ארכיון הרשומות עם התג "חינוך"

במהלך לימודי התואר השני (ייעוץ חינוכי באוניברסיטת בר אילן) הייתי צריכה להכין סמינריון אצל פרופ' יעקב כץ ועבודה זו עסקה בשחיקה של מורים. מתוך הקריאה בספריה ועיון בספרות המקצועית למדתי מעט על הנושא המרתק הזה: גורמי שחיקה, התופעה הייחודית במקצועות ההוראה וכו', בין היתר למדתי שבשונה ממה שרובינו חושבים, גם מורים צעירים נשחקים והם מהווים אפילו קבוצת-סיכון גבוהה יותר לתופעה זו. מקצוע ההוראה דורש דרישות רבות מן המורים אולם, ככל שהשנים חולפות הדרישות גדלות אך גם התנאים הולכים ונעשים קשים יותר, לדוגמא: אם פעם מורה בתחילת דרכה הייתה מתלוננת על העומס שבהכנת חומרים רבים (שכן טרם הספיקה לצבור לעצמה מערכי שיעור) אך הייתה מתנחמת בהגעה מוקדמת לביתה, הרי שהיום מורה המסיימת מוקדם את יום עבודתה כבר אינה בגדר אקסיומה. כיום, יום העבודה ה"רשמי" נמתח גם עד שעה 15:00 ו- 15:40 והרי זה כבר לא כל כך מוקדם בהתחשב בהמשך העבודה המצפה בבית. אם פעם המורה (כן, זו שהייתה מגיעה מוקדם…) הייתה מגיעה הביתה וממשיכה לעבוד באופן עצמאי על פי לוח זמנים שייצרה לעצמה (מתי לבדוק מבחן ומתי לחבר חדש למשל) הרי שהיום האימייל ותוכנת המשוב (תוכנה שבה מזינים הפרעות,איחורים וכו')  מחייבים אותה במשימות שונות ומשונות ובהשתעבדות למחשב ככלי נוסף בעבודתה (והיי – מישהו חשב על כך שכל המחשב שלי מוצף בתיקיות על גבי תיקיות ומסמכים על גבי מסמכים הקשורים לביה"ס? ועל השחיקה שהמחשב הזה עושה לצרכי עבודה? = סתם הערת אגב). לא ארחיב יותר מדי (ארצה לשמור קצת "מרמרת" לפעמים הבאות כדי שהמינון יהיה סביר 🙂 ) אלא אצרף מאמר קצר שהתפרסם ב"קו לחינוך" ממש עכשיו.

מתוך קו לחינוך 23/12/10

נשלח אליי במייל. האמת קצת מעליב ואולי קצת "מתמסכן" אבל יש בו גם מן האמת, אז החלטתי לפרסם.

(אינני יודעת מי הכותב ולכן אין קרדיט)

רצויה, אך לא הכרחית,לפי הנדרש בתפקיד:תעודת בגרות בינונית,קצת היסטוריה יהודית,הבעה בכתב ברמה יסודית,פסיכומטרי סביר עם תוצאות שנעות בין שלוש לארבע מאות.פסיכולוגיה בגרוש ותורה,זה כל הנחוץ למישרה.

דרישות התפקיד: ללמד בכיתה, זה ברור,כעשר דקות כל שיעור.(ע"פ הלמ"ס בכיתה ממוצעת שאר הזמן מתבזבז על משמעת).יכולת לצעוק בקול רם בין אלט נמוך לסופראן. לא לשמוע את כל הדברים שתלמידים צועקים ואומרים. לא להגיב לאיומים וקללות מהורים זועמים וחסרי גבולות. לראות בו זמנית ולשלוט על שלוש מאות וששים מעלות. נדרשים יחסי אנוש מעולים, עמידות גבוהה בפני תעלולים. תחושת בטן עם חוש שישי להבחין הורי מי מתגרשים (ע"פ הלמ"ס זה קורה לפחות בשליש מבין כל המשפחות) ולא להיות עמם כה נוקשה, כי הם עוברים תקופה די קשה.

