ארכיון הרשומות עם התג "חשבונפש עצמי"

"לכל איש יש שם" כתבה זלדה ואני לא יכולה להפסיק לצטט אאת השיר הזה לעצמי באופן כמעט כפייתי בכל פעם שנושא שינוי-שמי עולה ביני לביני או ביני לבין מישהו אחר.

נישאתי לבחיר לבי לפני שלושה חודשים וחצי וטרם שיניתי את הסטטוס במשרד הפנים וגם לא את השם.

האמת היא שלמרות שבסופו של עניין החלטנו להינשא, ניהלנו לפני כן דיונים רבים בדבר הצורך לעשות זאת או שמא לבחור לחיות כידועים בציבור מבלי לקיים את הטקס. במהלך הדיונים על מה ואיך עלו כל מיני רעיונות וגרסאות החל מנישואים אזרחיים בחו"ל (חבילת קפריסין/יוון/צרפת) ועד לנישואים רפורמיים פה בישראל. לאחר חישובים שונים: חלקם רציונליים וחלקם רגשיים החלטנו "ללכת" על חתונה "כדת משה וישראל" והשתדלנו בכל מאודנו שתתקיים ברוחנו ועל פי צו ליבנו: החתונה התקיימה בשישי בבוקר באולם משגע על שפת הים ביפו והייתה חגיגת אהבה מרגשת. עוד לפני כן, בשלב ההכנות, במקום לרבנות פנינו לצהר וקיבלנו יחס בדיוק כפי שרצינו: גמיש ומכבד. הטבילה שלי במקווה נעשתה ברוח טובה ומכבדת את היותי חילונית, שלא לדבר על הדרכת הכלה המאלפת לה זכיתי: כל כך שונה מהסיפורים ששמעתי מחברותיי על הפחדות בנוגע לטהרת המשפחה! זכיתי להדרכת כלות בקיבוץ סמוך למקום מגוריי מאשתו של רב הקיבוץ, אשה נדירה ומיוחדת שעצם חילוניותי לא גרמה לה לזוע באי-נוחות, להפך! היא אמרה שה-ה' הזה הוא של כולנו. כן, היא הסבירה למה לדעתה כדאי לטבול במקווה ולמה בעיניה נכון לשמור נידה אך לא השתרבבה למילותיה ולו לשניה, נימה שופטת, מבקרת או מפחידה. בהכשרתה, היא למדה טיפול זוגי וזה עלה מיד כשנכנסתי (שהרי זה המשך הלימודים אותו אני מתכננת לעצמי בדרך להפוך למטפלת משפחתית) וצד את לבי. היא השתמשה במטאפורות כל כך יפות ובדוגמאות כה אמיתיות מהחיים שלה, של זוגות אחרים, של זוגיות באשר היא במובנים הכי אוניברסליים שלה. קראנו יחד בתנ"ך את פרקי "בראשית" הנוגעים לבריאת האדם ולבריאת חוה, דנו יחד במשמעות המילים (כולנו למדנו שלכל מילה בתנ"ך יש משמעות ואוהבי הניתוחים הספרותיים כמוני מתענגים על כל פלפול שכזה המאפשר גם לצקת מהתוכן האישי שלנו להבנת הפרשנות) ודיברנו עוד שעה ארוכה על משמעות הזוגיות ועל האתגר שהיא מביאה עמה לחייו של אדם. על המראה שבן/בת הזוג מציבים, על הקונפליקטים, על הכניסה ל"ארץ" אחרת של אדם אחר.

בכל מקרה, עד כה אני ובן-זוגי "הלכנו לפי הספר" בנוגע לחתונה אך מבלי התחושה ש"איבדנו" את עצמנו בדרך, נהפוך הוא: הצלחנו לצקת את עצמנו לתוך ברית הנישואים המקובלת ויעידו האורחים כי הרב שבחרנו בו לחתן אותנו היה מיוחד, מכבד ושוויוני: כן, כן, למרות שבשנת 2012 טקס חתונה דתי אינו מאפשר לכלה לענוד לחתן טבעת אלא רק "כמתנה", אני כן הענקתי טבעת וכן בירכתי קצרות. ועכשיו….עכשיו מגיע ההמשך- הפיכת המעמד הדתי למסמך רשמי: תעודת זהות ובה אנו רשומים "נשואים".

אז לא הלכנו עדיין לשנות. אפשר לתלות את זה בעומס היומיום (מה שיהיה נכון לגמרי), חוסר-פניות ועוד שאר ירקות ובאמת הכל יהיה אמתי אך בתור מישהי די "תקתקנית" אני שואלת את עצמי בכל זאת מדוע לא ואני לא צריכה יותר מדי לחשוב, אני יודעת את התשובה: לא החלטתי לגבי שינוי שם משפחתי ואני רוצה לקבל החלטה שלמה.

