ארכיון הרשומות עם התג "צבא"

 

*לזכר טל יפרח תלמידי שנהרג בעת מילוי תפקידו במבצע "צוק איתן" 21/7/14.

זה לא בסדר שהורים מספידים ילדים.

זה לא בסדר שהורים קוברים ילדים.

זה לא בסדר שמשפחה מאבדת את אחד מחבריה, אחד מילדיה בטרם עת.

אני לא באמת אמא שלך טל (על האשה המדהימה הזו, אביבה, צריך לכתוב בנפרד)  ובכל זאת היינו משפחה.

משפחת "לה פמיליה" כך קראנו לעצמנו, ובאמת היה לנו משהו מיוחד: 37 ילדים ו"אמא" אחת שהיא אולי יותר כמו אחות גדולה.

תמיד התגאינו כולנו על כך שאנחנו יודעים להעריך את מה שיש לנו בזמן אמת ולא מחכים שמשהו יגמר כדי לבכות אותו.

קשה לי לקבל את זה שהכיתה שלי מונה כעת 36 תלמידים. קשה לי לעכל את זה שהתמונה שניבטת אליי ממסך המחשב תקפא מעתה.

העמידה מול המוות, מול המסתורין שבמוות היא קשה, גם בגילי אז על אחת כמה וכמה לחבריך, אחיך, אוהביך, שכותבים בקבוצת הוואטסאפ שלנו ומתארים את המחשבה שאולי אתה בעצם תכף תופיע ותגיד שהכל בדיחה שחורה… גם הם לא מצליחים להבין ואיך אפשר להאשים אותם?

ב-15/6/14 התכתבנו כולנו, אני הייתי חודש אחרי לידה ואז הצעת שנארגן מפגש. תוך דקות התמלאה התכתובת בהצעות של החברים לארח אצלם בבית את כולנו…

כשהתקרבנו לתאריך אמרת שלא תוכל להגיע כנראה "בגלל המצב". דחינו את המפגש. כבר לא תגיע אליו בגופך.

ב-21/7 בעודי יושבת בבית עם בני הקטן, אדם, בזרעותיי החלטתי לשלוח לכולכם הודעה ולברר איפה אתם נמצאים והאם אתם בסדר לנוכח המצב הקשה,

40 דקות אחר כך כבר קיבלתי את הבשורה המרה. אתה קולט?

יפרח, פרח, החלטתי להיכנס לפייסבוק הישן שלי, זה ששימש אותי כשעוד חינכתי אתכם, אפילו את הסיסמה או שם המשתמש לא זכרתי (מזל שאבי תמיד שם להציל), כשסופסוף הצלחתי התחלתי להיזכר… כל תמונה, כל סרטון, כל תגובה בשרשורים השונים, כל הודעה שהתכתבנו… על מה לא דיברנו שם?

כתבת לי אז על נועם, שאתם חצי שנה יחד וכמה זה הולך מצוין וכמה אתה רוצה שזה יימשך,

כתבת לי על הנשף, איך אתה לא מתחבר לכל האלכוהול והלימוזינות, נכון, זה באמת לא הסגנון שלך, הצנוע, הענו.

כתבת לי שאני אהיה יועצת ומטפלת נפלאה… כתבת שאתה מעריך אותי על כך שאינני רוצה לגבות סכומי עתק כדי לעזור לאנשים, כזה היית, אדם לא חומרי בעליל, אדם שאוהב אנשים, שעוזר ונותן מעצמו כי ככה חונכת… על איך שחינכו אותך יש לי המון לומר: אתה ונוי שני ילדים לתפארת מדינת ישראל, אני מצדיעה לאביבה על החינוך הזה, האהבה, הערכים, ההתעקשות להשיג בעצמה, לא לבקש מאף אחד, על החום, על האהבה חסרת הגבולות. התכתבנו על הנושא הזה של שמירת קשר לאחר התיכון, אמרת שאתה לא מאמין שתצליח, שבוודאי תכיר אנשים אחרים ותצא פעם בחודש, ציינת שבחלוקת התעודות התפרקתי ואני שיתפתי אותך שזה קרה כשיצאו מפי המילים "שמור על עצמך בצבא" ונבהלתי מהן…דיברת על השירות הצבאי ועל כך ש"אם אני לא אלך אז מי כן?", סיפרת שעברת גיבוש חובלים….בסוף שירתת באגוז.  היית כל כך בוגר יפרח, אמרת לי שעכשיו אחרי 3 שנים איתכם מגיע לי לנוח…אמרת שגם אמא צריכה לדאוג לעצמה… דיברת על היותך הגבר של הבית שלך כבן לאמא חד הורית… אני זוכרת איך היית משלב הכל – הדרכה במכבי, עבודה בבורגר ועוד אחת מהצד, קראת לזה "דמי כיס"… יפרח…כתבת לי בלי בושה שאתה מפחד מהצבא וכששאלתי למה הכוונה ענית שאתה מפחד מה יקרה חסובבים אותך במקרה וותיפגע…אני קוראת ומצטמררת.

