בדברים-אסורים כמו הברזות ואני עומדת נבוכה מול השיתוף וצריכה להחליט איך להעיר באופן כזה שימשיכו להיות גלויים אך גם יבינו שאסור לנהוג כפי שנהגו. אני לא רוצה להיות חברה של תלמידיי.חברות זה דבר-הדדי: אם אתה חבר שלי אז גם אני חברה שלך ואילו כאן לא כך הדבר. אני כן רוצה להמשיך להיות דמות משמעותית עבורם. אני יודעת שאני כזו כי אני מקבלת מהם פידבקים על כך, על בסיס יומיומי ואת זה אני רוצה לשמר. אני רוצה להמשיך להיות להם למורת-דרך, לדבר אליהם בגובה העיניים, להיות הכתובת שהם פונים אליה כשיש להם שאלה או כשהם רוצים לחלוק משהו או להתייעץ, לחנוך אותם בדרכם אל עצמם. הנושא הזה הוא נושא מורכב, מסוג הנושאים שלא מלמדים אותך כשאתה לומד לתארים בתחום החינוך וצריך להתמודד איתם לבד ב"שטח" וזה לא פשוט. אסיים באמירה-מפרגנת שתלמידה שלחה אליי במייל (כבר אמרתי שהם לא חוסכים בפרגון? אני ברת מזל על זה) וממחישה את הדילמה גם עבורם :

"את כמו מלאך שבא מהשמיים לעזור לי ולכל הילדים בכיתה

אני רוצה להגיד לך תודה אורטל על התמיכות שלך , על העזרה, על כל האהבה שפיזרת

את לא מורה בשבילי את כמו אחותי, אמא שלי , חברה הכי טובה שלי איך שתרצי תוכלי לקרוא לזה

כל אלה נכללים בך , את לא מבינה כמה אני מעריכה אותך

ורק שתדעי ש..

אני באמת באמת באמת אוהבת אותך"


להיות שר החינוך

פורסם: 6 בינואר 2011 ב-כללי

נכון שאני "מורה ומחנכת בישראל" ונכון שאני עוסקת בחינוך כבר כמה שנים טובות (עוד לפני היותי מורה) ויש לי ניסיון המגובה בידע שרכשתי, ונכון שיש לי (כמו לרבים מאיתנו) דעות מוצקות על החינוך ועל מה שצריך לעשות על מנת לשפרו, למרות כל זאת, לא נראה שאני (ורבים שכמותי) מבינים מה זה באמת אומר להיות שר החינוך.

כמי שעניינה הוא החינוך ולא הפוליטיקה, אני לא מבינה גדולה (מודה) במינויים ובמשחקים פוליטיים למיניהם. ההבנה שלי יכולה להתמצות ולהתבסס על מה שאני רואה וקוראת בערוצי התקשורת, בקריאת ביוגראפיה של שר זה או אחר ועל הכלי הנשי הידוע והעתיק: אינטואיציה. יותר מזה? קטונתי. אז בתור מי שלא עשתה דוקטורט בחקר מינויי-שרי-חינוך-ובדיקת-האג'נדה שלהם לעומק, אני בעד שר החינוך הנוכחי, גדעון סער. זו הסיבה שהתרגשתי מאוד לקראת מפגש עמו באירוע בו הוא נכח ואליו הוזמנתי גם אני. בעיניי, ההתרגשות שלי מעצם המפגש-העתיד-לבוא (ושהתקיים היום) אומרת הרבה עליו וגם עליי כמורה וכאזרחית שטרם-איבדה-לגמרי-את-תקוותה. זה לא מובן מאליו, בייחוד  אם נזכרים בשרי/שרות חינוך אחרים שכיהנו כאן קודם ודי לחכימא ברמיזא.