לשנות את שם המשפחה שלי ל"שלם"? להישאר "הופמן"? או להוסיף "הופמן-שלם"? עלה במוחי יותר מפעם אחת שנשנה שנינו לאותו שם אבל שני שמות משפחה זה ארוך מדי אז הצעתי לו (מבלי לחשוב מה אני חושבת על זה אפילו, אלא רק כטריגר להתפלפלות איתו) שאולי נמציא שם משותף לשנינו? אחד-אחיד-חדיש ומחודש? כזה שיסמל את בניין הבית הפרטי המיוחד שלנו, אבל הוא פסל את זה על הסף ואני האמת די הופתעתי כי בהמון נושאים הוא די ליברל וכאן הוא ממש מתעקש.

"בסה"כ שם" תגידו ובכל זאת, הנושא תופס נפח כה גדול ממחשבותיי עד שקשה לי לפטור את עצמי בהסבר הזה. "זה לא רק שם" הלב שלי צועק! זה השם שלי, זו הזהות שלי.  לא התחתנתי בת 20. בעוד4 חודשים (ויום, אבל מי סופר?) אציין 30 שנות קיום וב-30 השנים האלה הייתי "אורטל-הופמן". השם הזה רשום על תעודות-התארים שלי, זה השם שכתבתי במדבקה בכיתה א' כשרק למדתי לכתוב, עם השם הזה "רצתי" לבחירות במועצת התלמידים ביסודי, איתו הצגתי את עצמי בפני תלמידיי לכשנהייתי מורה ויועצת, זה השם של הג'ימייל שלי, השם הזה נושא את הDNA של משפחתי, זה השם של אבי  שאחיותיו שינו את שמן והאח-הזכר היחיד שלו כבר נפטר מבלי להביא צאצאים שיישאו את שמו לעולם. שם…זה יותר מרק מילה שבעזרתה אפשר לקרוא לך. שם זה זהות. שם זה אני. שם זה עצמי. זה הSELF שלי. אנשים משנים שם פרטי כחלק מרצון לשנות יעוד, ואז אני שואלת את עצמי האם לא הגיע זמן לפנות מעט מהעצמי שלי לטובת ה"ביחד", לטובת יצירת משפחה הנושאת שם אחד: אני, הוא והילדים-שיבואו בעתיד. האם לא יהיה מוזר שלילד שלי יקראו "X שלם" ולאמא שלו יקראו "אורטל הופמן" או "אורטל הופמן שלם"… אני חייבת לציין שלו אין בעיה שלא אשנה כרגע בכלל את השם והוא לגמרי מבין את הדילמה כי קראתי לו בבית המון פעמים "גא"י הופמן" כדי לתת לו לחוש איך זה מרגיש כשקוראים לך בשם-לא-שלך. הדילמה היא שלי לגמרי, אז נניח שאשאר "הופמן" כמו אמא ואבא ואשאר קצת "בבית" עם הזיכרונות מהיסודי ומועצת תלמידים, האם זה לא יצרום לי עצמי כשעל שלט דלתנו נופיע כשניים שונים? ובכל פעם שנצלם את הדרכונים שלנו לקבלה בבית מלון בחו"ל ונצטרך להסביר "בעלי"/"בן זוגי" וכו'…. פתאום "קופצת" לי לראש מחשבה-רוחניקית: יש פגיעה ברמה האנרגטית של ה"חיבור" כשהנפרדות היא הרמטית לגמרי, אז למה לא להוסיף? פשוט להוסיף שם, כמו להוסיף נדבך, כמו להתחיל פרק נוסף שנבנה על יסודות מוצקים שהיו שם כבר קודם ואיש אינו מתכוון להוריד… שמעתי על נשים ש"התחילו" עם שני שמות ו"התייאשו" מהאורך, התרצו ואימצו את שם בן הזוג…בכל מקרה אני אמשיך לחשוב לי פה עד מחר כי קבענו ללכת למשרד הפנים. בינתיים מזמזמת לעצמי שורה משירו של יזהר אשדות שאני אוהבת מאוד ושמושרת מנקודת מבטו של הגבר "שייכת לעצמך אבל איתי".

מודעות פרסומת

כל כך הרבה דברים "עמוד ענן" פתח אצלי. שלא לומר פתח וערער והציף והעמיד למבחן.

כל כך הרבה תחושות, רגשות, מחשבות והבנות ובעיקר אי-הבנות מציפות אותי.

כיועצת חינוכית המטפלת במצבי שגרה (חרדת בחינות, קשיים חברתיים, שיבוץ בכיתות, העברת סדנאות) וגם במצבי חירום (אובדנות, פגיעות מיניות, התמכרויות) נדרשתי השבוע כשאר חברותיי למקצוע לתפקד (מבחינתי לראשונה) כיועצת למצב-חירום-מלחמה. תרגילי ירידה למקלטים הפכו להיות השבוע מציאותיים מתמיד, תלמידים נסערים, הורים מפוחדים ושאר קולגות ובני משפחה שהם חלק ממדינה-בחרדה ובלחץ. שידורי טלוויזיה בלתי פוסקים וזירת פייסבוק לוחמנית ומדממת. שבוע לא קל עבר על כוחותינו.