כשהכרתם אותי, כמה ימים לפני פתיחת שנת הלימודים בכיתה י'  עשיתי לכם סיור בביה"ס. הסיור שלי כלל עצירה בגל-עד הזכרון של חללי ביה"ס חבריי לשכבה. ראיתם אותי מקריאה לזכרם בטקס ביום הזכרון לחללי מערכות ישראל, דיברנו עליהם בכיתה ואתם הבעתם קשת של רגשות סביב זה ועכשיו? עכשיו הכל מחדש… עכשיו חבריך לכיתה עוברים את אותה החוויה הנוראית שעברתי אני, שעברה השכבה שלי בלכתם של שניים מבניה.

אני רוצה להגיד עוד כל כך הרבה, לספר עליך עוד דברים וגם לשמוע עוד סיפורים אודותיך מזוויות שלא הכרתי.

השבוע הייתי בביתך, זוהי לא הפעם הראשדונה אבל הפעם ההרגשה כל כך שונה, היה כל כך מוזר לשבת על מיטתך, בחדר המוקף גיטרות ובמדפים עליהם מונחים הבשמים שלך…. אתה יודע? כשהתכתבנו השבוע כל הכיתה לגביך שיתפנו במחשבות ורגשות ושלחנו תמונות, לפתע היכתה בי ההכרה שגם בטלפון שלך מצפצפות ההודעות וגם בטלפון שלך נשמרות התמונות…כל כך משונה… האם זה מגיע אליך? האהבה שלנו והצער הגדול על לכתך?

אני יכולה להמשיך לכתוב עוד שעות…אתה יודע, לא קשה לי לכתוב…ואני נזכרת עוד ועוד…נזכרת איך אמרת לי בשיחה שלנו על הפיכתי ליועצת שלא יכולתי להיות יועצת לפניכם, שהייתי צריכה לעבור דרככם ושכעבור 3 שנים יחד אני אדם אחר, אתה לא יודע כמה צדקת. אני יועצת כבר 3 שנים מאז ואוהבת את עבודתי אבל לעולם כנראה לא ארגיש כפי שהרגשתי בתהליך שעברנו כולנו יחד.

שתדע שאת המפגש שלא קיימנו אנחנו עוד נקיים והוא יהיה ברוחך- נביא גיטרות, נשמיע את את עידן חביב, נפריח בלונים לכבודך, נשב במעגל וכל אחד יספר על ה"יפרח שלו"…נקרין סרטונים  (זוכר איך התגלגלתי מצחוק מהסרטון שאתם נכנסים ומביימים ריקוד מוטרף? חחח אני עדיין צוחקת מזה אגב) שבהם השתתפת ונצחק. נצחק לכבודך. נראה את הטוב שבכל דבר ולא נתלונן כמוך.

אה, אתה יודע שפישי ניגן בקונצרט השבוע והקדיש אותו לך? והבנים מתכננים כדור-זוהר שנתי לכבודך? והם גם כותבים אליך, מעבירים אליי, הנה כמה דוגמאות:

כותב לך רן:

"באמת אורטל החבר הכי טוב שלנו, הילד הזה פירק אותי מה אני אגיד איזה ילד זה כמה אני אוהב אותו… ככל שאני אוהב אותו יותר זה רק מכביד לי על בית החזה… כל סופשבוע כשהוא היה סוגר הוא היה שולח לי שירים חדשים של עידן חביב ועידן עמדי וכל מני אמנים שאני והוא נורא אוהבים.. ושולח וידיאו שהוא מראה לי איך לנגן בגיטרה את השיר כי כשהוא היה בבית היינו נפגשים ומנגנים ביחד… וכל יום שישי הייתה את השעה שהוא מתקשר והחיבוק האדיב שלו עם הידיים הגדולות והשתי טפיחות על הגב, והבדיחות והריח שלו והטלפון שהוא מפתיע שהוא פתאום בבית ואומר רנצ'וק בוא סיבוב אני בבית וישר נכנעתי לטון דיבור שלו וישבנו ביחד עד השעוצ הקטנות ודיברנו על הזוגיות ועל טיסה לדרום אמריקה ביחד ולימודים בבן גוריון ואיפה כל זה עכשיו… אין כלום הילד הלך לי"

כותבת לך הדס:

"טל היקר,הכיתה שלנו..לא היתה סתם כיתה,לא כיתה שאפשר בכלל לפספס מישהו.יש המון המון כיתות שלא יודעים אפילו מי זה החבר שיושב על ידם.