אסייג מעט את דברי: כן, אני חושבת שנכון יותר למנות לתיק החינוך אדם שמגיע מתחום החינוך, פרופ' שעיקר עניינו וידיעותיו עוסקים בתחום הידע הנ"ל, וכן משרד החינוך לא צריך להיות כפוף לשיקולים פוליטיים ולהיות תלוי-בחירות, אך מכיוון שלא כך המצב בארץ, אני חושבת שבכל זאת קיבלנו שר ראוי. האם אני צודקת? ימים יגידו. הציניות של רובנו (לא בלי צדק) כלפי תחום החינוך והנעשה בו בארץ מובנת מאליה והיא המכשול הראשון של שר חינוך נבחר ב"מאבק" על דעת הקהל: להיכנס לתפקיד כה חבוט,בעייתי ונוח-ליפול-למלכודות התקציב ושאר ירקות זה לא דבר פשוט. הטעות הראשונה והעיקרית של מוסדות השלטון שלנו היא המינויים התכופים של שרי חינוך המוצנחים אל תפקידם (לא תמיד מתוך אג'נדה) מלאי רצון להנחיל שינוי נראה לעין (ותוך כך להעלות את קרנם ולשווק עצמם) ותוך כך הורסים את הנעשה לפניהם ומניחים יסודות חדשים (שלא יספיקו להיבנות לכדי מבנה יציב וגבוה וכבר ייהרסו שוב על ידי הבא/ה אחריהם). הטעות השניה היא בעיית התקציבים-שאינם-מאפשרים-שינוי-של-ממש (לא בצמצום הכיתות, תקשוב בתי הספר, העלאת שכר מורים וכיו"ב), בעיה זו נובעת מכך שלא מתרגמים-בפועל את ההבנה שחינוך וצבא (ולא רק צבא) הם שניים מאבני היסוד שעליהן נבנית המדינה ועליהן היא אמורה לעמוד יציבה. שני אלה (ועוד ועוד אך אני לא אפרט כעת) הם אבני-נגף לכל שר חינוך שהוא ולכן קל לעמוד מן הצד, לצקצק בלשוננו ולחכות לראות מתי יתחלף שוב השר, מצד שני, קשה הרבה יותר להתאזר בסבלנות ולהמתין בתקווה לשינוי משמעותי, זה קשה, גם לי כי נהיינו כה קטני-אמונה ולמודי אכזבות בתחום הכה חשוב הזה.

שר החינוך,כך נראה על פניו, לא בא לעבודה,אלא בא לעבוד, הוא מכתת רגליים בין בתי הספר השונים על מנת ללמוד את השטח מהשטח ולא ממגדל השן, הוא מלמד בעצמו פעם בשבוע כדי לחוות את החוויה מקרוב (הגם שאינה דומה באמת לחוויות המורים ה"אמיתיים") , הוא חתם על רפורמה עם ארגון המורים, הוא השיג תקציבים להשכלה הגבוהה, נראה שהוא מלא הערכה כלפי המורים, וזה כנראה מדבר אל הציבור שהרי הוא נבחר לשר האהוד ביותר על הציבור וגם זכה בעבר לתואר "ח"כ מצטיין" (2005) וכן לתואר על היותו נקי כפיים בפעילותו הפוליטית , אז אולי בכל זאת יש לנו תקווה….אורטל עם שר החינוך ינואר 2011 

כשהתחלתי להיות מורה זה היה כחלק מחובותיי כיועצת-חינוכית-לעתיד. ההכשרה של יועצות בימינו מכינה את היועצות-לעתיד לעסוק גם בהוראה מספר שעות מסך כל משרתן. הרציונל שמאחורי תפיסה זו מורכב אך "בגדול" נועד ליצור אצל היועצת הבנה אמיתית של חוויית ההוראה שהרי היא עובדת עם מורות/מורים  באופן פרטני וכן באופן קבוצתי-מערכתי. מכיוון שמקצוע ההוראה כה ייחודי יהיה נכון שהיועצת תכיר "על אמת" מה בדיוק עובר על מורה, מהן ההתמודדויות ומהן הדרישות. הסבר נוסף הוא שכך היועצת נגישה יותר לתלמידים שמכירים אותה בכיתה דבר התורם לשיווק היועצת כמי שיש לה מה להציע לתלמידים. בכל אופן, נכנסתי לכיתות הראשונות שלי לפני שלוש שנים ומצאתי את עצמי כל פעם מחדש (כמי שלא רואה עצמה רק כמשפך של ידע)מביאה איתי כתבות מהעיתון (בעיקר מעיתוני סופשבוע), המלצות להצגות בתיאטרון (שבהמשך הפכו לקבוצה שפתחתי וליוויתי בערבים לצפייה משותפת), קטעים מספרים, סיפרתי להם על סרטים מומלצים, על מסעדות מיוחדות, הבאתי תשבצי-הגיון לכיתה ועוד. כל אלה הגם שאינם חומר-לימודי סייעו בידי לעבוד עם התלמידים על נושאים אקטואליים, חברתיים ורגשיים ופתחו עבורי דלת לחדרי נשמתם. ההרגל במהלך השנים הלך והשתכלל: לכיתת החינוך שלי,בשנתי הראשונה איתם, הייתי מניחה עיתון בבוקר בכיתה ונעלמת ללמד בכיתותיי האחרות. בשנה האחרונה הצטרף הפייסבוק ושידרג לי את הדרך לשיתוף קבצים וקישורים איתם (מה שקודם עשיתי בעיקר דרך המייל). הקישור האחרון שלי עסק בסיפורו של יהודה יצחקוב הלא הוא כוכב הסדרה הדוקומנטרית ב"יס" שנקראת "יהודה יוצא למלחמה".