מצב המלחמה הזה הציף אצלי תחושות ורגשות קשים שבסופם יצאתי מבולבלת כמי שהקרקע המוסרית המנחה אותו נשמטה תחת רגליו. הכל החל ביום ד' עת התחלתי לקבל מתלמידיי-לשעבר החיילים-בהווה הודעות המבטלות את הגעתם למפגש-מחזור בביה"ס. הרגשה של חשש ניצתה בלבי והפכה למטרד של לחץ בחמישי בבוקר עם הדיווחים על קרית מלאכי שבהמשך היום גם הגיעו לראשל"צ ות"א. שישי-שבת של חוסר ודאות: מכרים מתגייסים בצו 8, אימיילים בלתי פוסקים מגורמי חינוך שונים המדברים על האחריות שעלינו, הצוותים החינוכיים לקחת ועל היותנו "בצו 8 משלנו", אי-ההבנה עד כמה זה יסלים הפעם ולפרקים גם ניצוץ,חדש בחיי, של אובדן תקווה.

ביום א' אחרי סופ"ש סוער קיבלתי גושפנקה רשמית לטענה שלגוף יש חיים משלו שמושפעים באופן ישיר מחיי הנפש. יכולתי להיות "קולית" ברמה המודעת ולבחור לסמוך על הצבא ולבחור להמשיך בשגרה אבל הגוף… הכתפיים והצוואר נתפסו לגמרי והביאו עמם מיגרנה שלא אפשרה לי לקום מהמיטה. הבנתי באופן ברור ונהיר שביטוי רגש שנחנק עלול לגרום נזק ושעבורי החשיפה המוגברת למידע (שהוא בבירור גם מסולף ופופוליסטי) לא עושה טוב. בחרתי להתנתק ממהדורות החדשות אך עוד יותר מהאויב-האמיתי-אותו-זיהיתי: הפייסבוק!!! אם בזמן שגרה חבריך לרשת החברתית יודעים שאתה בעד הידברות, בזמן חירום אין לעמדה הזו מקום. אם אתה בעד הזכות שלנו להגן על עצמנו ובכל זאת מרגיש חמלה גם כלפי מי מהעזתים (חלקם הרי חפים מפשע) שאינם חמאסניקים, הרי שבזמן מלחמה אין אפשרות בכלל להביע עמדה כזאת, או בלבול או צער עלינו וגם עליהם. הפוסטים נגד בר-רפאלי (קישור מצורף) המדיפים ריח-רע-של אלימות ושנאת-חינם רק מוכיחים זאת, שלא לדבר על צעקות-המקלדת: "תיכנסו בהםםםם!!!".  רבים מהישראלים, גם בעתות-של-שקט מתלהמים, שונאים וקוראים למלחמה, לא מגלים סובלנות כלפי דעות אחרות ונוקטים באלימות מילולית ופיזית אז בטח ובטח שיסלימו בעת-מלחמה.

אני חושבת כי זכותו של כל עם וכל אדם להגן על עצמו. ברור לי לגמרי למה יצא צה"ל למבצע הזה ובעיניי מטרותיו (כמו חיסול הטילים לטווח רחוק למשל) היו ראויות-ביותר ובלתי-נמנעות ואני הייתי בעד פעולה צבאית. חד משמעית!! אך כך אני מרגישה גם כלפי הפסקת-האש. להרוג אפשר תמיד. לכבוש-מחדש אפשר תמיד אבל לכל דבר כזה יש גם מחיר וצריך לחשוב יותר מפעמיים איך לעשות את הדברים ולהפחית את ההרג והאובדן. חייהם של תושבי הדרום-המופקרים-שנים-רבות ראויים לכל הגנה אבל אי אפשר ולא יקרה שמישהו ילחץ על כפתור ועזה על כל תושביה תימחק. זו פנטזיה-ילדותית שלא תתממש וככל שהשנאה שלנו גוברת והרצון-האנושי-הטבעי לנקמה מוביל אותנו, אנחנו בבעיה. אנשים מתוסכלים, מאיימים על ביבי שלא ייבחרו בו שוב כי "איזה מן ימני הוא שבוחר בהפסקת אש?" אפשר להבין את התסכול אבל כל מי שחושב שהוא מדינאי דגול כדאי לו לרדת מהעץ! ישנם כל כך הרבה שיקולים (כן, גם מדיניות חוץ שהיא לא פחות חשובה ממדיניות פנים) בכל החלטה כזו וכל כך הרבה מידע שלא מובא בפני הציבור שזו לא חכמה לשבת בבית ולתקתק על המקלדת את דעותיך-הנשגבות-הקוראות-למלחמה. כל כך פשוט לשלוח חיילים שלנו לשדה הקרב ש"ייכנסו רגלית"? האם לא מדובר בחיי אדם?

