יום סוער היה היום, הרוחות והגשם לא פסקו -בחדשות של 20:00 הראו חלק מהנזקים. לא להאמין אבל עד שהגשם מחליט לכבד את ישראל בנוכחותו הוא עושה זאת בברוטליות כזו שרק משכנעת אותי יותר ויותר בצדקת דרכי כסנגורית של הקיץ.

היום הייתי בבית, לא הלכתי לעבודה, כמו רובינו גם אני עובדת חמישה ימים בשבוע אך יום החופש שלי הוא ביום ב' ולא ביום ו' כמו רוב האוכלוסייה העובדת במשק.

כיף להיות בבית באמצע שבוע, לדעת שהעולם ממשיך במנהגו ואת יכולה לעשות עצירה קטנה (כל זאת בהנחה ואין לך מטלות מהעבודה לסיים בבית. רמז: יש) כי אפילו אם זה לא לגמרי נטול- מטלות לפחות אפשר לעשות את זה ממקום-מבטחים עם הרבה פחות גירויים ורעש.

בכלל,הספקתי לבשל סיר מרק מהביל ע"פ מתכונו של שף רפי כהן ממסעדת רפאל כפי שהתפרסם בבלוג-האוכל האהוב עליי "בייגלה". יצא מוצלח,אין מה לומר.

במהלך האכילה (על כסא ושולחן!) חשבתי לעצמי שזהו היום היחיד מימות החול של השבוע שאני מתיישבת לאכול ארוחת צהריים בשעת צהריים באמת (ווהווו!) ולא אוכלת עוד איזה כריך/חטיף בריאות/פרי/ירק חתוך בזמן הליכה מכיתה לכיתה עם תיק מפוצץ ביד אחת ושקית מפוצצת בשנייה. מספיקה לאכול ולהכין אח"כ קפה (איזה פינוק לא מובן מאליו) ולא רצה מבית לבית במסגרת "שיעורים-פרטיים-להשלמת-הכנסה-לפני-שמגיעים-הביתה-לעבוד-עוד קצת-ולהספיק-מטלות-חדשות-מיום העבודה הנוכחי".

כן,זה נשמע כאילו אני מתבכיינת. אבל לפעמים מה שנשמע כמו בכי הוא לא באמת כזה, אלא הוא באמת ובתמים תיאור (לא אגיד אובייקטיבי) של המציאות.

מכיוון שהנושא הזה כה לעוס הוא עלול לבלבל את הקורא ולגרום לחשוב שמא מדובר פה ברחמים-עצמיים-מהולים-במרירות-של-מורים.

אז לא!

יש המון דברים טובים בהוראה. אני מתכוונת בכל מאודי לפרט עליהם באחד הפוסטים בהמשך אבל עדיין,עדיין אני ארצה לצייר תמונת מצב של המורה-הצעיר-בישראל כפי שהיא מתקיימת בפועל.

ממני,  מורה שרואה במקצוע שלה שליחות משמעותית אבל איבדה/מאבדת אמון במערכת ובתנאי העסקתה החולניים.

טור זה נכתב בהשראת שאלה שנשאלתי על ידי חבר אהוב השבוע שכתב לי בפייסבוק (בהמשך לאמירה שלי שאני מחפשת לעשות הסבה לשנה אחת לצורך בדיקה) : למה? מה קשה בלהיות מורה? —-ולא כתב מתוך רוע/זלזול אלא באמת מחוסר ידיעה כמו רוב הציבור בישראל. הו, לשם כך אני כאן.

שיהיה ליל מנוחה ובוקר חמים מחר!


אני נשבעת שאם אני אשמע את המשפט הזה עוד פעם, אני אחייב את האדם שאמר את זה להתלוות אליי לעבודה ולבדוק האם ה"חופש הגדול" הוא "מתנה" או בגדר חובה- שתציל- את התלמידים- והמורים- מאובדן שפיות.

לכל אותם אלה שזורעים את זרעי ציניותם ובורותם בטוקבקים ובכתבות העוסקות בחינוך וטוענים בגנות המורים והחופש הגדול והחגים, אתם מוזמנים לעזוב את הפוסט כבר עכשיו. לא בגלל שיש לי בעיה לשמוע דעות/הגיגים/מחשבות של אחרים, אלא בגלל שיש לי בעיה לשמוע דעות/הגיגים/מחשבות לא מבוססות של אחרים שיוצרות (בשילוב עם דברים נוספים כמובן) דעת-קהל שגויה ולוקה בחסר אודות ה"חופש" של המורה בישראל.

ה"חופש הגדול" הידוע לשמצה והמחייב הורים להעסיק את ילדיהם במשך חודשיים הוא נקודה שחוזרת על עצמה רבות בויכוחים עם מורים שמעזים להתלונן על תנאי העסקתם. המלעיזים מיד שולפים את "נשק יום הדין" שלהם ויורים ש"מה אתם בוכים? יש חופשים לפחות לא?" נראה שההתבוננות בצד-אחד-של-המטבע הופכת לנחלת כולם. אם לא של כולם אז של רבים מהם, אחרת איך אפשר להסביר את לטישת העיניים לחופש הגדול? זו שאלה מאוד מעניינת שבמרוצת הזמן למדתי שלא להשיב עליה בתשובה אלא בשאלת-נגד מטעמי :"אכן יש חופש גדול. אז למה שלא תבוא/י להיות מורה?יש מחסור חמור במורים". שאלה זו נתקלת לרוב בחיוך/מבוכה.