בקישור המצורף מסופר יותר בהרחבה אך בקצרה אספר שזו סדרה שצולמה במהלך שש שנים ותומצתה לשלושה פרקים, ושודרה ממש לאחרונה בערוץ יס דוקו (מס' 8). הצילומים החלו כשיהודה היה בן 15 ועד גיל 21 (כיום). יהודה הוא בן למשפחה חד-הורית עם קשיים כלכליים מחולון וחלומו להיות טייס. המלצתי לתלמידיי מכל הכיתות (הקשות יותר והקשות פחות) לראות באמצעות שיתוף לינק בקיר שלי. כמו כן, ביקשתי שיראו את הפרק הראשון בן 45 הדקות ובמידה ויחושו שזמנם בוזבז אני אשחרר אותם משיעור שלי. יכולתי להציע הצעה-מפתה זו בבטחון כי ידעתי שאיש לא ידרוש את הזמן חזרה וכך היה. התגובות של התלמידים היו מרגשות ביותר: הבנות מאוהבות בו ומסתבר שגם הבנים. המוטיבציה שהוא הפגין,הנחישות,הרגישות לנוכח תנאי הפתיחה שלו הפכו אותו לדמות המהווה השראה עבורם ויותר מכך, לאחר התקשרותי עימו בפייסבוק (על מנת לבקשו להגיע לביה"ס לדבר עם התלמידים לפני גיוסם לצבא) גיליתי על הקיר שלו אינסוף הודעות מבני נוער שהוא הצליח לגעת בליבם. גם בליבי הוא נגע ולכן אני כותבת את הפוסט הזה כדי להגיד שהתרגשתי וגם כדי להמליץ למורים והורים למצוא את הדרך לבני הנוער בשפה שתדבר אליהם, כך,באופן עקיף אפשר לייצר נושא לשיח משמעותי.

יום ג'

14:05 מסיימת ללמד

14:10 נגמרה ההפסקה

14:15 ישיבת מחנכים

15:20 סיום ישיבת מחנכים

15:30 שיעור פרטי מס' 1

16:30 שיעור פרטי מס' 2 (הם אחים,זה רק לעבור מחדר לחדר הפעם בלי לנהוג מבית לבית)

17:45 הגעה לבית ההורים לאכול "צהריים" וארגון הבית למפגש תלמידים לכתיבת ספר מחזור

18:30 תלמידה ראשונה מגיעה

19:00 מגיעים כל השאר

21:30 סיום  מפגש- נרשמה התקדמות יפה בכתיבה

22:00 סיום ארגון הבית לאחר הביקור,כלים במדיח,דפים למקום,מחשב למטען.

22:10 מקלחת

22:30 כתיבת מבחן בפסיכולוגיה למחר

23:30 עריכת מבחן לצוות ספרות + לענות למיילים מביה"ס

24:00 מייל חוזר (לאחר שכתבתי שאיעדר מביה"ס בשבוע הבא ליומיים) – "יש בגרות חורף לתלמידים"

01:00 לא מצליחה לישון מעצבים ועלבון על הטלת הספק ביושרה שלי כלפי תלמידיי והכנתם המדוקדקת לבחינה.