קשה לחשוב על פתרון אחר מלבד השבת אש. התחושה שאין עם מי לדבר, שאין עם מי לשבת על שולחן המשא ומתן, ההבנה הברורה (לי זה ברור) שעם ארגון טרור אנחנו לא מתכוונים לדבר מקשים עלינו,עליי, האופטימית הנצחית להיות בתקווה. במהלך הסערה הזו מצאתי את עצמי אומרת ש"את הטרוריסטים האלה צריך להרוג" ושאם הם פותחים באש נגדנו יש להחזיר-בחזרה. כן, כמו ילד קטן שנתנו לו מכות ורוצה לגונן על עצמו ולהשיב את כבודו ואת זכותו להתהלך חופשי. מצאתי את עצמי מפנטזת על חיסול-הטרור והצלתם של אותם אזרחים-חפים מפשע הנמצאים בעזה, בעצמם תחת טרור חמאס, ושאיתם, אולי איתם נעשה יום אחד שלום. הבעתי תקווה שהם, ללא שלטון-טרור יוכלו לשקם עצמם ולחיות כבני אדם ולפתח תשתיות של חינוך,בריאות ופנאי. כן, חלום רחוק ואולי גם נאיבי ומטופש אבל בעיקר מבלבל…מוזר לי שקראתי להרג-אנשים באותה שיחה אבל אני לא מצליחה להתחרט על זה. מגיע לטרוריסטים לקבל כגמולם ובכל זאת, שאר האנשים שאינם טרוריסטים ולא משנה מאיזה מוצא הם, מגיע להם לחיות. באמת.

אתמול במפגש יועצות, היו בקבוצה גם יועצות מבתי"ס ערבים ביפו: כאלו שגרות בשכנות עם יהודים בבניין, כאלו שכואבות את כאבנו, את כאבן, ונמצאות בקונפליקט כפול ומכופל. שמעתי אותן, אני חושבת עליהן המון ויודעת בלב שזה אולי רחוק שנות-אור אבל אפשרי שערבי ויהודי יגורו בשכנות. לא חייבים באהבה, אבל ככל הנראה  חייבים בשכנות כי זה הגורל שלנו ולא נראה שמישהו עומד "לעבור דירה".

אם הצלחתם לקרוא עד פה ולהזדהות, אם הצלחתם לקרוא עד פה ולא לשנוא אותי ולאחל גם לי למות, אם הקריאה בטור שלי עוררה בכם מחשבה, אני שמחה. קשה להיות עם כל זה לבד.

באיחולי שבת-שקטה ועתיד-שקט

אורטל

גיל ההתבגרות מוציא מרובנו אחת משתי תגובות: האחת היא דחייה עמוקה מגיל החצ'קונים וההורמונים הסוערים המלווה בדיבור סלנגי על מצע של מירמור כבד, ואילו השנייה היא געגוע עז לתקופת קסם הנעורים והאהבות הראשונות נטולות הדאגות. אנשים רבים בטוחים שבני הנוער שלנו הם שיא התפלצתיות, חסרי עכבות ויודעים יותר מדי ביחס לגילם. נכון, "כשאנחנו היינו בגילם" כפי שמבוגרים רבים נוהגים לומר, דברים היו אחרת ונראה שכך היה תמיד: דור אחד תמיד בטוח שהדור הבא אחריו הוא הרבה פחות מוצלח והרבה יותר חצוף ומרשה לעצמו. למרות כל אלה יש משהו בגילאי 16-18 שהוא מלא בתום-של-גילויים-ראשונים: לא כל הילדים "עושים את המוות" להורים ולא כל הטינאייג'רים איבדו את בתוליהם בגיל 14. רבים מהם מתחבטים בשאלות של אהבה וזהות ורומנטיקה בצורה מעוררת התפעלות וקנאה. נסו להיזכר רגע ברגעים שבהם נרקמה האהבה הראשונה שלכם, שברון הלב הראשון שלכם, הניסיון לשלב בין החבר'ה לחברה הצמודה כמה מזמן זה היה אה? כשמתבגרים הכל הופך הרבה פחות פשוט. הרבה יותר מחושב. הפגיעות/ הפרידות ושאר כאבי ההתבגרות רחוקים שנות אור מהחוויות הראשוניות, ההיוליות שבהן העולם כמו נברא לפניך מחדש. התגליות של גיל ההתבגרות, כרטיס הכניסה לעולם-הסוד של הגדולים הן כל כך מרגשות וכל כך מסעירות. כמי ששומעת את ההתלבטויות ("אני מעניק לה כל מה שיש לי ובכל זאת לא מקבל חזרה אך לא יכול בלעדיה" למשל) ברור לי לגמרי שיש בהן תום מלוא החופן. לפעמים הראש שלנו, ה"גדולים" רץ לכיווני מחשבה שהם כלל לא מעלים על הדעת. דוגמא טריה התרחשה השבוע עת הלכנו ליום-צילומים לספר המחזור וחלפה לי בראש מחשבה לא תמימה בכלל. מחשבה רעה שסילקתיה מהר מאוד מראשי ואכן היא כבר לא תופסת מקום ובכל זאת, כמה רע זה שבכלל זה עבר לי בראש. הילדים מאוד התרגשו מיום הצילומים (שמחר אפרט עליו הרבה יותר) וממה שיכתבו עליהם ב"ספר החיים והמוות" הלא הוא ספר המחזור. הבנתי אותם. באותו רגע, באותו מקום זה נראה לך כמו הדבר הכי חשוב ואמרתי להם ש"יום אחד כשתזכו בפרס נובל/תפרסמו ספר/תפרצו דרך ויראיינו אתכם בטלוויזיה, יעלו גם צילום של מה שנכתב עליכם אז" אבל בלב שלי, קצת לפני כן, חלפה מחשבה קצת אחרת: את התמונה של מי מהם, בנסיבות-הישראליות-הטראגיות נצטרך להראות בצער בספר המחזור? המחשבה הזו  היא לגמרי חלק מחייו של אדם מבוגר יותר שכבר היה בצבא וכבר איבד חברים והתבגר-מוקדם-מכפי-שבני-עשרים צריכים-להתבגר. אני בפירוש זוכרת את ההלם והכאב העמוק על אובדן התמימות הזו שהייתה מנת חלקי בבועה שלי בתיכון, בבועה החמה והנעימה שתלמידיי בקרוב מאוד כבר לא יהיו חלק ממנה. כאמור, המחשבה הזו חלפה והוחלפה במחשבה החיובית (דמיון מודרך זה אחלה) שספר המחזור ישמש כציון תקופת הנעורים בחייהם של תלמידיי אשר יעלו לגדולות ויוכיחו עד כמה הם מיוחדים ומקסימים. ועל יום הצילומים המיוחד? זה כבר מחר במדור שלי בנענע ועד אז הפרסומת המרגשת של "סלקום" על הגננת ותמונת המחזור.