התברכנו במורה שפעם הראשונה שאמרה ערב כיתה אני אישית ממש צחקתי,הרמתי גבה,לא הבנתי מה היא רוצה,אפילו לא רציתי להגיע.בכל ערב כיתה מהראשון עד האחרון היינו מכירים מתחברים יותר ויותר אחד את השני כולם,אפילו פיספסתי אחד בגלל איזה הופעה שהיתה לי כ״כ התבאסתי!אבל לא יכלנו להזיז,אף אחד בכלל לא היה רוצה לא להגיע לערבי כיתה האלה ,כל אחד עם אופי יותר מהממם מהאחר,מחברים לכיתה הפכנו למשפחה אחת ומשפחה לא בוחרים.למדנו לקבל לאהוב ולהעריך כשלאחד קשה אז גם לכולם,כשאחד נופל אז מרימים אותו.

אבל לגרוע מכל לא ציפינו,לא האמנו שזה יכול לקרות גם במשפחה שלנו.

אתה טל?!טל הקטן???הפרח שלנו?? היה משהו קוסם מהשניה הראשונה שראיתי אותך..החיוך.החיוך הכובש הזה,שאף פעם אבל אף פעם לא יורד.

החוסר שקט הזה אם חסר משהו למישהו או אם משהו לא בסדר,הנתינה האינסופית,האהבה והצחוק.

אני עדיין לא מאמינה שלא אראה אותך שוב לעולם,אתה גיבור טל.אתה גיבור.

אני אסירת תודה לך שנתת לי הזדמנות להכיר ולחוות חויות רבות איתך.ילד אמיץ שלנו.

המשפחה שלנו לא תהיה אותה המשפחה בלעדייך,השארת לנו חור ענקי בלב.

היית מסור לצבא כמו לכל דבר שעשית,הפכת אותנו לגאים.

אזכור אותך לנצח,הדס."

כותבת לך אוראל:

"גיבור של העולם ילד עם חיוך של מלאכים״

לא מוצאת משפט שמתאר אותך יותר טוב מזה. בלי להתאמץ הצלחת לכבוש את כולם בחיוך שלך,בנוכחות שלך,בפשטות הזאת.

כולם יודעים שיב׳-9 היא משפחה לכל דבר, אבל עכשיו פשוט לקחו לנו אח.עכשיו אנחנו משפחה שכולה.עכשיו הפגישת מחזור שגם אתה כמו כולנו חפרת בקבוצה בוואטסאפ שתתקיים כבר,אבל כנראה שאתה לא תוכל להגיע,בגלל המצב…הולכת להתקיים עכשיו.בלעדייך,לכבודך,לזכרך.

תודה לאלוהים שהפגיש בינינו יחסית הרבה לאחרונה לרוב בדרך לבסיס,ברכבת,אפילו שאתה ואופיר פשוט הייתם נרדמים בצורה מוזרה מריירים על אנשים וכל שנותר היה לי הוא לצלם אתכם ולצחוק.תודה על הפעם האחרונה,שחזרת לבסיס מהאפטר הקטן שהביאו לך לפני הכניסה הקרקעית,שלא ויתרת על הנשיקת להתראות למרות התיק הענק והציוד שסחבת איתך,אמרתי לך שתשמור על עצמך נשמה טובה,מצטערת שהמחבלים ימח שימם לא איפשרו לך לעשות את זה.

אין סוף לכאב,לתסכול ולחלל העצום שהשארת אחרייך,איך כולנו כואבים אותך ופשוט מסרבים להאמין…

כל שנותר לי הוא להודות לך טלטול,מיגל שלנו,שבמותך ציווית לנו את החיים,לי,למשפחה שלי,לחברים,לכל עם ישראל!

אין לי ספק שאתה בגן עדן כי אני יודעת שמי שכל כך אהוב כאן למטה,גם למעלה אוהבים אותו.מלאך פשוט מלאך.

תהיה נשמתך צרורה בצרור החיים גיבור.אוהבת אותך."

כותבת לך טל שחר:

״לנצח אחי, אזכור אותך תמיד.. וניפגש בסוף, אתה יודע..״

טלטול, יפרח, פרח שלנו, שותף לשולחן שלי  – 3 שנים ביה״ס, חבר נפש, חבר מה״חבורה״, 9 שנות היכרות איתך, עולם ומלואו. לא מוכנה לדבר עליך בלשון עבר, אני יודעת שאתה כאן ואתה קורא את זה ורציתי לשתף אותך במה שקורה לאחרונה מאז שטסתי..