כאשר אני מקריאה לתלמידיי סיפור או שיר בשיעורי ספרות יש בכיתה שקט, הם נהנים מאווירת הדרמה או אווירת הסוד,האהבה או המתח שיש בסיפורים ובשירים. שלב זה של הלמידה עובר יופי. השלב שלאחר מכן שדורש מהם "לנתח" את היצירה ולהתחיל לפרוט אותה לפרוטות הוא שלב לא אהוב עליהם בעליל. "בשביל מה צריך את זה?" אני נשאלת לא פעם והשאלה הכי נפוצה היא "למה אתם חושבים שהוא (המשורר/הסופר) התכוון לזה? הוא בטח סתם כתב ואתם חופרים על זה". אמירה נוספת היא "הסיכום יותר ארוך מהסיפור" וכן הלאה. כשאני מאמצת לעצמי את הלך החשיבה שלהם אני יכולה להבין את הרתיעה – לוקחים יצירה שכל כולה חופש ומתבנתים אותה ומנתחים אותה מבלי להשאיר זכר לחופש-הפירוש-האישי. המורות תמיד אומרות "אתה יכול לכתוב את פרשנותך אך עליך לנמק" מה שלא לגמרי נכון כי בכל זאת,על אף השונות בהבנת היצירה, קיים גם פירוש קאנוני המבוסס על חקר-הספרות ועל ידע של אנשי-מקצוע (כבכל מקצוע אחר) וגם על פרטים ביוגרפיים (למשל ידוע ששיר מסוים נכתב בהקשר מסוים והמשורר אף אמר זאת מפורשות וכו') כמו גם על הגיון בסיסי. מצופה מהתלמידים קודם ללמוד את הידע הקיים בתחום,לזהות מטאפורות ולהתבונן בדמויות ולאחר מכן, בהמשך הדרך/המשך חייהם כשנתקלים ביצירות, להגיב אליהן מהמקום הפרטי-אישי המגובה בידע הנצבר. בכל אופן,כשאני נשאלת "בשביל מה בכלל צריך ספרות?" אני מוצאת כל פעם תשובה אחרת. אחת מהן היא שספרות זה החיים שהרי גם הסיפור הבדיוני ביותר לקוח מהחיים בסופו של דבר והחשיפה אליו מעוררת הזדהות, פורקן (קתרזיס), היכרות עם דמויות שלא בהכרח תתקל בהן בעולמך האישי, התוודעות לשפה גבוהה, ביטוי רגשות ועוד. אני מוצאת בכל פעם תשובה מקורית אחרת עבור תלמידיי שמאתגרים אותי בשאלותיהם. התשובה האחרונה שנתתי השנה הגיעה בדמות כתבה שהבאתי איתי. הכתבה עסקה בנושא הבא: בסמסטר הנוכחי שנפתח לפני כחודשיים התברר כי מס' הסטודנטים שנרשמו השנה לחוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית הוא בסה"כ 14. זהו המספר הנמוך ביותר לאורך 85 שנות קיומו של החוג. חוג זה טיפח תחת שורותיו את גדולי החוקרים בתחום הספרות, המשוררים,הסופרים, המרצים ואנשי ההוראה. אם המגמה תימשך ייפגע המחקר ותחום ההוראה של תחום הדעת הנדון. אפשר לדבר רבות על הדור הגדל פה, על המקום הקטן שתופסת הספרות בעולם-שכולו-ריאליטי אבל במקום לטרחן אני אבחר לצטט את פרופ' דן מירון בכתבתו בעיתון הארץ (15/10/10) והוא כותב כך: "…..יש להבין מה שהבינו מזה דורות האידאולוגים של החינוך האקדמי הליברלי בארצות האנגלו-סכסיות; דהיינו שהחשיפה למדעי הרוח ברמה אקדמית לא באה להקנות מקצוע, אלא להעשיר את רוחו של הדור הצעיר המשכיל, לחנכו לחשיבה ביקורתית ומדויקת ולהבעה בכתב בהירה והגיונית, להביא אותו במגע עם הישגי ההגות, המדע והאמנויות, ולעדן את חייו הרגשיים-אישיים-חברתיים. גם מי שיהיו רופאים, עו"ד, פסיכולוגים, אנשי מינהל עסקים ואשפי הייטק זקוקים לתשתית תרבותית ולתרגול בהבעה שבלעדיהם הם יהיו לא יותר מטכנאים מיומנים, וככאלה חזקה עליהם שלא יגביהו עוף- גם בתחומי המיומנות הספציפיים שלהם. משוך כך השקיעה של מדעי הרוח באוניברסיטאות פירושה,למעשה, שקיעה כללית של השכבה המשכילה, ולכן גם של השכבה בכללה; שקיעה לתוך בורות,גסות ושטחיות. ללא חשיפה להגות פילוסופית, למדעים המופשטים, לידע הסטורי ולהבנה ספרותית ואמנותית, יהיו האקדמאים הישראלים לא יותר מבעלי מלאכה מוגבלים וצרי אופק. רבים מהם כבר היום שרברבי רפואת הגוף והנפש והנדסאי חברה, ותרומתם לגסותה הכוללת של החברה הישראלית בולטת….." אין לי עניין מיוחד בפרופ' מירון אלא הסכמה-רבתי עם החלק המצוטט והכתוב לעילא ולעילא. וכאילו בהמשך ישיר לטיעוניי הוחלט לאחרונה גם על תוספת כתיבת חיבור בבחינת הפסיכומטרי, תוספת אשר אמורה לעודד את התלמידים בעודם במערכת החינוך ללמוד לבטא עצמם בכתב. לא הוגן להביא אותם לתיכון חסרי ידע ולצפות מהם/מאיתנו "להחדיר" בהם את השפה,אהבתה, המוטיבציה ללמוד אותה, זה דבר שאמור להתחיל בגיל צעיר הרבה יותר. הורים רבים אינם עושים מספיק על מנת להאהיב את השפה ואת חדוות הקריאה על ילדיהם, אולי כעת "איום הפסיכומטרי" שיעמוד לנגד עיניהם יעזור כפי שדוחפים להצלחה במתמטיקה ואנגלית (ועל הפסיכומטרי עצמו – הוגנותו ויכולת הניבוי שלו בפעם אחרת….).