כשהייתי קטנה התאהבתי במדריך שלי בצופים. זו הייתה התאהבות שקשה לתאר במילים. כל כך אהבתי אותו, דיברתי עליו כל הזמן, ניסיתי למשוך את תשומת לבו, חלמתי עליו, הייתי בטוחה שיום אחד כשנהיה גדולים יותר פער של ארבע שנים לא יהיה כה משמעותי. הרגש הזה כלפיו נמשך זמן רב. במחנה קיץ החותם את תקופת ההדרכה שלו הוא העניק לנו ביחד עם צוות ההדרכה, קלטת אישית לכל אחד מהחניכים. אני זוכרת איך ישנתי לילה-לילה עם ווקמן ובתוכו הקלטת, שומעת אותה שוב ושוב ובוכה. שנה לאחר מכן הוא שוב הדריך אותנו ביחד עם קבוצה נוספת, זה כבר לא היה אותו הדבר ובכל זאת. בסוף אותה שנה,שוב במחנה קיץ, הכנתי לו מתנת פרידה, עבודת יד שהשקעתי בה המון ממרצי ומרגשותיי. שנים אחר כך הוא עוד היה חולף לי בראש למרות שהיו לי החיים שלי וכן הכרתי בנים. אני זוכרת שאת הנער (שלימים היה החבר-הראשון-הרציני שלי) לקחתי איתי לביתו של המדריך להתרים דווקא שם (למרות שבית הספר שלח אותנו לכתובות אחרות). סוג של פנטזיה שלא מומשה. עד היום, כשאני עוד רגע בת 28 אם ישאלו את הוריי ואחיותיי לגביו הם ידעו במה מדובר כי זה היה מאוד עוצמתי. מאז עברו הרבה מים בירדן, אפילו נפגשתי איתו לפני כמה שנים והיום הוא בין חבריי בפייסבוק אך לא מעבר. כשאני נדרשת לכך, אני חושבת שגם אני הייתי החניכה המועדפת עליו כי זכיתי ליחס שונה שאף גרר תגובות מחניכות אחרות. למה נזכרתי בכל זה? כן, כי רציתי להעלות נושא מאוד חשוב שאיש לא מרבה לדבר עליו, לא בהקשר של הוראה ולא בהקשר של הורות: האם יכול להיות שלמחנך/הורה תהיה התייחסות מעדיפה כלפי מי מתלמידיהם/ילדיהם? ובכן, זהו נושא מאוד לא נוח לדבר עליו אך אני מרגישה את הצורך להניחו על השולחן ולנסות ללבנו. התשובה היא כן. לא "כן" של העדפה מוחלטת אבל "כן" של יחס/רגש שונה. זה עוד אחד מן הדברים שלא מכינים אותך אליהם בלימודיך ואתה נאלץ ללמוד על בשרך בבית הספר, בעבודה מול הילדים. העדפתו של תלמיד אחד על פני אחר לעיתים יכולה להיות כה מייסרת עבור המורה השואף להיות כפי שמחנך צריך להיות בעיני רוחו. אידיאות נשגבות לא תמיד הולכות בקנה אחד עם המציאות. כמחנכת וכמורה אני נותנת לכל תלמידיי ללא יוצא מן הכלל גיבוי מול מורים אחרים כשהם זקוקים לו, מאשרת להם יציאות כשצריך, בודקת את מבחניהם על פי אמות מידה שוות, אך לפעמים שפת הגוף מסגירה יחס אחר למישהו אחר, הבדיחות של התלמיד/ה גוררות צחוק אחר מצידי כמו גם הסיפורים העצובים הגוררים מבט אחר. זה לא יחס מפלה-לרעה של תלמידים אחרים כמו שזה יחס מפלה-לטובה (זה לא אותו דבר). אין לי כוונה לפגוע באיש ואני אוהבת את כל תלמידיי, במיוחד בכיתת-החינוך שלי (אותם אני מלווה במשך שלוש שנים). הם יקרים ללבי עד כדי כך שאני לא מוצאת מילים להביע ובכל זאת, יש ניואנסים קטנים שיוצרים הבדלים גדולים.  אני עדיין לא אמא בעצמי אך הבנתי שהדבר קיים גם בהורות. ניתן לקרוא על העדפת ילד אחד על פני האחרים כאן וגם כאן (קישור לספר העוסק בנושא הילד המועדף) ואפילו כאן. יום אחד כשאהיה מטפלת משפחתית בוודאי אנחה הורים בנושא זה. אבל בינתיים כדי שהמזדהים עם הכתוב כאן לא יצאו בהרגשה רעה אצטט את יאנוש קורצ'אק שכתב בספרו "כיצד לאהוב ילדים" את הקטע הבא:" למחנך המעשי ילדים הגורמים לו התרגשויות נעימות, גומלים לו על היגיעות שיגע, הם ילדי השבת של נפשו, אהובים הם מבלי שהדבר תלוי בערך ובתועלת שהם מביאים. הם נעימים מפני שהם יפים,נעימים מפני שהם נוחים, מפני שהם שמחים ומחייכים ומכירים טובה; נעימים, מפני שהם שקטים רציניים, מרוכזים וזועפים; נעימים, מפני שהם קטנים, שלומיאלים ומפוזרים, נעימים, מפני שהם בעלי בקורת, בעלי בטחון עצמי ומלאים מרדנות. הדבר תלוי בנפש המחנך ובאידיאלים שלו. למחנכים שונים –טיפוסי ילדים שונים קרובים, יקרים. האחד עושה רושם במרצו, השני מביא לידי התרגשות בטוב לבו, השלישי מעורר בך זכרונות ילדותך, הרביעי מביא אותך לידי דאגה לעתידו, החמישי מדאיג בהתפתחותו המהירה, השישי בעניוותו הנפחדת. ומכל אלו החביבים הרבים אוהב אתה את האחד, כנפש הקרובה ביותר. שאתה דורש טובתו, שדמעותיו כואבות לך ביותר, שהנך מעוניין בנדיבות לבו, ואתה שואף, שלא ישכחך. איך זה קרה? – מתי? – אינך יודע. באופן בלתי צפוי קרה הדבר, בלי סיבות – בהפתעה – באהבה.אל תעלים: החיוך שלך, נעימת קולך ומבטך יבגדו בך. ושאר הילדים? אל תפחד, הם לא ירגזו, גם להם יש ידידי נפש". בעמוד אחר כותב:"ישנם אולי מחנכים, שכל הילדים שווים בעיניהם, שהם אדישים כלפיהם או שונאים אותם, אבל אין מחנכים, שכל הילדים יהיו להם נעימים ויקרים במידה אחת".