לשים לב לַהתפתחות המינית להתריע על התנהגות אובדנית, (שלא תמשוך התקשורת כתף צדקנית:"הכיצד לא הבחנת, לא שמעת, לא ראית?") יש להרגיע כל היפראקטיב לצרות של רבים להקשיב, על כל שאלה להשיב בסבלנות, בקול רך ואדיב.

לחפש סיגריות כל הימים לאתר עיניים טרוטות מסמים, (אצל עשירית מבני הנוער עתה כלומר שלושה ארבעה בכיתה). לחייך בהבנה ובאופן תמידי מול כל תופעה של ADHD. להתמצא בבעיות של קשב וריכוז, להקדיש תשומת לב במאה אחוזוכל הזמן, לכל תלמיד ותלמיד כי כל אחד מיוחד, ייחודי ויחיד. והיום – לאור השתנות הזמנים: לזהות בלי כל קושי סוגי סכיניםולהִתמחות בקרב פנים אל פנים.

דרושה גם יכולת מוכחת לדבר עם הורים בנחת, ותמיד בגובה העיניים (זה צו האופנה בינתיים). לחשב ציונים, להקליד במהירות (לא לצפות לעזרה במזכירות).

להיות ידענית ובקיאה בחבישת פצע או יד נקועה, לטפל בחום, צמרמורת, שיעול, כאב בטן, פריחה או שלשול. לזהות דמעה לא אמיתית
במיומנות לאבחן אפנדיציט. (אחות בבי"ס –דבר מיותר משרד האוצר מזמן כבר אמר).

לזכור שהתפקיד הוא ייעוד ומופת לשמש מגשר, מפשר ושופט,לרתק תלמיד מצטיין, להדריך ילד חלש, בחפץ לב תמיד לעזור לתלמיד העולה החדש. להיות פסיכולוג לילדים מפריעים ויועץ מדופלם לחיי נישואים. להשתתף בישיבות מאד חשובות, טיולים ללַוות,לארגן מסיבות, ואם זה עוד לא הכל אז כמו כלב גישוש לחפש אלכוהול.

להכין ולבדוק עבודות ובחינות לעיתים עד השעות הקטנות,בבית לבשל, לכבס, להאכיל ת'ילדה, ולהיות כל העת עם הראש בעבודה.
לרוץ להשתלמויות שמארגנים למורים בתחומי המקצוע ובנושאים אחרים מטעם משרד החינוך חדשות לבקרים.בקיצור: לחבר ת'עבודה לווריד ולהשאיר אותה שם לתמיד.

תנאי  העבודה: חדרי כיתה ישנים וצרים, תא קטן בחדר המורים, כוס תה פושר בהפסקה ושיחה חטופה בת דקה. ריצה אינסופית, עמידה ממושכת, עבודה מלחיצה, תובענית, מפרכת. ולפי הרפורמה של "אופק חדש"כל יום שמונה שעות כאלה ממש.

שכר: פחות מהמינימום (נתוני הלמ"ס) וזה לא אישי או סותר,כי עם כל ה"חוֹפָשִים", לא מגיע לך יותר !