במהלך לימודי התואר השני (ייעוץ חינוכי באוניברסיטת בר אילן) הייתי צריכה להכין סמינריון אצל פרופ' יעקב כץ ועבודה זו עסקה בשחיקה של מורים. מתוך הקריאה בספריה ועיון בספרות המקצועית למדתי מעט על הנושא המרתק הזה: גורמי שחיקה, התופעה הייחודית במקצועות ההוראה וכו', בין היתר למדתי שבשונה ממה שרובינו חושבים, גם מורים צעירים נשחקים והם מהווים אפילו קבוצת-סיכון גבוהה יותר לתופעה זו. מקצוע ההוראה דורש דרישות רבות מן המורים אולם, ככל שהשנים חולפות הדרישות גדלות אך גם התנאים הולכים ונעשים קשים יותר, לדוגמא: אם פעם מורה בתחילת דרכה הייתה מתלוננת על העומס שבהכנת חומרים רבים (שכן טרם הספיקה לצבור לעצמה מערכי שיעור) אך הייתה מתנחמת בהגעה מוקדמת לביתה, הרי שהיום מורה המסיימת מוקדם את יום עבודתה כבר אינה בגדר אקסיומה. כיום, יום העבודה ה"רשמי" נמתח גם עד שעה 15:00 ו- 15:40 והרי זה כבר לא כל כך מוקדם בהתחשב בהמשך העבודה המצפה בבית. אם פעם המורה (כן, זו שהייתה מגיעה מוקדם…) הייתה מגיעה הביתה וממשיכה לעבוד באופן עצמאי על פי לוח זמנים שייצרה לעצמה (מתי לבדוק מבחן ומתי לחבר חדש למשל) הרי שהיום האימייל ותוכנת המשוב (תוכנה שבה מזינים הפרעות,איחורים וכו')  מחייבים אותה במשימות שונות ומשונות ובהשתעבדות למחשב ככלי נוסף בעבודתה (והיי – מישהו חשב על כך שכל המחשב שלי מוצף בתיקיות על גבי תיקיות ומסמכים על גבי מסמכים הקשורים לביה"ס? ועל השחיקה שהמחשב הזה עושה לצרכי עבודה? = סתם הערת אגב). לא ארחיב יותר מדי (ארצה לשמור קצת "מרמרת" לפעמים הבאות כדי שהמינון יהיה סביר 🙂 ) אלא אצרף מאמר קצר שהתפרסם ב"קו לחינוך" ממש עכשיו.

מתוך קו לחינוך 23/12/10

נשלח אליי במייל. האמת קצת מעליב ואולי קצת "מתמסכן" אבל יש בו גם מן האמת, אז החלטתי לפרסם.

(אינני יודעת מי הכותב ולכן אין קרדיט)

רצויה, אך לא הכרחית,לפי הנדרש בתפקיד:תעודת בגרות בינונית,קצת היסטוריה יהודית,הבעה בכתב ברמה יסודית,פסיכומטרי סביר עם תוצאות שנעות בין שלוש לארבע מאות.פסיכולוגיה בגרוש ותורה,זה כל הנחוץ למישרה.