אתמול דיברתי עם נום שלנו.. היא סיפרה לי כמה קשה לה לשאת את המחשבה והפחדים, ואת ההתמודדות עם העובדה שיש מלחמה, ״חבר שלי בפנים״

שאלתי מתי דיברתם לאחרונה והיא השיבה- אתמול, לדקה.. ואני, הבטחתי לה בלב שלם שתחזור הביתה.

והיום, ה21.7.14, התעוררתי למציאות אחרת, והבנתי שאני נאלצת להפר את ההבטחה הזאת ;(

אני אשמור על נועם בשבילך, אני יודעת שזה מה שהיית רוצה, שהיא תהיה מאושרת. אני מבטיחה לך שאני אעשה את זה בשבילך ואני אשמור עליה כל יום שעה בשעה, אני אדאג לה כמו שדאגת לה כי החיים חזקים יותר.

אתה עוד כאן איתנו טלטול, נפעמת לנוכח כמות האנשים שאוהבים מעריכים ומצדיעים לך,תהיה גאה בעצמך. אני יודעת שיגיע יום שישי והכל יחזור לקדמותו ונצא ארבעתינו לסרט או לפאב כמו שאנחנו אוהבים! הרי אין סרט שאתה ונועם לא ראיתם! גיבור שלנו, אני מתגעגעת לצחוק המתגלגל שלך, רק לפני חודש, כמה ימים לפני שטסתי, היינו יחד וצחקנו על איך שהיית מפריע לי בשיעורים מוציא אותי מריכוז עם הנקישות של העט ובסוף מקבל ציון גבוה ממני בספרות.. איך אהבת לעצבן אותי, תמיד אמרתי שהצקת לי בשיעורים אבל היום אני מתגעגעת לימים שהיינו עושים צחוקים בכיתה ומפריעים למורות, אני מצטערת שלא הספקתי לענות לך כששאלת אותי מהן הדרישות לעבוד בבידוק הבטחוני בנתב״ג, ידעת שזה מה שאתה רוצה לעשות כשתשתחרר, אבל אני יכולה להגיד לך שבורכת בכולן.. אני מצטערת שלא הספקת להשתחרר, ולהגשים את החלומות שלך מלאך שלי, אבל עדיין עסקת בספורט ועשית מה שאהבת.. היית לי אח, ליווית אותי שנים בפרידות, בשמחות, בימי הולדת, יום יום בכיתה, תודה שחגגת איתי את יום ההולדת האחרון, יום הולדת 21, אפילו שחזרת עייף מהצבא..

היית קורא לי טלצ׳וק, הקול שלך עוד מהדהד לי בראש.. הצחוק המיוחד שלך החיוך המאיר שלך, ילד מאושר עם שמחת חיים תמיד הקפת אותנו בצחוק ואופטימיות, ידעת לעודד אותי, לשמח אותי בשעות קשות, חבר אמיתי, מלח הארץ. איך דאגת לאמא, היית ילד של אמא, הסתפקת במה שיש לך ואם שאפת ליותר עשית זאת בעצמך, צנוע וטוב לב, גיבור של העולם, גיבור ישראל, גאווה שלי – השם שלך הולך לפניך! אין אחד בעולם שלא יזכור אותך בהגנה על המולדת, הבן אדם שאתה, אני מבטיחה לך טל שכל העולם יזכור אותך, טסתי לשליחות הזו כדי שהעולם ידע על העבודה הקשה שאתה עושה בהגנה עלי ועל המדינה, ההסברה, שכולם יכירו בגבורה שלך, ויתמכו בך. אני מחכה שתחזור. אני מחכה שתחזור בחמישי עם המדים, שתלבש את החולצה המכופתרת כמו שאתה אוהב, ונצא ביחד, שנתכנן את הטיול אחרי צבא..שתספר לי על בוף ותראה לי תמונות, שתיסע לטייל עם נועם בצפון, ותטיילו בארץ שכ״כ אהבת, שנלך ליום הבוגר בביה״ס ותתגאה בגולני, היחידה שנלחמת לשרת בה, ללא ספק הכי קטן. שנחגוג יחד את יום העצמאות כמו בכל שנה ונעשה על האש, אבל ביום העצמאות הבא אני מבטיחה שלא נבכה, ואני אצדיע לך בגבורה ובראש מורם. כי בזכותך נזכה לחגוג את היום הזה גיבור שלנו, בזכותך יש לי, לאמא ואבא, ונוי, ונועם, וכל החברים הכי טובים שלך, בזכותך יש לנו מדינה.

ילד שלנו, תישאר צעיר לנצח.. נשמה יקרה, כל כך תחסר לי. היה שלום אהוב יקר, אח וחבר אמת. אוהבת אותך טל יפרח ת.נ.צ.ב.ה הגיבור של כולנו."

