לכל אישה יש שם שנתנו לה קומתה ואופן חיוכה

"לכל איש יש שם" כתבה זלדה ואני לא יכולה להפסיק לצטט אאת השיר הזה לעצמי באופן כמעט כפייתי בכל פעם שנושא שינוי-שמי עולה ביני לביני או ביני לבין מישהו אחר.

נישאתי לבחיר לבי לפני שלושה חודשים וחצי וטרם שיניתי את הסטטוס במשרד הפנים וגם לא את השם.

האמת היא שלמרות שבסופו של עניין החלטנו להינשא, ניהלנו לפני כן דיונים רבים בדבר הצורך לעשות זאת או שמא לבחור לחיות כידועים בציבור מבלי לקיים את הטקס. במהלך הדיונים על מה ואיך עלו כל מיני רעיונות וגרסאות החל מנישואים אזרחיים בחו"ל (חבילת קפריסין/יוון/צרפת) ועד לנישואים רפורמיים פה בישראל. לאחר חישובים שונים: חלקם רציונליים וחלקם רגשיים החלטנו "ללכת" על חתונה "כדת משה וישראל" והשתדלנו בכל מאודנו שתתקיים ברוחנו ועל פי צו ליבנו: החתונה התקיימה בשישי בבוקר באולם משגע על שפת הים ביפו והייתה חגיגת אהבה מרגשת. עוד לפני כן, בשלב ההכנות, במקום לרבנות פנינו לצהר וקיבלנו יחס בדיוק כפי שרצינו: גמיש ומכבד. הטבילה שלי במקווה נעשתה ברוח טובה ומכבדת את היותי חילונית, שלא לדבר על הדרכת הכלה המאלפת לה זכיתי: כל כך שונה מהסיפורים ששמעתי מחברותיי על הפחדות בנוגע לטהרת המשפחה! זכיתי להדרכת כלות בקיבוץ סמוך למקום מגוריי מאשתו של רב הקיבוץ, אשה נדירה ומיוחדת שעצם חילוניותי לא גרמה לה לזוע באי-נוחות, להפך! היא אמרה שה-ה' הזה הוא של כולנו. כן, היא הסבירה למה לדעתה כדאי לטבול במקווה ולמה בעיניה נכון לשמור נידה אך לא השתרבבה למילותיה ולו לשניה, נימה שופטת, מבקרת או מפחידה. בהכשרתה, היא למדה טיפול זוגי וזה עלה מיד כשנכנסתי (שהרי זה המשך הלימודים אותו אני מתכננת לעצמי בדרך להפוך למטפלת משפחתית) וצד את לבי. היא השתמשה במטאפורות כל כך יפות ובדוגמאות כה אמיתיות מהחיים שלה, של זוגות אחרים, של זוגיות באשר היא במובנים הכי אוניברסליים שלה. קראנו יחד בתנ"ך את פרקי "בראשית" הנוגעים לבריאת האדם ולבריאת חוה, דנו יחד במשמעות המילים (כולנו למדנו שלכל מילה בתנ"ך יש משמעות ואוהבי הניתוחים הספרותיים כמוני מתענגים על כל פלפול שכזה המאפשר גם לצקת מהתוכן האישי שלנו להבנת הפרשנות) ודיברנו עוד שעה ארוכה על משמעות הזוגיות ועל האתגר שהיא מביאה עמה לחייו של אדם. על המראה שבן/בת הזוג מציבים, על הקונפליקטים, על הכניסה ל"ארץ" אחרת של אדם אחר.

בכל מקרה, עד כה אני ובן-זוגי "הלכנו לפי הספר" בנוגע לחתונה אך מבלי התחושה ש"איבדנו" את עצמנו בדרך, נהפוך הוא: הצלחנו לצקת את עצמנו לתוך ברית הנישואים המקובלת ויעידו האורחים כי הרב שבחרנו בו לחתן אותנו היה מיוחד, מכבד ושוויוני: כן, כן, למרות שבשנת 2012 טקס חתונה דתי אינו מאפשר לכלה לענוד לחתן טבעת אלא רק "כמתנה", אני כן הענקתי טבעת וכן בירכתי קצרות. ועכשיו….עכשיו מגיע ההמשך- הפיכת המעמד הדתי למסמך רשמי: תעודת זהות ובה אנו רשומים "נשואים".