דרישות התפקיד: ללמד בכיתה, זה ברור,כעשר דקות כל שיעור.(ע"פ הלמ"ס בכיתה ממוצעת שאר הזמן מתבזבז על משמעת).יכולת לצעוק בקול רם בין אלט נמוך לסופראן. לא לשמוע את כל הדברים שתלמידים צועקים ואומרים. לא להגיב לאיומים וקללות מהורים זועמים וחסרי גבולות. לראות בו זמנית ולשלוט על שלוש מאות וששים מעלות. נדרשים יחסי אנוש מעולים, עמידות גבוהה בפני תעלולים. תחושת בטן עם חוש שישי להבחין הורי מי מתגרשים (ע"פ הלמ"ס זה קורה לפחות בשליש מבין כל המשפחות) ולא להיות עמם כה נוקשה, כי הם עוברים תקופה די קשה.

לשים לב לַהתפתחות המינית להתריע על התנהגות אובדנית, (שלא תמשוך התקשורת כתף צדקנית:"הכיצד לא הבחנת, לא שמעת, לא ראית?") יש להרגיע כל היפראקטיב לצרות של רבים להקשיב, על כל שאלה להשיב בסבלנות, בקול רך ואדיב.

לחפש סיגריות כל הימים לאתר עיניים טרוטות מסמים, (אצל עשירית מבני הנוער עתה כלומר שלושה ארבעה בכיתה). לחייך בהבנה ובאופן תמידי מול כל תופעה של ADHD. להתמצא בבעיות של קשב וריכוז, להקדיש תשומת לב במאה אחוזוכל הזמן, לכל תלמיד ותלמיד כי כל אחד מיוחד, ייחודי ויחיד. והיום – לאור השתנות הזמנים: לזהות בלי כל קושי סוגי סכיניםולהִתמחות בקרב פנים אל פנים.

דרושה גם יכולת מוכחת לדבר עם הורים בנחת, ותמיד בגובה העיניים (זה צו האופנה בינתיים). לחשב ציונים, להקליד במהירות (לא לצפות לעזרה במזכירות).

להיות ידענית ובקיאה בחבישת פצע או יד נקועה, לטפל בחום, צמרמורת, שיעול, כאב בטן, פריחה או שלשול. לזהות דמעה לא אמיתית
במיומנות לאבחן אפנדיציט. (אחות בבי"ס –דבר מיותר משרד האוצר מזמן כבר אמר).

לזכור שהתפקיד הוא ייעוד ומופת לשמש מגשר, מפשר ושופט,לרתק תלמיד מצטיין, להדריך ילד חלש, בחפץ לב תמיד לעזור לתלמיד העולה החדש. להיות פסיכולוג לילדים מפריעים ויועץ מדופלם לחיי נישואים. להשתתף בישיבות מאד חשובות, טיולים ללַוות,לארגן מסיבות, ואם זה עוד לא הכל אז כמו כלב גישוש לחפש אלכוהול.

להכין ולבדוק עבודות ובחינות לעיתים עד השעות הקטנות,בבית לבשל, לכבס, להאכיל ת'ילדה, ולהיות כל העת עם הראש בעבודה.
לרוץ להשתלמויות שמארגנים למורים בתחומי המקצוע ובנושאים אחרים מטעם משרד החינוך חדשות לבקרים.בקיצור: לחבר ת'עבודה לווריד ולהשאיר אותה שם לתמיד.

תנאי  העבודה: חדרי כיתה ישנים וצרים, תא קטן בחדר המורים, כוס תה פושר בהפסקה ושיחה חטופה בת דקה. ריצה אינסופית, עמידה ממושכת, עבודה מלחיצה, תובענית, מפרכת. ולפי הרפורמה של "אופק חדש"כל יום שמונה שעות כאלה ממש.

שכר: פחות מהמינימום (נתוני הלמ"ס) וזה לא אישי או סותר,כי עם כל ה"חוֹפָשִים", לא מגיע לך יותר !