כותבת לך ליטל:

"טלוש, יפרח, מיגל, טלי.. אני פשוט לא מצליחה לעכל שאתה לא בין החיים. אין שנייה ביום שאני לא חושבת עליך. פתאום אני מתחילה לקחת דברים בפרופורציות כי אני חושבת איך אתה היית מסתכל על הדברים, ומה אתה היית עושה. מוזר לכתוב עליך בזמן עבר. בתמונות שבאלבומים אתה כל כך חי. אני זוכרת את הפעם האחרונה שראיתי אותך, ברנאטו, ביום הולדת של נועם. כל כך שמחתי ששמחת לראות אותי. אמרת לי שצריך לקבוע מפגשים כאלה ולא רק בספונטניות. אני נזכרת בחיוך, בצניעות. היית ילד כל כך טוב. מתגעגעת אליך ואשמור על החיוך שלי בשבילך. אתה באמת גיבור, לא עוד מישהו שנפל ושמחה שזכיתי להכיר אותך!"

כותבת לך לורין:

"טלטול שלנו, אני זוכרת שהיינו שרים לו בחפלות ״יפרח חתני״ חח אדם מדהים עם לב רחב עם חיוך כובש וישר חודר ללב. מלא באהבה ונתינה זכיתי ללמוד, לצחוק ולחוות 3 שנים עם נסיך כמוהו.. וכואב לי שלא הספקנו לחוות איתו יותר גם אחרי."

166230_181389368556468_3980531_n 155345_172147896147282_7599464_n תמונות מהתיכון, י"ב 9 לעד!164866_181389645223107_3915250_n

אנחנו אוהבים אותך מיגל שלנו, מודים לך על ששמרת עלינו  ומבטיחים לחיות אותך בלבנו לעד.

אורטל בשם י"ב 9 בדימוס.

 

 

מודעות פרסומת

כל כך הרבה דברים "עמוד ענן" פתח אצלי. שלא לומר פתח וערער והציף והעמיד למבחן.

כל כך הרבה תחושות, רגשות, מחשבות והבנות ובעיקר אי-הבנות מציפות אותי.

כיועצת חינוכית המטפלת במצבי שגרה (חרדת בחינות, קשיים חברתיים, שיבוץ בכיתות, העברת סדנאות) וגם במצבי חירום (אובדנות, פגיעות מיניות, התמכרויות) נדרשתי השבוע כשאר חברותיי למקצוע לתפקד (מבחינתי לראשונה) כיועצת למצב-חירום-מלחמה. תרגילי ירידה למקלטים הפכו להיות השבוע מציאותיים מתמיד, תלמידים נסערים, הורים מפוחדים ושאר קולגות ובני משפחה שהם חלק ממדינה-בחרדה ובלחץ. שידורי טלוויזיה בלתי פוסקים וזירת פייסבוק לוחמנית ומדממת. שבוע לא קל עבר על כוחותינו.

מצב המלחמה הזה הציף אצלי תחושות ורגשות קשים שבסופם יצאתי מבולבלת כמי שהקרקע המוסרית המנחה אותו נשמטה תחת רגליו. הכל החל ביום ד' עת התחלתי לקבל מתלמידיי-לשעבר החיילים-בהווה הודעות המבטלות את הגעתם למפגש-מחזור בביה"ס. הרגשה של חשש ניצתה בלבי והפכה למטרד של לחץ בחמישי בבוקר עם הדיווחים על קרית מלאכי שבהמשך היום גם הגיעו לראשל"צ ות"א. שישי-שבת של חוסר ודאות: מכרים מתגייסים בצו 8, אימיילים בלתי פוסקים מגורמי חינוך שונים המדברים על האחריות שעלינו, הצוותים החינוכיים לקחת ועל היותנו "בצו 8 משלנו", אי-ההבנה עד כמה זה יסלים הפעם ולפרקים גם ניצוץ,חדש בחיי, של אובדן תקווה.