אז לא הלכנו עדיין לשנות. אפשר לתלות את זה בעומס היומיום (מה שיהיה נכון לגמרי), חוסר-פניות ועוד שאר ירקות ובאמת הכל יהיה אמתי אך בתור מישהי די "תקתקנית" אני שואלת את עצמי בכל זאת מדוע לא ואני לא צריכה יותר מדי לחשוב, אני יודעת את התשובה: לא החלטתי לגבי שינוי שם משפחתי ואני רוצה לקבל החלטה שלמה.

לשנות את שם המשפחה שלי ל"שלם"? להישאר "הופמן"? או להוסיף "הופמן-שלם"? עלה במוחי יותר מפעם אחת שנשנה שנינו לאותו שם אבל שני שמות משפחה זה ארוך מדי אז הצעתי לו (מבלי לחשוב מה אני חושבת על זה אפילו, אלא רק כטריגר להתפלפלות איתו) שאולי נמציא שם משותף לשנינו? אחד-אחיד-חדיש ומחודש? כזה שיסמל את בניין הבית הפרטי המיוחד שלנו, אבל הוא פסל את זה על הסף ואני האמת די הופתעתי כי בהמון נושאים הוא די ליברל וכאן הוא ממש מתעקש.

"בסה"כ שם" תגידו ובכל זאת, הנושא תופס נפח כה גדול ממחשבותיי עד שקשה לי לפטור את עצמי בהסבר הזה. "זה לא רק שם" הלב שלי צועק! זה השם שלי, זו הזהות שלי.  לא התחתנתי בת 20. בעוד4 חודשים (ויום, אבל מי סופר?) אציין 30 שנות קיום וב-30 השנים האלה הייתי "אורטל-הופמן". השם הזה רשום על תעודות-התארים שלי, זה השם שכתבתי במדבקה בכיתה א' כשרק למדתי לכתוב, עם השם הזה "רצתי" לבחירות במועצת התלמידים ביסודי, איתו הצגתי את עצמי בפני תלמידיי לכשנהייתי מורה ויועצת, זה השם של הג'ימייל שלי, השם הזה נושא את הDNA של משפחתי, זה השם של אבי  שאחיותיו שינו את שמן והאח-הזכר היחיד שלו כבר נפטר מבלי להביא צאצאים שיישאו את שמו לעולם. שם…זה יותר מרק מילה שבעזרתה אפשר לקרוא לך. שם זה זהות. שם זה אני. שם זה עצמי. זה הSELF שלי. אנשים משנים שם פרטי כחלק מרצון לשנות יעוד, ואז אני שואלת את עצמי האם לא הגיע זמן לפנות מעט מהעצמי שלי לטובת ה"ביחד", לטובת יצירת משפחה הנושאת שם אחד: אני, הוא והילדים-שיבואו בעתיד. האם לא יהיה מוזר שלילד שלי יקראו "X שלם" ולאמא שלו יקראו "אורטל הופמן" או "אורטל הופמן שלם"… אני חייבת לציין שלו אין בעיה שלא אשנה כרגע בכלל את השם והוא לגמרי מבין את הדילמה כי קראתי לו בבית המון פעמים "גא"י הופמן" כדי לתת לו לחוש איך זה מרגיש כשקוראים לך בשם-לא-שלך. הדילמה היא שלי לגמרי, אז נניח שאשאר "הופמן" כמו אמא ואבא ואשאר קצת "בבית" עם הזיכרונות מהיסודי ומועצת תלמידים, האם זה לא יצרום לי עצמי כשעל שלט דלתנו נופיע כשניים שונים? ובכל פעם שנצלם את הדרכונים שלנו לקבלה בבית מלון בחו"ל ונצטרך להסביר "בעלי"/"בן זוגי" וכו'…. פתאום "קופצת" לי לראש מחשבה-רוחניקית: יש פגיעה ברמה האנרגטית של ה"חיבור" כשהנפרדות היא הרמטית לגמרי, אז למה לא להוסיף? פשוט להוסיף שם, כמו להוסיף נדבך, כמו להתחיל פרק נוסף שנבנה על יסודות מוצקים שהיו שם כבר קודם ואיש אינו מתכוון להוריד… שמעתי על נשים ש"התחילו" עם שני שמות ו"התייאשו" מהאורך, התרצו ואימצו את שם בן הזוג…בכל מקרה אני אמשיך לחשוב לי פה עד מחר כי קבענו ללכת למשרד הפנים. בינתיים מזמזמת לעצמי שורה משירו של יזהר אשדות שאני אוהבת מאוד ושמושרת מנקודת מבטו של הגבר "שייכת לעצמך אבל איתי".

