ארכיון הרשומות עם התג "השפעה"

בשנת 1996 יצא הסרט "עת להרוג" לאקרנים. הסרט מספר על אבא, שבתו הקטנה נאנסת באכזריות והוא הורג את האנסים מבלי לחכות למשפט. הסרט עוסק במשפט הרצח שביצע האב. העובדה שהאב שחור, והאנסים לבנים רק מחזקת את התפיסה שהאנסים היו מקבלים עונש קל (או לא נענשים כלל) ממערכת המשפט הגזענית של דרום ארה"ב. במהלך הסרט רואים איך המושבעים משתכנעים שמשפטית האב הינו רוצח ולכן יש להרשיעו, ואז בסיום הוליוודי הסנגור מפנה אותם אל הרגש ואל חוש הצדק הבסיסי, וגורם להם לזכות את הנאשם. הסיום ההוליוודי המדובר הסיום ההוליוודי המדובר מצורף כאן והוא כולל את נאום הסיכום של עורך הדין של האב, בו הוא פונה לחבר המושבעים ומבקש מהם לעצום את עיניהם ומתאר להם תוך ירידה לפרטים את קורותיה של הילדה שנאנסה ובסיום, לפני שמבקש מהם לפקוח שוב את עיניהם הוא מבקש מהם לדמיין שהיא הייתה לבנה.

כשהסרט הזה יצא אני הייתי בת 13 אבל ראיתי אותו אינספור פעמים ואני זוכרת היטב את הדמויות ואת קורותיהן ובעיקר את ההבנה הקשה כל כך לנערה הצעירה שהייתי, כי מי שנפגע מינית בצורה כה אכזרית ישלם מחיר כבד כל חייו, כן, גם אם הנאשם ייענש. השימוש של עורך הדין ב"זום-אין" המילולי שהוא עשה למקרה ובניסיונו ליצור אמפתיה אצל המושבעים יכול להיראות קיטשי אך בעיניי הוא אפקטיבי ביותר ובמיוחד בימינו, כשלכל אחד יש אפשרות להקיא תחת כל טוקבק רענן את דעותיו החשוכות על מקרה זה או אחר, מבלי לעצור לרגע לחשוב איך היה מרגיש הוא לו היה מדובר בו או בקרובים אליו.

כך היה היום עת התוודעתי לדבריו של השופט נסים ישעיה שאמר בדיון על נערה שנאנסה בגיל 13 על ידי ארבעה צעירים כי "יש בנות שנהנות מאונס". מאז הוא כבר הספיק להתנצל ולהתגונן ואמר: "דברים מעוותים הוצאו מהקשרם, נכחתי בדיון בוועדה שאני דן בה כפנסיונר. זו הייתה דוגמה לא מוצלחת, ולכן התנצלתי". יפה. אז כבוד השופט אמר והתנצל ואין לו שמץ של מושג איזה נזק אדיר הוא גרם לנפגעי ונפגעות תקיפה מינית בעבר, בהווה ולצערי גם בעתיד.

רק בסופ"ש האחרון קראתי במוסף "שבעה ימים" של "ידיעות אחרונות" כתבה על הבימאית שיצרה את הסרט על א' מבית הנשיא שישודר הערב. א', כן, מאז היא כבר זכתה לשם, שמה הוא אורלי רביבו והערב היא תיחשף עם סיפורה מול עם ישראל. א' שנחשדה בכל פורום אינטרנטי בתאוות בצע ותאוות פרסום. א' שמשלמת מחירים כבדים עד היום על מפגן הכוח המיני של האיש שהיה פה פעם נשיא ולא ראוי להיות מוזכר בשמו. א' שמאוד חוששת ובצדק משידור הסרט הערב אך מצד שני רוצה לנסות לטהר את שמה. כמה הזוי שהאיש יושב בכלא על הטרדות מיניות ועל אונס של יותר מאישה אחת ובכל זאת היא זו שמפשפשים בציציותיה.

ובחזרה להיום: אותה מתלוננת שעליה דיבר השופט שמעה את דבריו ואושפזה ואלו דבריה: "אני לא מופתעת, כי זה מה שאני סופגת מתחילת ההליך הפלילי. נתקלתי בדברים כאלה בעבר, אבל זה עדיין כואב. ספגתי כבר אמירות לא יפות וחוסר אמון משוטרים שפשוט לא מבינים את גודל הפגיעה".

מדהים איך אפשר לרצוח פעמיים: פעם בגוף ופעם בנפש. אתם קוראים את מילותיי? לרצוח. פעמיים.

שמחתי להתעדכן כי ראש הממשלה, חברי כנסת ואישי ציבור קראו מאז שעות הבוקר להדיחו מתפקידו כי זה מה שראוי לעשות בחברה שרוצה להיות מתוקנת.