ביום א' אחרי סופ"ש סוער קיבלתי גושפנקה רשמית לטענה שלגוף יש חיים משלו שמושפעים באופן ישיר מחיי הנפש. יכולתי להיות "קולית" ברמה המודעת ולבחור לסמוך על הצבא ולבחור להמשיך בשגרה אבל הגוף… הכתפיים והצוואר נתפסו לגמרי והביאו עמם מיגרנה שלא אפשרה לי לקום מהמיטה. הבנתי באופן ברור ונהיר שביטוי רגש שנחנק עלול לגרום נזק ושעבורי החשיפה המוגברת למידע (שהוא בבירור גם מסולף ופופוליסטי) לא עושה טוב. בחרתי להתנתק ממהדורות החדשות אך עוד יותר מהאויב-האמיתי-אותו-זיהיתי: הפייסבוק!!! אם בזמן שגרה חבריך לרשת החברתית יודעים שאתה בעד הידברות, בזמן חירום אין לעמדה הזו מקום. אם אתה בעד הזכות שלנו להגן על עצמנו ובכל זאת מרגיש חמלה גם כלפי מי מהעזתים (חלקם הרי חפים מפשע) שאינם חמאסניקים, הרי שבזמן מלחמה אין אפשרות בכלל להביע עמדה כזאת, או בלבול או צער עלינו וגם עליהם. הפוסטים נגד בר-רפאלי (קישור מצורף) המדיפים ריח-רע-של אלימות ושנאת-חינם רק מוכיחים זאת, שלא לדבר על צעקות-המקלדת: "תיכנסו בהםםםם!!!".  רבים מהישראלים, גם בעתות-של-שקט מתלהמים, שונאים וקוראים למלחמה, לא מגלים סובלנות כלפי דעות אחרות ונוקטים באלימות מילולית ופיזית אז בטח ובטח שיסלימו בעת-מלחמה.

אני חושבת כי זכותו של כל עם וכל אדם להגן על עצמו. ברור לי לגמרי למה יצא צה"ל למבצע הזה ובעיניי מטרותיו (כמו חיסול הטילים לטווח רחוק למשל) היו ראויות-ביותר ובלתי-נמנעות ואני הייתי בעד פעולה צבאית. חד משמעית!! אך כך אני מרגישה גם כלפי הפסקת-האש. להרוג אפשר תמיד. לכבוש-מחדש אפשר תמיד אבל לכל דבר כזה יש גם מחיר וצריך לחשוב יותר מפעמיים איך לעשות את הדברים ולהפחית את ההרג והאובדן. חייהם של תושבי הדרום-המופקרים-שנים-רבות ראויים לכל הגנה אבל אי אפשר ולא יקרה שמישהו ילחץ על כפתור ועזה על כל תושביה תימחק. זו פנטזיה-ילדותית שלא תתממש וככל שהשנאה שלנו גוברת והרצון-האנושי-הטבעי לנקמה מוביל אותנו, אנחנו בבעיה. אנשים מתוסכלים, מאיימים על ביבי שלא ייבחרו בו שוב כי "איזה מן ימני הוא שבוחר בהפסקת אש?" אפשר להבין את התסכול אבל כל מי שחושב שהוא מדינאי דגול כדאי לו לרדת מהעץ! ישנם כל כך הרבה שיקולים (כן, גם מדיניות חוץ שהיא לא פחות חשובה ממדיניות פנים) בכל החלטה כזו וכל כך הרבה מידע שלא מובא בפני הציבור שזו לא חכמה לשבת בבית ולתקתק על המקלדת את דעותיך-הנשגבות-הקוראות-למלחמה. כל כך פשוט לשלוח חיילים שלנו לשדה הקרב ש"ייכנסו רגלית"? האם לא מדובר בחיי אדם?

קשה לחשוב על פתרון אחר מלבד השבת אש. התחושה שאין עם מי לדבר, שאין עם מי לשבת על שולחן המשא ומתן, ההבנה הברורה (לי זה ברור) שעם ארגון טרור אנחנו לא מתכוונים לדבר מקשים עלינו,עליי, האופטימית הנצחית להיות בתקווה. במהלך הסערה הזו מצאתי את עצמי אומרת ש"את הטרוריסטים האלה צריך להרוג" ושאם הם פותחים באש נגדנו יש להחזיר-בחזרה. כן, כמו ילד קטן שנתנו לו מכות ורוצה לגונן על עצמו ולהשיב את כבודו ואת זכותו להתהלך חופשי. מצאתי את עצמי מפנטזת על חיסול-הטרור והצלתם של אותם אזרחים-חפים מפשע הנמצאים בעזה, בעצמם תחת טרור חמאס, ושאיתם, אולי איתם נעשה יום אחד שלום. הבעתי תקווה שהם, ללא שלטון-טרור יוכלו לשקם עצמם ולחיות כבני אדם ולפתח תשתיות של חינוך,בריאות ופנאי. כן, חלום רחוק ואולי גם נאיבי ומטופש אבל בעיקר מבלבל…מוזר לי שקראתי להרג-אנשים באותה שיחה אבל אני לא מצליחה להתחרט על זה. מגיע לטרוריסטים לקבל כגמולם ובכל זאת, שאר האנשים שאינם טרוריסטים ולא משנה מאיזה מוצא הם, מגיע להם לחיות. באמת.