אל תשליכני לעת זקנה (טור זה מוקדש לחברי מ.פ)

בשונה מהטור שלי בנענע10 שבו אני כותבת רק על עניינים חינוכיים, בלוג זה הוגדר כ"בלוג חינוכי ובכלל" והפעם אני רוצה לנצל את ה"בכלל" שבכותרת על מנת לכתוב על סבים, סבתות, דמויות-הורה, זקנה ופרידה.

אומרים שאם אתה מחפש לקנות חיפושית אדומה תראה פתאום המון כאלה למרות שקודם לא שמת לב לקיומן וזה מתוך התכוונות וחיפוש מתמיד.כך קורה לי בשבוע האחרון בכל הקשור ל"זקנים" משמעותיים.הפסוק "אַל תַּשְׁלִיכֵנִי לְעֵת זִקְנָה כִּכְלוֹת כֹּחִי אַל תַּעַזְבֵנִי"(תהלים עא,ט) מעסיק אותי מאוד לאחרונה ומכיוון שכך הוא "מופיע" מכל מיני כיוונים ואני דנה במשמעויות שונות שבו עם אנשים שונים: עם חברות, עם קולגות שסועדים את הוריהם, עם בני משפחה מסוימים ואף עם תלמידיי.

יש לי תלמיד שאני אכתוב עליו כעת ואמעיט בפרטים שעשויים לפגוע בפרטיותו וזאת על אף שבעיניי המעשה שהוא עושה ראוי להישמע תחת כל עץ רענן על מנת לתת השראה. לי הוא נתן.

התלמיד הזה נוסע לפחות אחת לשבוע לבקר את סבא וסבתא שלו שהגיעו לזקנה שאליה נלווית גם תחלואה גופנית ונפשית. רובנו מתקשים מאוד להתמודד עם זה. בגידת הגוף וראיית האהובים עליך בעליבותם היא קשה ולעיתים אף קשה מנשוא. בחברה הישראלית הורים רבים מעורבים, אולי אף יותר מדי בחיי ילדיהם. ההתנהלות של המשפחה הישראלית הממוצעת היא די שבטית, מגוננת ומחייבת: כאן למשל לא יעלה על הדעת לא לעשות חג עם המשפחה שלך. למרות המעורבות הזו, כשדור ההורים מזדקן, משפחות רבות בוחרות להביא פיליפיני או סיני שיטפל בהורה. אני לא אומרת את האמירה הזו בשיפוטיות אלא מציינת עובדה. עובדה. תביטו סביבכם ותראו.