 

להיות מורה במדינת ישראל זה לא קל מסיבות רבות, כבר סיכמנו. להיות מורה-צעיר לתלמידים בגילאי תיכון, לא קל עוד יותר. הקירבה בגיל לגילם של תלמידיי היא נקודה משמעותית מאוד בחוויית ההוראה שלי: לעיתים היא זו שעוזרת לי ומהווה מרכיב משמעותי בהצלחותיי החינוכיות ולעיתים היא לרועץ עבורי. התלמידים שלי יעידו ש"מורה צעירה זה מגניב", "מורה צעירה זה כמו חברה". כשהם יחגגו ימי הולדת עם כל החברים הם יגידו לי למחרת ש"היית חסרה במסיבה הזו" מתוך מחשבה שאני חברה שלהם במובנים מסוימים, שאני משתלבת במארג החברתי וכו'. אני מבחינתי לא רואה את עצמי כחברה של תלמידיי: יש לי את החברים שלי שממלאים את צרכיי כחברים, להם אני יכולה לבכות, איתם אני יכולה לצחוק מבלי להיות פוליטיקלי-קורקט, אני יכולה לבטא דעות מבלי לחשוב אם הן חינוכיות או לא, בקיצור אני לא צריכה להיות "דמות" אלא להשתתף במשחק כאחת המשתתפות וזה כיף גדול ופורקן חשוב. מצד שני, אני מבינה שאני כן מהווה עבור תלמידיי מעין דמות-ביניים: הכלאה בין דמות-משמעותית-אך-צעירה לבין סוג-של-הורה, אלא שלא הגיוני עבורם שאני בגילי אתפקד כאמא אז אוטומטית ניתן לי התפקיד של "האחות הגדולה", ה"חברה".  התלמידים שלי משתפים אותי בהמון נושאים עד כדי כך שאוזני חבריי מזדקפות ומפיהם יוצאת לרוב התגובה הספק-מתפעלת ספק-מקנאה בתלמידים: "לי לא היו מורות כאלה" או "אני לא זוכרת שהתייעצתי עם המורה שלי על כזה דבר". אז אצלי זה כך: מתייעצים איתי איך לחגוג יומולדת לחבר, איך לדבר עם אמא על נושא מסוים, איך להיפרד מחברה, איך לחלק את הזמן כשעמוס, הם מדברים איתי על נושאים שמעלים על הפרק את הדימוי העצמי שלהם, את חוסר הבטחון שלהם, את המטרות שלהם לטווח הקצר והארוך ועוד נושאים קריטיים עבורם. לפעמים הם מבקשים חיבוק. לפעמים לא מעזים. אני לוקחת את זה כמחמאה שחבריי מפרגנים ואומרים "הלוואי ולי הייתה מורה כזו", על אחת כמה וכמה כשאמירה זו באה מפיהם של תלמידיי זה משמח מאוד. הם מפגינים הערכה רבה רוב הזמן. אז איפה החלק הקשה? החלק הקשה מתבטא כשלא תמיד קל לשים את הגבולות, בעיקר הנפשיים: באיזה תפקיד אני? מורה? אחות? אולי אני באמת סוג-של-חברה עבורם? האם אני "רק" החוט המקשר בינם לבין ההורים? קושי נוסף בא לידי ביטוי בכך שלא יודעים מה יצא להם מהפה כשהם מדברים בינם-לבינם בנוכחותי או כשהם מחליטים לשתף אותי בדברים-אסורים כמו הברזות ואני עומדת נבוכה מול השיתוף וצריכה להחליט איך להעיר באופן כזה שימשיכו להיות גלויים אך גם יבינו שאסור לנהוג כפי שנהגו. אני לא רוצה להיות חברה של תלמידיי.חברות זה דבר-הדדי: אם אתה חבר שלי אז גם אני חברה שלך ואילו כאן לא כך הדבר. אני כן רוצה להמשיך להיות דמות משמעותית עבורם. אני יודעת שאני כזו כי אני מקבלת מהם פידבקים על כך, על בסיס יומיומי ואת זה אני רוצה לשמר. אני רוצה להמשיך להיות להם למורת-דרך, לדבר אליהם בגובה העיניים, להיות הכתובת שהם פונים אליה כשיש להם שאלה או כשהם רוצים לחלוק משהו או להתייעץ, לחנוך אותם בדרכם אל עצמם. הנושא הזה הוא נושא מורכב, מסוג הנושאים שלא מלמדים אותך כשאתה לומד לתארים בתחום החינוך וצריך להתמודד איתם לבד ב"שטח" וזה לא פשוט. אסיים באמירה-מפרגנת שתלמידה שלחה אליי במייל (כבר אמרתי שהם לא חוסכים בפרגון? אני ברת מזל על זה) וממחישה את הדילמה גם עבורם :