כאשת חינוך, כיועצת חינוכית שמתעסקת בתכנים מן הסוג הזה אני זועקת: אין להרשות אמירות כאלה מבלי להגיב תגובה חריפה וחד משמעית. מבחינתי מחר מורים ואנשי חינוך צריכים וחייבים להיכנס עם הנושא הזה לכיתות בבתי הספר ולקיים דיונים על הבעייתיות ועל העיוות שבתפיסת השופט. אסור לאפשר פתח לדור הצעיר הגדל פה להצדיק קיומם של מעשים נפשעים כאלה ואפילו לא לרמוז לכך.

מצחיק שנתקלתי בידיעה הזו בדיוק לאחר צאתי מהרצאה לצוות החינוכי בעיר בה אני עובדת  מפיה של השופטת הגב' דליה דורנר המקסימה והחכמה. העיתוי הזה כנראה בא לאפס את הכעס בתוכי ולהזכיר לי שלא כל השופטים כך וכי יש תקווה.

מודעות פרסומת

 הרבה זמן לא כתבתי כאן. למעשה, כשנה תמימה…והנה ההסבר, ההכנה לקראת הקאמבק:

בהשכלתי הפורמלית אני יועצת חינוכית אך רק בשנה האחרונה התחלתי לעסוק באופן פורמלי במקצוע זה, עד אז, הייתי מורה ומחנכת לתיכוניסטים יקרים ללבי במיוחד. "יועצת לא יכולה להיות יועצת-מקצועית אם לא הייתה  מורה קודם" חשבתי לעצמי כשבחרתי להמשיך "להשתפשף" במקצוע ההוראה עוד קצת לפני שאעסוק במקצוע הייעוץ. אין ספק שעבודת ההוראה והחינוך שונה מכל עבודה אחרת בתכלית ודורשת משאבים, תכונות ויכולות מגוונות מאוד שרק הולכות ומתרבות עם הזמן. מקצוע ההוראה,מבחינתי לפחות, ייחודי עד כדי כך שלא ניתן להשוותו השוואה של ממש לאף מקצוע אחר, לפיכך, יועצת שתפקידה בין היתר הוא לעבוד עם המורים, לכוון, לסייע ולתת בידם כלים, צריכה להכיר את החוויה באמת ומקרוב.

תשאלו ובצדק האם פסיכולוג צריך לחוות את כל החוויות של מטופליו על מנת לטפל בהם? ותיענו בשלילה, שהרי אין הדבר הגיוני ומציאותי, ובכל זאת, כאן מדובר בסקטור שלם עם מאפיינים ספציפיים, אותו יש להכשיר לעבודה רגשית עם התלמידים וההורים, הכשרה שאינה מקבלת מקום מספק באוניברסיטאות ובמכללות לפרחי הוראה. בישראל במיוחד מדובר בסקטור-מקצועי חבוט ש"זוכה" לקיתונות של ביקורת וסובל מפיחות-מתמיד במעמדו ולכן זקוק לאנשי מקצוע הצומחים מתוכו והמבינים אותו ואת צרכיו המיוחדים.

כשמגיעה מורה לחדרה של היועצת כשהיא עייפה משבוע של ישיבות מייגעות עד הערב,משיחות טלפוניות עם הורים, מוויכוח עם תלמיד שהחליט להפכה ל"בדיחה" של הכיתה, ממבחנים שעליה לבדוק, מהקלדות למערכת להזנת היעדרויות והתנהגות…היא זקוקה להכלה, להבנה, למקום של כבוד למקצועה, לנתינה שלה, להשקעה שלה- בעיקר זו הרגשית. בגלל החוויה הייחודית של מקצוע ההוראה ודרישותיו (המופרזות, שלא לומר דמיוניות, לעיתים קרובות) קשה למורים רבים עם עצות "חכמות" של כל מי שעומד מרחוק בנוסח "אם המורים היו עושים קצת יותר מזה…וקצת פחות מזה…אולי החינוך היה נראה אחרת". מורים זקוקים לאמפתיה ורבים מהם מוכנים להיעזר, לקבל כלים, להשתכלל ולהתפתח וכמו רובנו, התנאים להשגת כל אלה הם שיתוף פעולה והנחיה לא שיפוטית ומבינה לעומק את מורכבות הדברים.

בכל אופן, שנה ראשונה לעיסוקי הרשמי כיועצת בחט"ב במרכז הארץ הייתה שיקול משמעותי מדוע להפסיק לכתוב: הכניסה הפורמלית לפרופסיה מובחנת במערכת החינוך: קהילת היועצים החינוכיים גרמה לי לחשוב פעמיים אם לא עשר פעמים על כל מילה ואות שיוצאת ממקלדתי. בצדק או שלא, כמורה צעירה הרגשתי שאני נלחמת את מלחמתם של המורים והמורים שבדרך ואילו כיועצת, חשבתי בלבי, איך אכתוב? הלא הדברים המטופלים על ידי כל כך אישיים וכל כך לא טריוויאלים… מה גם שהייתה זו שנה עמוסה רגשית, שלא לומר עמוסה מאוד, שלא הותירה לי פנאי ופניות לכתוב.