אם נרצה ללמוד לעומק על אדם עלינו להגיע למקום ממנו הוא יוצא יומיום אל העולם: הבית שלו.  צור מחצבתו של אדם, המקום בו צמח וגדל, הסביבה המעצבת יכולים לשפוך אור על אופיו, התנהגותו ותפיסות עולמו. הגעה למקום זה בהחלט עשויה לקדם את הקשר הבינאישי איתו, לקרב ולחבר. תפיסה זו עמדה לנגד עיניי כשקיבלתי לידי את כיתת-החינוך שלי לפני כשלוש שנים. החלטתי אז לחדש ימינו כקדם (קראתי בספרים באוניברסיטה שפעם היה מקובל שמורה יערוך ביקורי בית אצל כל תלמידיו – מרע ועד טוב) ולבקר את תלמידיי בביתם. ללא ספק זו הייתה החלטה שאפתנית ולא פשוטה לביצוע, אך החלטתי לפרוש אותה על פני שלוש שנים, מכיתה י' ועד כיתה י"ב. בעוד מספר חודשים אסיים את השנה וטרם הספקתי להגיע לכולם, אך הגעתי אל הרוב. אתמול, אחרי ביה"ס ערכתי ביקור בית נוסף. קשה לי להעביר במילים את ההשפעה המיטיבה של ביקור כזה על שלושת קודקודי המשולש : הורים-ילד-מורה. לאחר כל ביקור שכזה, הקשר עם התלמיד מתחזק ונוצרת מעין ברית ומחויבות שתורמת רבות להתנהלות התלמיד בבית הספר.  כשרק התחלתי לבקר אותם, הופתעתי לגלות כמה הם כמהים לקשר קרוב, כמה הם מוכנים לארח את המורה בביתם, לפתוח את סגור לבם. בהתחלה הילדים התחילו להגזים ולהזמין אותי לארוחות שבת, בתמימותי כמעט ונעניתי להצעה, עד אשר הבנתי כי הדבר יחייב אותי לכבד כל משפחה בביקור בליל שבת, דבר אשר יגביל אותי מאוד,מה גם שיש משפחות שידם אינה משגת לארח כפי שהיו רוצים וזה יפספס את המטרה ויעמיד אותם במצב לא נוח. לפיכך הכלל היה שאני מגיעה לביקור-נימוסין בן שעה ועל התלמידים להכין אלבומי תמונות מילדותם, להכין את המחשב שלהם על אוצרותיו (מוזיקה/תמונות/קטעים שכתבו וכו') וכל דבר שיחפצו להראות לי. בבית אחד, תלמיד אשר הוא כשרון-בלתי-יתואר בנגינה על פסנתר, זכיתי לנגינת פסנתר במיוחד עבורי. בבית אחר, צפינו בקטעים מבר-המצווה של התלמיד וראינו יחד כמה גדל, בבית שלישי הכינה התלמידה עוגה וישבנו יחד אני ואמה בשישי אחה"צ לשיחת-בנות-על-קפה. בכל הבתים קיבלו אותי כל כך יפה, פתחו את שערי ביתם וליבם, הראו לי תמונות שצוירו על ידם על הקירות, סיפרו על ילדות הבן/הבת, הציגו בפניי את האחים והאחיות והוסיפו את עסיס המריבות בינם. בכל פעם כזו, ברגע שלפני כניסתי אל המשפחה, אני עומדת בחוץ, נוקשת על הדלת ויודעת שבפנים רוחשת לה התרגשות של ממש בקרב התלמיד/התלמידה שציפו למפגש עמי שיעבור בנימה אחרת ושונה כל כך מזה הנערך בזירת בית הספר. הפרטיות, תשומת הלב האישית, העמדתם של הנער/ה בלב השיחה ולו לשעה אחת בלבד כשכל תשומת הלב מופנית אך ורק אליו/ה…. בביקור של אתמול, הגעתי ובידי עוגה טרייה מעשה ידיה של אמי. כשנכנסתי נאמר לי ש"גם אנחנו הכנו לך הפתעה" – התלמיד ואביו (ההורים גרושים) הכינו יחד סופלה שוקולד בכלי אישי עבור המורה המכורה למתוק-המתוק הזה. התלמיד שלי התעקש להכין למעני את הקפה בעצמו (והתברר לי שהוחלט על כך מבעוד מועד בינו לבין האב בעת שסיכמו את התפקידים באירוח). היה מפגש מרגש מאוד וכמה שאני מכירה את התלמידים שלי, ביקור כזה חושף טפח נוסף מנפשם הרכה,היפה. אלה דברים שלעולם-לעולם לא ניתן יהיה לראות במקום אחר מלבד הבית…. ואני גאה שלקחתי על עצמי את הרעיון הזה. אני מתרגשת מעצם המחשבה על ההשפעה של כל ביקור כזה ועל הקרבה האנושית המתהדקת כתוצאה ממנו… למשל, אני יודעת כמעט את כל שמות ההורים בכיתתי -דבר שמקל עליי את התקשורת עמם, אני יודעת את שברי-מחשבותיהם הכמוסות ביותר של תלמידיי, אני יודעת היכן הם מתעוררים בבוקר לפני לבישתם את תלבושת-ביה"ס, אני יודעת באיזו אווירה הם מנהלים או לא מנהלים דיונים עם ההורים…. אלה דברים שהופכים את הכל לאישי יותר וככזה למשמעותי ונוגע.