אתמול במפגש יועצות, היו בקבוצה גם יועצות מבתי"ס ערבים ביפו: כאלו שגרות בשכנות עם יהודים בבניין, כאלו שכואבות את כאבנו, את כאבן, ונמצאות בקונפליקט כפול ומכופל. שמעתי אותן, אני חושבת עליהן המון ויודעת בלב שזה אולי רחוק שנות-אור אבל אפשרי שערבי ויהודי יגורו בשכנות. לא חייבים באהבה, אבל ככל הנראה  חייבים בשכנות כי זה הגורל שלנו ולא נראה שמישהו עומד "לעבור דירה".

אם הצלחתם לקרוא עד פה ולהזדהות, אם הצלחתם לקרוא עד פה ולא לשנוא אותי ולאחל גם לי למות, אם הקריאה בטור שלי עוררה בכם מחשבה, אני שמחה. קשה להיות עם כל זה לבד.

באיחולי שבת-שקטה ועתיד-שקט

אורטל

גיל ההתבגרות מוציא מרובנו אחת משתי תגובות: האחת היא דחייה עמוקה מגיל החצ'קונים וההורמונים הסוערים המלווה בדיבור סלנגי על מצע של מירמור כבד, ואילו השנייה היא געגוע עז לתקופת קסם הנעורים והאהבות הראשונות נטולות הדאגות. אנשים רבים בטוחים שבני הנוער שלנו הם שיא התפלצתיות, חסרי עכבות ויודעים יותר מדי ביחס לגילם. נכון, "כשאנחנו היינו בגילם" כפי שמבוגרים רבים נוהגים לומר, דברים היו אחרת ונראה שכך היה תמיד: דור אחד תמיד בטוח שהדור הבא אחריו הוא הרבה פחות מוצלח והרבה יותר חצוף ומרשה לעצמו. למרות כל אלה יש משהו בגילאי 16-18 שהוא מלא בתום-של-גילויים-ראשונים: לא כל הילדים "עושים את המוות" להורים ולא כל הטינאייג'רים איבדו את בתוליהם בגיל 14. רבים מהם מתחבטים בשאלות של אהבה וזהות ורומנטיקה בצורה מעוררת התפעלות וקנאה. נסו להיזכר רגע ברגעים שבהם נרקמה האהבה הראשונה שלכם, שברון הלב הראשון שלכם, הניסיון לשלב בין החבר'ה לחברה הצמודה כמה מזמן זה היה אה? כשמתבגרים הכל הופך הרבה פחות פשוט. הרבה יותר מחושב. הפגיעות/ הפרידות ושאר כאבי ההתבגרות רחוקים שנות אור מהחוויות הראשוניות, ההיוליות שבהן העולם כמו נברא לפניך מחדש. התגליות של גיל ההתבגרות, כרטיס הכניסה לעולם-הסוד של הגדולים הן כל כך מרגשות וכל כך מסעירות. כמי ששומעת את ההתלבטויות ("אני מעניק לה כל מה שיש לי ובכל זאת לא מקבל חזרה אך לא יכול בלעדיה" למשל) ברור לי לגמרי שיש בהן תום מלוא החופן. לפעמים הראש שלנו, ה"גדולים" רץ לכיווני מחשבה שהם כלל לא מעלים על הדעת. דוגמא טריה התרחשה השבוע עת הלכנו ליום-צילומים לספר המחזור וחלפה לי בראש מחשבה לא תמימה בכלל. מחשבה רעה שסילקתיה מהר מאוד מראשי ואכן היא כבר לא תופסת מקום ובכל זאת, כמה רע זה שבכלל זה עבר לי בראש. הילדים מאוד התרגשו מיום הצילומים (שמחר אפרט עליו הרבה יותר) וממה שיכתבו עליהם ב"ספר החיים והמוות" הלא הוא ספר המחזור. הבנתי אותם. באותו רגע, באותו מקום זה נראה לך כמו הדבר הכי חשוב ואמרתי להם ש"יום אחד כשתזכו בפרס נובל/תפרסמו ספר/תפרצו דרך ויראיינו אתכם בטלוויזיה, יעלו גם צילום של מה שנכתב עליכם אז" אבל בלב שלי, קצת לפני כן, חלפה מחשבה קצת אחרת: את התמונה של מי מהם, בנסיבות-הישראליות-הטראגיות נצטרך להראות בצער בספר המחזור? המחשבה הזו  היא לגמרי חלק מחייו של אדם מבוגר יותר שכבר היה בצבא וכבר איבד חברים והתבגר-מוקדם-מכפי-שבני-עשרים צריכים-להתבגר. אני בפירוש זוכרת את ההלם והכאב העמוק על אובדן התמימות הזו שהייתה מנת חלקי בבועה שלי בתיכון, בבועה החמה והנעימה שתלמידיי בקרוב מאוד כבר לא יהיו חלק ממנה. כאמור, המחשבה הזו חלפה והוחלפה במחשבה החיובית (דמיון מודרך זה אחלה) שספר המחזור ישמש כציון תקופת הנעורים בחייהם של תלמידיי אשר יעלו לגדולות ויוכיחו עד כמה הם מיוחדים ומקסימים. ועל יום הצילומים המיוחד? זה כבר מחר במדור שלי בנענע ועד אז הפרסומת המרגשת של "סלקום" על הגננת ותמונת המחזור.


