אל תשליכני לעת זקנה (טור זה מוקדש לחברי מ.פ)

בשונה מהטור שלי בנענע10 שבו אני כותבת רק על עניינים חינוכיים, בלוג זה הוגדר כ"בלוג חינוכי ובכלל" והפעם אני רוצה לנצל את ה"בכלל" שבכותרת על מנת לכתוב על סבים, סבתות, דמויות-הורה, זקנה ופרידה.

אומרים שאם אתה מחפש לקנות חיפושית אדומה תראה פתאום המון כאלה למרות שקודם לא שמת לב לקיומן וזה מתוך התכוונות וחיפוש מתמיד.כך קורה לי בשבוע האחרון בכל הקשור ל"זקנים" משמעותיים.הפסוק "אַל תַּשְׁלִיכֵנִי לְעֵת זִקְנָה כִּכְלוֹת כֹּחִי אַל תַּעַזְבֵנִי"(תהלים עא,ט) מעסיק אותי מאוד לאחרונה ומכיוון שכך הוא "מופיע" מכל מיני כיוונים ואני דנה במשמעויות שונות שבו עם אנשים שונים: עם חברות, עם קולגות שסועדים את הוריהם, עם בני משפחה מסוימים ואף עם תלמידיי.

יש לי תלמיד שאני אכתוב עליו כעת ואמעיט בפרטים שעשויים לפגוע בפרטיותו וזאת על אף שבעיניי המעשה שהוא עושה ראוי להישמע תחת כל עץ רענן על מנת לתת השראה. לי הוא נתן.

התלמיד הזה נוסע לפחות אחת לשבוע לבקר את סבא וסבתא שלו שהגיעו לזקנה שאליה נלווית גם תחלואה גופנית ונפשית. רובנו מתקשים מאוד להתמודד עם זה. בגידת הגוף וראיית האהובים עליך בעליבותם היא קשה ולעיתים אף קשה מנשוא. בחברה הישראלית הורים רבים מעורבים, אולי אף יותר מדי בחיי ילדיהם. ההתנהלות של המשפחה הישראלית הממוצעת היא די שבטית, מגוננת ומחייבת: כאן למשל לא יעלה על הדעת לא לעשות חג עם המשפחה שלך. למרות המעורבות הזו, כשדור ההורים מזדקן, משפחות רבות בוחרות להביא פיליפיני או סיני שיטפל בהורה. אני לא אומרת את האמירה הזו בשיפוטיות אלא מציינת עובדה. עובדה. תביטו סביבכם ותראו.

התלמיד הזה שלי, שממבט ראשון יכול לעורר כל מיני סטיגמות של "מופרע" למיניהן, עושה מעשה אצילי וחוזר עליו שוב ושוב ושוב. פעם בשבוע, גם כשכל החברים נשארים אחרי ביה"ס במרכז השכונתי, הוא לוקח אוטובוס ונוסע לבית הסבא-סבתא. הוא מגלח את סבו, מקלח אותו, מדבר איתו ובעיקר מקבל אותו כמו שהוא על אף הקשיים (שאותם מפאת הפרטיות לא אמנה). מצבו של הסב לא מאפשר יציאה מהבית לבית קפה או לפגוש אנשים והתלמיד שלי,נכדו, ממלא תפקיד חברתי חשוב גם כשיש הערות מסביב. הוא לא נכנע להן ולא מקבל אותן, ההפך, הוא נלחם את מלחמת הכבוד של סבו. שאלתיו האם כל הנכדים נוהגים כך. הוא ענה שלא. שאלתי מה מניע אותו שם והוא אמר שהוא מבין שיהיה סוף יום אחד והוא רוצה לדעת שהוא עשה והיה ולא להביט אחורה בתחושה של אוזלת-יד. איזו הבנה מכאיבה ונבונה ואיזו עשייה נלווית לה. בעיניי, בגיל 15 זה לא מובן מאליו, על אחת כמה וכמה גם בגילאים מופלגים יותר שמפאת הקושי לעמוד מול המראות הקשים אנו נמנעים לעתים להתקרב. כשניסיתי "לחפור" עוד קצת, לברר על "מה יושב" הצורך הזה, הבנתי כמה הוא מקבל מכך שהוא נותן. כמה זה נראה לו מובן מאליו שכך צריך לנהוג. הוא לא מחפש טפיחה על השכם וזה מקסים אף יותר. זה מזכיר לי שיחה עם חברה קרובה שהיה לה קשר קרוב מאוד לסבתה וסבה ז"ל. היא סיפרה לי פעם שבעת אשפוזו של סבה במחלקה גריאטרית, כשבאה לבקרו, לארח לו חברה ולטפל בו היה מי שעבר שם ושר לה את "אל תשליכני" והיא כעסה. היא לא רצתה שישירו לה ולא רצתה אותות של כבוד, היא רצתה להיות שם, בשבילו, בשבילה.