אחד המורים בביה"ס איבד את אביו השבוע. אירוע מצער זה התרחש לדאבוני כשלושה שבועות לאחר שמורה נוסף בביה"ס איבד גם הוא את אביו. התלמידים שלי, תלמידי כיתת י"ב, מתבגרים (לצערם?) ומתחילים להבין (יותר מפעם, אך האם אפשר להבין באמת?) את משמעות החיים והמוות. במקביל להוצאת רשיונות נהיגה למכונות-המוות הקרויות "מכוניות" הם מבינים את החשיבות שבנחמה, ביטוי של כבוד למורה שאתה מעריך והשתתפות כנה בצערו. בפעם הראשונה חלקם רצו לבוא ללוויה והתייעצו עמי כמחנכת הכיתה. אמרתי (זה יותר אמרתי מאשר ייעצתי) שלא כדאי,זה אישי מדי ופרטי ומצד שני גם המוני ולא ישיג שום מטרה. גם לגבי השבעה התלבטתי: מה נכון לעשות? האם הם גדולים דיים להגיע? האם המורה ירצה בנוכחות תלמידיו בשעתו הקשה? זו שאלה אינדיבידואלית לגמרי. לבסוף סיכמנו על ס.מ.ס כיתתי ולאחר מכן על כתיבת מכתב כיתתי שאני העברתי בבואי לנחם בשבעה.

השבוע, במות אביו של המורה השני ,הם באו איתי. חמישה נציגים. כבר גדולים (ומצד שני קטנים, קצת קשה להסביר), נוהגים ברכבים משלהם אחריי…משונה לי הסיטואציה. בנפשם הם עוד ילדים שלא באמת מודעים ל"עולם האמיתי" שבחוץ, נפשות רכות שמתלבטות בנושאים שלמבוגרים אחרים עלולים להיראות כה רחוקים: "מה לקנות לחברה ליומולדת ואיך להפתיע אותה", "האם להבריז מהבחינה של מחר כי אינני מוכן", "מה לכתוב בספר המחזור", "מתי נגמר המלווה לנהיגה". הפן התמים-ילדותי שאני כל כך מוקסמת ממנו, צפוי להיסדק בהדרגה ככל שייכנסו לעולם המבוגרים. גם הצבא יעשה את שלו אבל לא רק. ההגעה הזו לנחם את המורה היא אחד הסממנים של התבגרות בעיניי. חלקם תהו לפני שהלכנו מה נכון ללבוש (צבע הבגד) וכשהיינו מתחת לבית-המורה שאלו בחרדת-מה אם הודעתי על בואם עמי, הייתה התרגשות-מה או שמא מבוכה… מה אומרים כשנכנסים? ומה אחר כך? יושבים עם המורה לשיחה? האמת….מבינה אותם,לא פשוט אבל עברנו את זה יחד. נכנסנו…כל אחד מהם ניגש לחבק אותו, הרגשתי שגם הוא מתרגש. מי יבין את הניואנסים הדקים האלה? נימי הנפש בין בני אדם, בין מורה-מחנך לתלמיד-חניך. כמה הערכה צריכה להיות לתלמיד בימינו עד כדי כך שיטריח את עצמו ויעמוד בסיטואציה הלא פשוטה הזו. אני "התנעתי" את השיחה,שאלתי "שאלות של מבוגרים" כמו "איך זה קרה?" ו"מתי אתם קמים מהשבעה?" ובזמן שהמורה הלך להביא אלבומי תמונות לחלוק איתם (!!!) הם שאלו אותי "מה שאלת אותו?" ממש מעין טקס חניכה כזה (שלא נדע), עוד שיעור-לחיים שלא כתוב באף ספר. כל כך הייתי גאה בהם ושמחה בהם בצאתנו את הבית. הלב שלי התרחב – כמה הם מקסימים ומיוחדים.

אז כמה שהעבודה הזו מערימה קשיים ומעמיסה עומסים כבדים מנשוא לעיתים, אלה רגעי-החסד. אלה הרגעים-של-המשמעות שמורים מדברים עליהם בעיניים נוצצות ומי שלא זכה להיות מחנך, לעולם לעולם לא יבין.