יש מחסור במורים. אם תנאי ההעסקה אינם בעייתיים באמת והמורים רק סתם "מתבכיינים" ובעצם הם "יכולים להיות עם הילדים שלהם בצהריים" ויכולים "לנפוש להם חודשיים" אז מדוע אין קופצים על המציאה? מדוע אין קופצים על העגלה? אולי כי בתוך-תוכם יודעים כל אלה שהעגלה הזאת מתדרדרת אין עצור… שההתמודדות היומיומית בה היא מורכבת וקשה. שהצפיפות בכיתות גבוהה. שמשרד החינוך מתחלף בערך כל שניה. שאין באופן גורף הערכה. שאין למורה מקום לשבת בו ולארגן את חפציו, להיפגש עם תלמידיו, לאחסן את דפיו וקלסריו.

אני עוד אפתח את הנושא הזה של החופש הגדול.

עוד אתאר איך נראה חדר מורים והתנאים הטכניים של המורים.

עד אז אני אשאל שוב : למה אנשים לא רוצים לבוא למקצוע ההוראה בישראל?

רבים כבר לפניי כתבו על מצב החינוך בארץ. על השכר העלוב של המורים. על היחס העלוב-עוד-יותר. על מעמד המורה. על מעמד החינוך. על הצפיפות בכיתות. על התקציבים שנמנעים מילדינו. כבר התפרסמו (מדי שביתה זו או אחרת) תלושי השכר המביכים. התפרסמו הסיפורים של אלה שבאו לתרום ונשארו זקוקים לתרומה.

כביכול אין לי מה לחדש. זה יהיה עוד סיפור של מי שהתפכח. של מי שוויתר. האמנם?

אני כותבת את הדברים האלה והידיים רועדות לי על המקלדת: זוכרת משפט שנאמר לי עוד בילדות אודות תגובות המגיעות בשעת כעס ומה כדאי לעשות איתן.

וכן אני כועסת. אני מתוסכלת. אני מבולבלת. אני עצובה.

כועסת כי אני מרגישה שהופקרתי. שהחינוך של ילדי ישראל הופקר ומופקר כל העת.

אני מתוסכלת כי אני מרגישה שיש דברים נהדרים שאני נותנת למערכת אבל מרגישה במקביל לעיתים קרובות מדי שאני לא רוצה/יכולה לתת אותם יותר.

אני מבולבלת כי אני צריכה לקבל עם עצמי החלטה לגבי שנה הבאה: להמשיך במערכת החינוך (אמנם מעתה כיועצת ולא כמורה בלבד) או לפרוש ו"להציל" את עצמי.

אני עצובה כי חשבתי שלי זה לא יקרה. כי מי שהיה שומע אותי בשנתיים הראשונות בעבודה היה בטוח שהגעתי לעבודת-החלומות.

הרבה כאב יש למי שמגיע לעסוק בחינוך כשהוא חדור תחושת שליחות,כשהוא מגיע מלא מוטיבציה ללמוד,לשנות,לקדם,לטפח והמציאות בסופו של דבר טופחת על פניו.

מי שלא עסק בחינוך, במערכת החינוך הציבורית לעולם (לעולם!) לא יבין. לא התלמידים, לא ההורים, אפילו (סליחה על ההתנשאות) לא שר החינוך בכבודו ובעצמו.

מי שלא עסק בחינוך, במערכת החינוך הציבורית לא יבין לעולם כמה המקצוע הזה מיוחד,מעניין, מגוון, מרגש, מלמד, משמעותי,חשוב, ערכי, מורכב,עדין אפילו שביר.

מי שלא עסק בחינוך, במערכת החינוך הציבורית לעולם לא יבין את הקושי. את הרצון לעשות ולהעניק בעולם מקצועי שלא מעניק לך כלים או תנאי-עבודה הולמים.

התחושה שהעשייה בתחום שהוא ברומו-של-עולם (לא פחות) נעשית בצורה כה פרוצה, לא סדורה ולא מאורגנת היא תחושת תסכול שקשה להגדירה במילים.

בזמן שיאיר לפיד ו-7 המנהלים שלו מדברים על מצב החינוך בארץ, חשבתי שיהיה רעיון טוב שגם אני ה"מורה הפשוטה" (שהיא בכלל לא פשוטה) אעלה על הכתב את מה שיש לי לומר. מי יודע? אולי עוד יצא מזה משהו. הנה, שוב זה קורה: שוב אני חדורת אמונה בכוחי ליצור שינוי כפי שיצרתי בארבע השנים האחרונות בעולמם של תלמידיי היקרים, ובאותה נשימה עצמי עונה לי ואומר "נאיבית".

אני כותבת את הפתיח הזה מתוך ידיעה שחובה עליי (פשוט כך) לתעד, לשתף, להעלות (שוב!) לסדר היום את הנושא הכאוב-חשוב הזה שבוער לי בנפש ובעצמות.

אם יש חטא אחד שאני מכה עליו ביתר שאת זו העובדה שדחיתי את הכתיבה הזו עד היום. מדי יום ביומו, ברגעים הפנויים, בנסיעה הביתה מהעבודה, בלילה לפני השינה, הייתי "כותבת בראש" דעות, מחשבות ורגשות מחיי ביה"ס וכל פעם מחדש נכנעתי לסדר היום ה"מתישוחק" ולא תיעדתי בזמן-אמת איך הדברים באמת נראים מבפנים.

כולי תקווה שאעמוד בהבטחתי לעצמי ואכתוב על כך לפחות מעכשיו.