הבוקר קבלתי טלפון מתלמיד אחר. לא יגיע לביה"ס. שדדו את סבתו. רימו אותה כשנהגה וכשפתחה את הדלת גנבו את התיק שלה. מיד אמרתי לו שבהחלט ייסע אליה. אני אצדיק את ההיעדרות הז מפני שזו אולי ההיעדרות המוצדקת ביותר בעיניי. הנכונות שלו מיד לעזוב הכל ולהיות איתה, היא כה יפה וכה חשובה וכה נוגעת ללב.

ועכשיו הסבתא שלי. הפרטית. סבתא שעבורי היא דמות-הורה נוספת בחיי. סבתא שאמרה לא פעם ללא בושה לכולם ש"אם תפתחו את הלב תראו שם את אורטל", סבתא שטבעתה ענודה על ידי, סבתא שניחמה אותי אחרי פרידה קשה שעברתי, שאצלה ביליתי את שבתות ילדותי, שמגיעה לכל טקס שלי, שבצלצול טלפון-רעב שלי מעמידה לי את הארוחה הכי פשוטה והכי טעימה שאפשר… סבתא שלי לאחרונה לא הרגישה טוב. וזה קשה. המחשבות שתת-המודע חוסם כל החיים, מחלחלות בבת-אחת ומלמדות שלא כולנו נהיה כאן לנצח וכמה חשוב לאהוב את אהוביך ולהביע את האהבה הזו וההערכה, לבלות איתם זמן, לשמח את לבם. עשינו לסבתא מחווה בשבוע שעבר: כל הנכדים התכנסנו והפתענו אותה וכמה היא שמחה וכמה זה מילא אותה….ולחשוב שבכוח אהבתך אתה יכול למלא מישהו אחר וגם את עצמך ועוד נשאר….קיטשי ככל שישמע, אהבה מביאה אהבה.

אסיים בסרטון על אישה בת 105 –מדהימה באופן הסתכלותה על החיים שהרשימה אותי מאוד (ממליצה בחום להשקיע 8 דקות ולראות) את הסרטון קיבלתי מתלמיד יקר שלי (נוסף על השניים שהוזכרו כאן קודם). כמה אני בת-מזל לחלוק איתם נושאים אלה.

החייל הראשון שלי *

בדיחה ישנה אומרת שכאשר אתה שואל מישהו "איך היה?" והוא עונה: "חוויה" תדע שחוויה זה סבל בזמן עבר. הבדיחה הזו מזכירה לי את היחס של התלמידים לביה"ס בעודם לומדים בו בהשוואה ליחסם אליו לאחר הגיוס לצבא. תלמידי ביה"ס רק רוצים לסיים ולצאת "לחופשי" אלא שהם לא באמת מבינים שה"חופשי" במדינתנו הקטנה מתורגם לשנתיים-שלוש ואף יותר בצה"ל. אותם תלמידים, לאחר גמר לימודיהם וגיוסם לצבא יספרו בגעגוע איך "היינו נותנים הכל כדי לחזור לתיכון עכשיו" ואיך "ביה"ס זה עולם אחר לגמרי". כשהם מגיעים לביה"ס לבקר הם אומרים לתלמידים "תיהנו ממה שיש כי תתגעגעו לזה עוד" וה"קטנים" לא מאמינים ורק מייחלים לרגע שיסיימו בגרויות,תלבושת בית-ספר והברזות, ובכן כמו תמיד הדשא של השכן ירוק יותר. ביום שישי האחרון הגיע תלמיד-יקר-לי מאוד לבקר אותי במדי זית וקשה אפילו לתאר את ההתרגשות. התלמיד הזה, הוא מהמחזור הראשון שלימדתי, מהכיתות הראשונות שנכנסתי אליהן אי פעם. אני זוכרת אותו, תמיד גבוה ממני בראש אבל מבפנים ילד-קטן עם נפש זכה ועדינה. אני נזכרת בשיחות אישיות שלנו, בהתלבטויות של גיל ההתבגרות, בנות, העתקות במבחנים ועוד נושאים שהסעירו את נפשו בזמנם. אני לא אכתוב המון עליו כדי לשמור על פרטיותו ואשתדל יותר לכתוב על הרעיון עצמו: ילדים הופכים לגברים בבת-אחת, בתקופה כה קצרה וקשה להבין את זה. המעבר מהתיכון לשדה הקרב הוא מעבר כה חד וכה עוצמתי המזמן שינוי קוטבי בשגרת החיים. אז אתמול הוא הודיע שהוא בא לבקר ולא מכניסים אותו בגלל הנשק, אז יצאתי אני אליו והנה נגלה לפניי בחור-של-ממש שעד לפני "רגע" הייתי צריכה לעודד אותו להתעורר בבוקר ולהגיע ללימודים ולהפסיק להטיל את האחריות להשכמתו על ההורים, וכעת, הוא נושא נשק על גופו הצנום ומספר על הקור בלילות, על שינה בבורות לעיתים, על תפריט הכולל טונה בעיקר ועל חוסר שעות שינה שניכר בפניו היפות. את החברה הוא בקושי מספיק לפגוש, שלא לדבר על שיחות טלפוניות שלא תמיד מצליחים לסנכרן עם שעות הט"ש (טרום שינה) של שניהם. מחיים של פינוק אינסופי הוא מגיע הביתה לפחות מ-48 שעות שבהן הוא צריך להספיק לשבת עם ההורים והאחים, עם החברים, עם החברה, לבלות (כי איך אפשר שלא? בכל זאת בני 18 וקצת שלא עוסקים בכיף-חיים) וגם לישון ולמלא מצברים. הסתכלתי עליו, נזכרתי איך היינו אנחנו, השכבה שלי בעת גיוסנו, איך החבר שלי-דאז ואני עברנו את אותם קשיים ואותם געגועים לחיינו הקודמים.קשה להיות במקומם. לא קל. אני נושאת איתי בלב את המפגש הזה שריגש אותי מאוד (המחשבה שבין כל העיסוקים הוא בכל זאת בחר לבוא לבקרני ממלאת אותי גאווה ואושר) ומקווה שהשירות הצבאי בעיקר יתרום לבניית האופי והאישיות ופחות ייקח את התום והרוך שהם הקסם של הילד הזה.