אם נרצה ללמוד לעומק על אדם עלינו להגיע למקום ממנו הוא יוצא יומיום אל העולם: הבית שלו.  צור מחצבתו של אדם, המקום בו צמח וגדל, הסביבה המעצבת יכולים לשפוך אור על אופיו, התנהגותו ותפיסות עולמו. הגעה למקום זה בהחלט עשויה לקדם את הקשר הבינאישי איתו, לקרב ולחבר. תפיסה זו עמדה לנגד עיניי כשקיבלתי לידי את כיתת-החינוך שלי לפני כשלוש שנים. החלטתי אז לחדש ימינו כקדם (קראתי בספרים באוניברסיטה שפעם היה מקובל שמורה יערוך ביקורי בית אצל כל תלמידיו – מרע ועד טוב) ולבקר את תלמידיי בביתם. ללא ספק זו הייתה החלטה שאפתנית ולא פשוטה לביצוע, אך החלטתי לפרוש אותה על פני שלוש שנים, מכיתה י' ועד כיתה י"ב. בעוד מספר חודשים אסיים את השנה וטרם הספקתי להגיע לכולם, אך הגעתי אל הרוב. אתמול, אחרי ביה"ס ערכתי ביקור בית נוסף. קשה לי להעביר במילים את ההשפעה המיטיבה של ביקור כזה על שלושת קודקודי המשולש : הורים-ילד-מורה. לאחר כל ביקור שכזה, הקשר עם התלמיד מתחזק ונוצרת מעין ברית ומחויבות שתורמת רבות להתנהלות התלמיד בבית הספר.  כשרק התחלתי לבקר אותם, הופתעתי לגלות כמה הם כמהים לקשר קרוב, כמה הם מוכנים לארח את המורה בביתם, לפתוח את סגור לבם. בהתחלה הילדים התחילו להגזים ולהזמין אותי לארוחות שבת, בתמימותי כמעט ונעניתי להצעה, עד אשר הבנתי כי הדבר יחייב אותי לכבד כל משפחה בביקור בליל שבת, דבר אשר יגביל אותי מאוד,מה גם שיש משפחות שידם אינה משגת לארח כפי שהיו רוצים וזה יפספס את המטרה ויעמיד אותם במצב לא נוח. לפיכך הכלל היה שאני מגיעה לביקור-נימוסין בן שעה ועל התלמידים להכין אלבומי תמונות מילדותם, להכין את המחשב שלהם על אוצרותיו (מוזיקה/תמונות/קטעים שכתבו וכו') וכל דבר שיחפצו להראות לי. בבית אחד, תלמיד אשר הוא כשרון-בלתי-יתואר בנגינה על פסנתר, זכיתי לנגינת פסנתר במיוחד עבורי. בבית אחר, צפינו בקטעים מבר-המצווה של התלמיד וראינו יחד כמה גדל, בבית שלישי הכינה התלמידה עוגה וישבנו יחד אני ואמה בשישי אחה"צ לשיחת-בנות-על-קפה. בכל הבתים קיבלו אותי כל כך יפה, פתחו את שערי ביתם וליבם, הראו לי תמונות שצוירו על ידם על הקירות, סיפרו על ילדות הבן/הבת, הציגו בפניי את האחים והאחיות והוסיפו את עסיס המריבות בינם. בכל פעם כזו, ברגע שלפני כניסתי אל המשפחה, אני עומדת בחוץ, נוקשת על הדלת ויודעת שבפנים רוחשת לה התרגשות של ממש בקרב התלמיד/התלמידה שציפו למפגש עמי שיעבור בנימה אחרת ושונה כל כך מזה הנערך בזירת בית הספר. הפרטיות, תשומת הלב האישית, העמדתם של הנער/ה בלב השיחה ולו לשעה אחת בלבד כשכל תשומת הלב מופנית אך ורק אליו/ה…. בביקור של אתמול, הגעתי ובידי עוגה טרייה מעשה ידיה של אמי. כשנכנסתי נאמר לי ש"גם אנחנו הכנו לך הפתעה" – התלמיד ואביו (ההורים גרושים) הכינו יחד סופלה שוקולד בכלי אישי עבור המורה המכורה למתוק-המתוק הזה. התלמיד שלי התעקש להכין למעני את הקפה בעצמו (והתברר לי שהוחלט על כך מבעוד מועד בינו לבין האב בעת שסיכמו את התפקידים באירוח). היה מפגש מרגש מאוד וכמה שאני מכירה את התלמידים שלי, ביקור כזה חושף טפח נוסף מנפשם הרכה,היפה. אלה דברים שלעולם-לעולם לא ניתן יהיה לראות במקום אחר מלבד הבית…. ואני גאה שלקחתי על עצמי את הרעיון הזה. אני מתרגשת מעצם המחשבה על ההשפעה של כל ביקור כזה ועל הקרבה האנושית המתהדקת כתוצאה ממנו… למשל, אני יודעת כמעט את כל שמות ההורים בכיתתי -דבר שמקל עליי את התקשורת עמם, אני יודעת את שברי-מחשבותיהם הכמוסות ביותר של תלמידיי, אני יודעת היכן הם מתעוררים בבוקר לפני לבישתם את תלבושת-ביה"ס, אני יודעת באיזו אווירה הם מנהלים או לא מנהלים דיונים עם ההורים…. אלה דברים שהופכים את הכל לאישי יותר וככזה למשמעותי ונוגע.