התלמיד הזה שלי, שממבט ראשון יכול לעורר כל מיני סטיגמות של "מופרע" למיניהן, עושה מעשה אצילי וחוזר עליו שוב ושוב ושוב. פעם בשבוע, גם כשכל החברים נשארים אחרי ביה"ס במרכז השכונתי, הוא לוקח אוטובוס ונוסע לבית הסבא-סבתא. הוא מגלח את סבו, מקלח אותו, מדבר איתו ובעיקר מקבל אותו כמו שהוא על אף הקשיים (שאותם מפאת הפרטיות לא אמנה). מצבו של הסב לא מאפשר יציאה מהבית לבית קפה או לפגוש אנשים והתלמיד שלי,נכדו, ממלא תפקיד חברתי חשוב גם כשיש הערות מסביב. הוא לא נכנע להן ולא מקבל אותן, ההפך, הוא נלחם את מלחמת הכבוד של סבו. שאלתיו האם כל הנכדים נוהגים כך. הוא ענה שלא. שאלתי מה מניע אותו שם והוא אמר שהוא מבין שיהיה סוף יום אחד והוא רוצה לדעת שהוא עשה והיה ולא להביט אחורה בתחושה של אוזלת-יד. איזו הבנה מכאיבה ונבונה ואיזו עשייה נלווית לה. בעיניי, בגיל 15 זה לא מובן מאליו, על אחת כמה וכמה גם בגילאים מופלגים יותר שמפאת הקושי לעמוד מול המראות הקשים אנו נמנעים לעתים להתקרב. כשניסיתי "לחפור" עוד קצת, לברר על "מה יושב" הצורך הזה, הבנתי כמה הוא מקבל מכך שהוא נותן. כמה זה נראה לו מובן מאליו שכך צריך לנהוג. הוא לא מחפש טפיחה על השכם וזה מקסים אף יותר. זה מזכיר לי שיחה עם חברה קרובה שהיה לה קשר קרוב מאוד לסבתה וסבה ז"ל. היא סיפרה לי פעם שבעת אשפוזו של סבה במחלקה גריאטרית, כשבאה לבקרו, לארח לו חברה ולטפל בו היה מי שעבר שם ושר לה את "אל תשליכני" והיא כעסה. היא לא רצתה שישירו לה ולא רצתה אותות של כבוד, היא רצתה להיות שם, בשבילו, בשבילה.

הבוקר קבלתי טלפון מתלמיד אחר. לא יגיע לביה"ס. שדדו את סבתו. רימו אותה כשנהגה וכשפתחה את הדלת גנבו את התיק שלה. מיד אמרתי לו שבהחלט ייסע אליה. אני אצדיק את ההיעדרות הז מפני שזו אולי ההיעדרות המוצדקת ביותר בעיניי. הנכונות שלו מיד לעזוב הכל ולהיות איתה, היא כה יפה וכה חשובה וכה נוגעת ללב.

ועכשיו הסבתא שלי. הפרטית. סבתא שעבורי היא דמות-הורה נוספת בחיי. סבתא שאמרה לא פעם ללא בושה לכולם ש"אם תפתחו את הלב תראו שם את אורטל", סבתא שטבעתה ענודה על ידי, סבתא שניחמה אותי אחרי פרידה קשה שעברתי, שאצלה ביליתי את שבתות ילדותי, שמגיעה לכל טקס שלי, שבצלצול טלפון-רעב שלי מעמידה לי את הארוחה הכי פשוטה והכי טעימה שאפשר… סבתא שלי לאחרונה לא הרגישה טוב. וזה קשה. המחשבות שתת-המודע חוסם כל החיים, מחלחלות בבת-אחת ומלמדות שלא כולנו נהיה כאן לנצח וכמה חשוב לאהוב את אהוביך ולהביע את האהבה הזו וההערכה, לבלות איתם זמן, לשמח את לבם. עשינו לסבתא מחווה בשבוע שעבר: כל הנכדים התכנסנו והפתענו אותה וכמה היא שמחה וכמה זה מילא אותה….ולחשוב שבכוח אהבתך אתה יכול למלא מישהו אחר וגם את עצמך ועוד נשאר….קיטשי ככל שישמע, אהבה מביאה אהבה.

אסיים בסרטון על אישה בת 105 –מדהימה באופן הסתכלותה על החיים שהרשימה אותי מאוד (ממליצה בחום להשקיע 8 דקות ולראות) את הסרטון קיבלתי מתלמיד יקר שלי (נוסף על השניים שהוזכרו כאן קודם). כמה אני בת-מזל לחלוק איתם נושאים אלה.