"את כמו מלאך שבא מהשמיים לעזור לי ולכל הילדים בכיתה

אני רוצה להגיד לך תודה אורטל על התמיכות שלך , על העזרה, על כל האהבה שפיזרת

את לא מורה בשבילי את כמו אחותי, אמא שלי , חברה הכי טובה שלי איך שתרצי תוכלי לקרוא לזה

כל אלה נכללים בך , את לא מבינה כמה אני מעריכה אותך

ורק שתדעי ש..

אני באמת באמת באמת אוהבת אותך"


אני נשבעת שאם אני אשמע את המשפט הזה עוד פעם, אני אחייב את האדם שאמר את זה להתלוות אליי לעבודה ולבדוק האם ה"חופש הגדול" הוא "מתנה" או בגדר חובה- שתציל- את התלמידים- והמורים- מאובדן שפיות.

לכל אותם אלה שזורעים את זרעי ציניותם ובורותם בטוקבקים ובכתבות העוסקות בחינוך וטוענים בגנות המורים והחופש הגדול והחגים, אתם מוזמנים לעזוב את הפוסט כבר עכשיו. לא בגלל שיש לי בעיה לשמוע דעות/הגיגים/מחשבות של אחרים, אלא בגלל שיש לי בעיה לשמוע דעות/הגיגים/מחשבות לא מבוססות של אחרים שיוצרות (בשילוב עם דברים נוספים כמובן) דעת-קהל שגויה ולוקה בחסר אודות ה"חופש" של המורה בישראל.

ה"חופש הגדול" הידוע לשמצה והמחייב הורים להעסיק את ילדיהם במשך חודשיים הוא נקודה שחוזרת על עצמה רבות בויכוחים עם מורים שמעזים להתלונן על תנאי העסקתם. המלעיזים מיד שולפים את "נשק יום הדין" שלהם ויורים ש"מה אתם בוכים? יש חופשים לפחות לא?" נראה שההתבוננות בצד-אחד-של-המטבע הופכת לנחלת כולם. אם לא של כולם אז של רבים מהם, אחרת איך אפשר להסביר את לטישת העיניים לחופש הגדול? זו שאלה מאוד מעניינת שבמרוצת הזמן למדתי שלא להשיב עליה בתשובה אלא בשאלת-נגד מטעמי :"אכן יש חופש גדול. אז למה שלא תבוא/י להיות מורה?יש מחסור חמור במורים". שאלה זו נתקלת לרוב בחיוך/מבוכה.