אחד המורים בביה"ס איבד את אביו השבוע. אירוע מצער זה התרחש לדאבוני כשלושה שבועות לאחר שמורה נוסף בביה"ס איבד גם הוא את אביו. התלמידים שלי, תלמידי כיתת י"ב, מתבגרים (לצערם?) ומתחילים להבין (יותר מפעם, אך האם אפשר להבין באמת?) את משמעות החיים והמוות. במקביל להוצאת רשיונות נהיגה למכונות-המוות הקרויות "מכוניות" הם מבינים את החשיבות שבנחמה, ביטוי של כבוד למורה שאתה מעריך והשתתפות כנה בצערו. בפעם הראשונה חלקם רצו לבוא ללוויה והתייעצו עמי כמחנכת הכיתה. אמרתי (זה יותר אמרתי מאשר ייעצתי) שלא כדאי,זה אישי מדי ופרטי ומצד שני גם המוני ולא ישיג שום מטרה. גם לגבי השבעה התלבטתי: מה נכון לעשות? האם הם גדולים דיים להגיע? האם המורה ירצה בנוכחות תלמידיו בשעתו הקשה? זו שאלה אינדיבידואלית לגמרי. לבסוף סיכמנו על ס.מ.ס כיתתי ולאחר מכן על כתיבת מכתב כיתתי שאני העברתי בבואי לנחם בשבעה.

השבוע, במות אביו של המורה השני ,הם באו איתי. חמישה נציגים. כבר גדולים (ומצד שני קטנים, קצת קשה להסביר), נוהגים ברכבים משלהם אחריי…משונה לי הסיטואציה. בנפשם הם עוד ילדים שלא באמת מודעים ל"עולם האמיתי" שבחוץ, נפשות רכות שמתלבטות בנושאים שלמבוגרים אחרים עלולים להיראות כה רחוקים: "מה לקנות לחברה ליומולדת ואיך להפתיע אותה", "האם להבריז מהבחינה של מחר כי אינני מוכן", "מה לכתוב בספר המחזור", "מתי נגמר המלווה לנהיגה". הפן התמים-ילדותי שאני כל כך מוקסמת ממנו, צפוי להיסדק בהדרגה ככל שייכנסו לעולם המבוגרים. גם הצבא יעשה את שלו אבל לא רק. ההגעה הזו לנחם את המורה היא אחד הסממנים של התבגרות בעיניי. חלקם תהו לפני שהלכנו מה נכון ללבוש (צבע הבגד) וכשהיינו מתחת לבית-המורה שאלו בחרדת-מה אם הודעתי על בואם עמי, הייתה התרגשות-מה או שמא מבוכה… מה אומרים כשנכנסים? ומה אחר כך? יושבים עם המורה לשיחה? האמת….מבינה אותם,לא פשוט אבל עברנו את זה יחד. נכנסנו…כל אחד מהם ניגש לחבק אותו, הרגשתי שגם הוא מתרגש. מי יבין את הניואנסים הדקים האלה? נימי הנפש בין בני אדם, בין מורה-מחנך לתלמיד-חניך. כמה הערכה צריכה להיות לתלמיד בימינו עד כדי כך שיטריח את עצמו ויעמוד בסיטואציה הלא פשוטה הזו. אני "התנעתי" את השיחה,שאלתי "שאלות של מבוגרים" כמו "איך זה קרה?" ו"מתי אתם קמים מהשבעה?" ובזמן שהמורה הלך להביא אלבומי תמונות לחלוק איתם (!!!) הם שאלו אותי "מה שאלת אותו?" ממש מעין טקס חניכה כזה (שלא נדע), עוד שיעור-לחיים שלא כתוב באף ספר. כל כך הייתי גאה בהם ושמחה בהם בצאתנו את הבית. הלב שלי התרחב – כמה הם מקסימים ומיוחדים.

אז כמה שהעבודה הזו מערימה קשיים ומעמיסה עומסים כבדים מנשוא לעיתים, אלה רגעי-החסד. אלה הרגעים-של-המשמעות שמורים מדברים עליהם בעיניים נוצצות ומי שלא זכה להיות מחנך, לעולם לעולם לא יבין.