שלום לתמימות

גיל ההתבגרות מוציא מרובנו אחת משתי תגובות: האחת היא דחייה עמוקה מגיל החצ'קונים וההורמונים הסוערים המלווה בדיבור סלנגי על מצע של מירמור כבד, ואילו השנייה היא געגוע עז לתקופת קסם הנעורים והאהבות הראשונות נטולות הדאגות. אנשים רבים בטוחים שבני הנוער שלנו הם שיא התפלצתיות, חסרי עכבות ויודעים יותר מדי ביחס לגילם. נכון, "כשאנחנו היינו בגילם" כפי שמבוגרים רבים נוהגים לומר, דברים היו אחרת ונראה שכך היה תמיד: דור אחד תמיד בטוח שהדור הבא אחריו הוא הרבה פחות מוצלח והרבה יותר חצוף ומרשה לעצמו. למרות כל אלה יש משהו בגילאי 16-18 שהוא מלא בתום-של-גילויים-ראשונים: לא כל הילדים "עושים את המוות" להורים ולא כל הטינאייג'רים איבדו את בתוליהם בגיל 14. רבים מהם מתחבטים בשאלות של אהבה וזהות ורומנטיקה בצורה מעוררת התפעלות וקנאה. נסו להיזכר רגע ברגעים שבהם נרקמה האהבה הראשונה שלכם, שברון הלב הראשון שלכם, הניסיון לשלב בין החבר'ה לחברה הצמודה כמה מזמן זה היה אה? כשמתבגרים הכל הופך הרבה פחות פשוט. הרבה יותר מחושב. הפגיעות/ הפרידות ושאר כאבי ההתבגרות רחוקים שנות אור מהחוויות הראשוניות, ההיוליות שבהן העולם כמו נברא לפניך מחדש. התגליות של גיל ההתבגרות, כרטיס הכניסה לעולם-הסוד של הגדולים הן כל כך מרגשות וכל כך מסעירות. כמי ששומעת את ההתלבטויות ("אני מעניק לה כל מה שיש לי ובכל זאת לא מקבל חזרה אך לא יכול בלעדיה" למשל) ברור לי לגמרי שיש בהן תום מלוא החופן. לפעמים הראש שלנו, ה"גדולים" רץ לכיווני מחשבה שהם כלל לא מעלים על הדעת. דוגמא טריה התרחשה השבוע עת הלכנו ליום-צילומים לספר המחזור וחלפה לי בראש מחשבה לא תמימה בכלל. מחשבה רעה שסילקתיה מהר מאוד מראשי ואכן היא כבר לא תופסת מקום ובכל זאת, כמה רע זה שבכלל זה עבר לי בראש. הילדים מאוד התרגשו מיום הצילומים (שמחר אפרט עליו הרבה יותר) וממה שיכתבו עליהם ב"ספר החיים והמוות" הלא הוא ספר המחזור. הבנתי אותם. באותו רגע, באותו מקום זה נראה לך כמו הדבר הכי חשוב ואמרתי להם ש"יום אחד כשתזכו בפרס נובל/תפרסמו ספר/תפרצו דרך ויראיינו אתכם בטלוויזיה, יעלו גם צילום של מה שנכתב עליכם אז" אבל בלב שלי, קצת לפני כן, חלפה מחשבה קצת אחרת: את התמונה של מי מהם, בנסיבות-הישראליות-הטראגיות נצטרך להראות בצער בספר המחזור? המחשבה הזו  היא לגמרי חלק מחייו של אדם מבוגר יותר שכבר היה בצבא וכבר איבד חברים והתבגר-מוקדם-מכפי-שבני-עשרים צריכים-להתבגר. אני בפירוש זוכרת את ההלם והכאב העמוק על אובדן התמימות הזו שהייתה מנת חלקי בבועה שלי בתיכון, בבועה החמה והנעימה שתלמידיי בקרוב מאוד כבר לא יהיו חלק ממנה. כאמור, המחשבה הזו חלפה והוחלפה במחשבה החיובית (דמיון מודרך זה אחלה) שספר המחזור ישמש כציון תקופת הנעורים בחייהם של תלמידיי אשר יעלו לגדולות ויוכיחו עד כמה הם מיוחדים ומקסימים. ועל יום הצילומים המיוחד? זה כבר מחר במדור שלי בנענע ועד אז הפרסומת המרגשת של "סלקום" על הגננת ותמונת המחזור.