בדיחה ישנה אומרת שכאשר אתה שואל מישהו "איך היה?" והוא עונה: "חוויה" תדע שחוויה זה סבל בזמן עבר. הבדיחה הזו מזכירה לי את היחס של התלמידים לביה"ס בעודם לומדים בו בהשוואה ליחסם אליו לאחר הגיוס לצבא. תלמידי ביה"ס רק רוצים לסיים ולצאת "לחופשי" אלא שהם לא באמת מבינים שה"חופשי" במדינתנו הקטנה מתורגם לשנתיים-שלוש ואף יותר בצה"ל. אותם תלמידים, לאחר גמר לימודיהם וגיוסם לצבא יספרו בגעגוע איך "היינו נותנים הכל כדי לחזור לתיכון עכשיו" ואיך "ביה"ס זה עולם אחר לגמרי". כשהם מגיעים לביה"ס לבקר הם אומרים לתלמידים "תיהנו ממה שיש כי תתגעגעו לזה עוד" וה"קטנים" לא מאמינים ורק מייחלים לרגע שיסיימו בגרויות,תלבושת בית-ספר והברזות, ובכן כמו תמיד הדשא של השכן ירוק יותר. ביום שישי האחרון הגיע תלמיד-יקר-לי מאוד לבקר אותי במדי זית וקשה אפילו לתאר את ההתרגשות. התלמיד הזה, הוא מהמחזור הראשון שלימדתי, מהכיתות הראשונות שנכנסתי אליהן אי פעם. אני זוכרת אותו, תמיד גבוה ממני בראש אבל מבפנים ילד-קטן עם נפש זכה ועדינה. אני נזכרת בשיחות אישיות שלנו, בהתלבטויות של גיל ההתבגרות, בנות, העתקות במבחנים ועוד נושאים שהסעירו את נפשו בזמנם. אני לא אכתוב המון עליו כדי לשמור על פרטיותו ואשתדל יותר לכתוב על הרעיון עצמו: ילדים הופכים לגברים בבת-אחת, בתקופה כה קצרה וקשה להבין את זה. המעבר מהתיכון לשדה הקרב הוא מעבר כה חד וכה עוצמתי המזמן שינוי קוטבי בשגרת החיים. אז אתמול הוא הודיע שהוא בא לבקר ולא מכניסים אותו בגלל הנשק, אז יצאתי אני אליו והנה נגלה לפניי בחור-של-ממש שעד לפני "רגע" הייתי צריכה לעודד אותו להתעורר בבוקר ולהגיע ללימודים ולהפסיק להטיל את האחריות להשכמתו על ההורים, וכעת, הוא נושא נשק על גופו הצנום ומספר על הקור בלילות, על שינה בבורות לעיתים, על תפריט הכולל טונה בעיקר ועל חוסר שעות שינה שניכר בפניו היפות. את החברה הוא בקושי מספיק לפגוש, שלא לדבר על שיחות טלפוניות שלא תמיד מצליחים לסנכרן עם שעות הט"ש (טרום שינה) של שניהם. מחיים של פינוק אינסופי הוא מגיע הביתה לפחות מ-48 שעות שבהן הוא צריך להספיק לשבת עם ההורים והאחים, עם החברים, עם החברה, לבלות (כי איך אפשר שלא? בכל זאת בני 18 וקצת שלא עוסקים בכיף-חיים) וגם לישון ולמלא מצברים. הסתכלתי עליו, נזכרתי איך היינו אנחנו, השכבה שלי בעת גיוסנו, איך החבר שלי-דאז ואני עברנו את אותם קשיים ואותם געגועים לחיינו הקודמים.קשה להיות במקומם. לא קל. אני נושאת איתי בלב את המפגש הזה שריגש אותי מאוד (המחשבה שבין כל העיסוקים הוא בכל זאת בחר לבוא לבקרני ממלאת אותי גאווה ואושר) ומקווה שהשירות הצבאי בעיקר יתרום לבניית האופי והאישיות ופחות ייקח את התום והרוך שהם הקסם של הילד הזה.

* הכותרת בהשראת חברתי עליזה. ** 1:24 בשיר של ברוזה…"ילדים פורשים כנפיים ועפים אל הצבא…."