יש מחסור במורים. אם תנאי ההעסקה אינם בעייתיים באמת והמורים רק סתם "מתבכיינים" ובעצם הם "יכולים להיות עם הילדים שלהם בצהריים" ויכולים "לנפוש להם חודשיים" אז מדוע אין קופצים על המציאה? מדוע אין קופצים על העגלה? אולי כי בתוך-תוכם יודעים כל אלה שהעגלה הזאת מתדרדרת אין עצור… שההתמודדות היומיומית בה היא מורכבת וקשה. שהצפיפות בכיתות גבוהה. שמשרד החינוך מתחלף בערך כל שניה. שאין באופן גורף הערכה. שאין למורה מקום לשבת בו ולארגן את חפציו, להיפגש עם תלמידיו, לאחסן את דפיו וקלסריו.

אני עוד אפתח את הנושא הזה של החופש הגדול.

עוד אתאר איך נראה חדר מורים והתנאים הטכניים של המורים.

עד אז אני אשאל שוב : למה אנשים לא רוצים לבוא למקצוע ההוראה בישראל?

רבים כבר לפניי כתבו על מצב החינוך בארץ. על השכר העלוב של המורים. על היחס העלוב-עוד-יותר. על מעמד המורה. על מעמד החינוך. על הצפיפות בכיתות. על התקציבים שנמנעים מילדינו. כבר התפרסמו (מדי שביתה זו או אחרת) תלושי השכר המביכים. התפרסמו הסיפורים של אלה שבאו לתרום ונשארו זקוקים לתרומה.

כביכול אין לי מה לחדש. זה יהיה עוד סיפור של מי שהתפכח. של מי שוויתר. האמנם?

אני כותבת את הדברים האלה והידיים רועדות לי על המקלדת: זוכרת משפט שנאמר לי עוד בילדות אודות תגובות המגיעות בשעת כעס ומה כדאי לעשות איתן.

וכן אני כועסת. אני מתוסכלת. אני מבולבלת. אני עצובה.

כועסת כי אני מרגישה שהופקרתי. שהחינוך של ילדי ישראל הופקר ומופקר כל העת.

אני מתוסכלת כי אני מרגישה שיש דברים נהדרים שאני נותנת למערכת אבל מרגישה במקביל לעיתים קרובות מדי שאני לא רוצה/יכולה לתת אותם יותר.

אני מבולבלת כי אני צריכה לקבל עם עצמי החלטה לגבי שנה הבאה: להמשיך במערכת החינוך (אמנם מעתה כיועצת ולא כמורה בלבד) או לפרוש ו"להציל" את עצמי.

אני עצובה כי חשבתי שלי זה לא יקרה. כי מי שהיה שומע אותי בשנתיים הראשונות בעבודה היה בטוח שהגעתי לעבודת-החלומות.

הרבה כאב יש למי שמגיע לעסוק בחינוך כשהוא חדור תחושת שליחות,כשהוא מגיע מלא מוטיבציה ללמוד,לשנות,לקדם,לטפח והמציאות בסופו של דבר טופחת על פניו.

מי שלא עסק בחינוך, במערכת החינוך הציבורית לעולם (לעולם!) לא יבין. לא התלמידים, לא ההורים, אפילו (סליחה על ההתנשאות) לא שר החינוך בכבודו ובעצמו.

מי שלא עסק בחינוך, במערכת החינוך הציבורית לא יבין לעולם כמה המקצוע הזה מיוחד,מעניין, מגוון, מרגש, מלמד, משמעותי,חשוב, ערכי, מורכב,עדין אפילו שביר.

מי שלא עסק בחינוך, במערכת החינוך הציבורית לעולם לא יבין את הקושי. את הרצון לעשות ולהעניק בעולם מקצועי שלא מעניק לך כלים או תנאי-עבודה הולמים.

התחושה שהעשייה בתחום שהוא ברומו-של-עולם (לא פחות) נעשית בצורה כה פרוצה, לא סדורה ולא מאורגנת היא תחושת תסכול שקשה להגדירה במילים.

בזמן שיאיר לפיד ו-7 המנהלים שלו מדברים על מצב החינוך בארץ, חשבתי שיהיה רעיון טוב שגם אני ה"מורה הפשוטה" (שהיא בכלל לא פשוטה) אעלה על הכתב את מה שיש לי לומר. מי יודע? אולי עוד יצא מזה משהו. הנה, שוב זה קורה: שוב אני חדורת אמונה בכוחי ליצור שינוי כפי שיצרתי בארבע השנים האחרונות בעולמם של תלמידיי היקרים, ובאותה נשימה עצמי עונה לי ואומר "נאיבית".

אני כותבת את הפתיח הזה מתוך ידיעה שחובה עליי (פשוט כך) לתעד, לשתף, להעלות (שוב!) לסדר היום את הנושא הכאוב-חשוב הזה שבוער לי בנפש ובעצמות.

אם יש חטא אחד שאני מכה עליו ביתר שאת זו העובדה שדחיתי את הכתיבה הזו עד היום. מדי יום ביומו, ברגעים הפנויים, בנסיעה הביתה מהעבודה, בלילה לפני השינה, הייתי "כותבת בראש" דעות, מחשבות ורגשות מחיי ביה"ס וכל פעם מחדש נכנעתי לסדר היום ה"מתישוחק" ולא תיעדתי בזמן-אמת איך הדברים באמת נראים מבפנים.

כולי תקווה שאעמוד בהבטחתי לעצמי ואכתוב על כך לפחות מעכשיו.