כעת,מששנת לימודים נוספת יצאה לדרך ואני מתחילה את שנתי השניה כיועצת חינוכית בעיר אחרת, בתיכון אחר, אני מרגישה שיש לי פרספקטיבה טובה יותר המאפשרת כתיבה ממקום אחר על עבודתי החינוכית אך לא רק.

כמי שמתעתדת לעסוק בעתיד בטיפול משפחתי וזוגי, אכתוב מעתה גם על נושאים של זוגיות ומשפחה תחת הלשונית "אינטימיות ואוטונומיה" ואני מזמינה אתכם, העוקבים הוותיקים, לשוב לקרוא וכן להפיץ את הדברים ולהעבירם הלאה.

בברכת חג סוכות שמח,

אורטל

יום אחד, בתקופה הראשונית לעבודתי בבית הספר עברתי במזכירות לשלוח פקס כשעברה שם אחת מן המורות החברות בהנהלה והתייחסה להופעתי החיצונית. כיום אני יחסית אדישה לכך אבל בתחילת הדרך זה די נמאס לי (גם כשהחמיאו למראה החיצוני באמירות כמו "איך התלמידים יתרכזו?" זה מיצה את עצמו בעיניי). בפעם ההיא, אותה מורה הסתכלה על מכנסי הג'ינס שלי ואמרה "ג'ינס ב-1000 ש"ח ? לא פלא שהתלמידים מנג'זים להורים שיקנו להם אם את באה כך". בגלל שלא הייתה כוונה רעה בדבריה השבתי יחסית בנועם ואמרתי שהג'ינס הזה ממש לא עלה 1000 ש"ח ושהילדים פה לובשים וצורכים מותגים הרבה לפני שפגשו בי (שלא לדבר על כך שרבים מהם מקבלים רכבים חדשים ברגע שהוציאו רישיון בעוד אני הסתדרתי זמן רב עם רכב מיושן). נזכרתי בסיטואציה הזו כעת בעקבות כל מה שקורה עם פרשת גלנט והבית המפואר. אינני מבינה גדולה בפוליטיקה ואיני מתמצאת מאוד בפרטים אך כבר קראתי ביותר מסקירה עיתונאית אחת, על הרהבתנות והחוצפה של איש-ציבור להעז לנקר עיניים ולגור ברמת חיים גבוהה (שהציבור בוודאי רוצה לעצמו ובחלק מהמקרים גם יכול להרשות לעצמו). האמת? קשה לי להבין את זה. נכון, היו מנהיגים אחרים בתקופות אחרות שהצניעו לכת ואמש אפילו הגדילו לעשות בחדשות ערוץ 2 והראו היכן התגורר בצניעות רבה בגין עם אשתו עליזה, אך האם זה הוגן להשוות את מנהיגי העבר למנהיגי ההווה בהיבט הזה? החיים השתכללו מאז, השתפרו, רמת החיים עלתה. אינני בטוחה שהמנהיגים דאז באמת חיו בסגפנות וגם אם כן, האם זה המדד להיותו של מנהיג ראוי? ובאותו מטבע, האם מורה שמגיעה לבית הספר בג'יפ (לא, לא אני) צריכה להתנצל בפני תלמידים מיעוטי-יכולת על כך? אינני בעד לנקר עיניים, כאדם אני חושבת שבני אדם לא נמדדים ברכושם וגם אני אינני שייכת לעשירון העליון, אך מי שהשיג את עושרו ביושר זה עניינו שלו. סתם תהייה שחלפה בראשי השבוע והרי היא עמוקה ומורכבת יותר שכן היא מחדדת,שוב, עד כמה התפקיד של מורה הוא תפקיד ציבורי עם אחריות ציבורית וכל פעולה/דעה/התנהגות גם מחוץ למרחב הבית ספרי, נמדדת ונשפטת וזוכה להסתכלות ב"שבע עיניים". אם נהגת ללא דיבורית, אם "נתפסת" מעשן, אם נפלטה לך קללה, אם צרבת שיר מוגן בזכויות יוצרים. הציבוריות הזו היא צד אחד של המטבע ואילו הצד השני: מנעמי השררה אינם קיימים בעבודתם של אנשי החינוך. יש דרישה וציפייה להיות ללא רבב, לדעת  הכל על הכל, לנהוג ללא דופי אבל אין "תמורה" בהיבט של יחס הציבור. ההתנגשות הזו מביאה פעמים רבות להתנערות של מורים מהאחריות הזו שמחזקת את מעמדם הבינוני-נמוך וחוזר חלילה. ולסיום אצטט משפט שידיד כתב לי השבוע ויתאים בול with great power comes great responsibility.

(הכתבה הבאה עשויה לעניין – איך השעון של המנהיג משפיע על הדימוי שלו)