* הכותרת בהשראת חברתי עליזה. ** 1:24 בשיר של ברוזה…"ילדים פורשים כנפיים ועפים אל הצבא…."

 

כבר קרוב היום של דמעות פרידה

השבוע קניתי דיסק כפול של "החלונות הגבוהים" (בעולם שבו קניית דיסקים זוכה ללעג של תלמידיי) וקראתי בעלון המצורף איזה משפט של אריק איינשטיין שבו הוא אומר משהו בנוסח "אני לא מתגעגע לשומדבר, מה שהיה היה וטוב שנגמר" (אביא את הדיסק מהרכב מאוחר יותר ואצטט במדויק) ולרגע קינאתי מאוד בגישה הבריאה הזו משום שמכל החוויות האנושיות שהחיים מזמנים לנו, הקשה ביותר עבורי (עבור רבים נוספים אני מניחה) היא פרידה (הבאה בתור היא תחושת-עמימות למי שמתעניין). אני יודעת שלא כל האנשים חווים פרידות באותו אופן ובאותן עוצמות ואני מודעת לעובדה שאצלי הנושא הוא נפיץ ומהווה את עקב אכילס שלי. חווית הפרידה בעוצמות גבוהות מלווה אותי משחר ילדותי ולאורך תחנות בחיי: מהמדריך בצופים, מהחברים בתאילנד, מהאקס המיתולוגי, מאנשים שהלכו ועוד. תמיד הבכי שוטף אותי ועצב רב עוטף לי את הנשמה. אני כותבת את כל זה עכשיו משום שאתמול ערכנו סדר ט"ו בשבט אחרון בכיתה וחגגנו מספר ימי-הולדת 18 לילדים. במהלך הסדר הודעתי להם הודעות לגבי סופשנה, ספר המחזור ועוד. לא עברו שתי שניות וכבר דמעתי…. קשה לי הפרידה. כן, אני אעמוד בזה,  אני יודעת שזה תהליך  טבעי,  חלק ממני רוצה  שזה יקרה ומבין שזה נכון והכרחי להתפתחות המקצועית שלי וכמובן להתפתחות הטבעית של הילדים. אני יודעת שאני אשחרר אותם בבוא הזמן ועדיין זה לא פשוט. אני וחברה שוחחנו על זה לפני כמה זמן – איך זה שבחרנו במקצועות שבהם הפרידה היא הכרחית והיא תכופה יחסית (שהרי אין 20 שנה עם תלמידים, הם מתחלפים כל הזמן) והגענו למסקנה שזה לא במקרה, הבחירה הלא מודעת הזו נובעת בחלקה מהצורך להתמודד דווקא עם עקב אכילס הזה. בעוד מספר חודשים אני אתמודד עם הקושי הזה "ביג-טיים" כשאפרד מ-37 תלמידים אותם ליוויתי מקרוב מאוד לאורך שלוש שנים. המפגשים היומיומיים הם החלק הפחות משמעותי, אך איכות המפגשים: ביקורי הבית, השיחות האישיות בשעות החלון, ההתייעצויות באימייל, החוויות המשותפות, השינויים והגדילה שהייתי עדה להם, כל אלה הופכים את הקשר לחזק ובר משמעות. על מנת לעבור את תהליך הפרידה בצורה מיטבית ובפרופורציות הנכונות אני מתחילה לעבוד על עצמי בנושא ואף להכין שיעורי חינוך כדי לעשות עבודה איתם מעכשיו ובהדרגה ואז יוכלו להמשיך בדרכם ולפרוח איש איש בדרכו.

להעדיף ילד אחד על פני השני

כשהייתי קטנה התאהבתי במדריך שלי בצופים. זו הייתה התאהבות שקשה לתאר במילים. כל כך אהבתי אותו, דיברתי עליו כל הזמן, ניסיתי למשוך את תשומת לבו, חלמתי עליו, הייתי בטוחה שיום אחד כשנהיה גדולים יותר פער של ארבע שנים לא יהיה כה משמעותי. הרגש הזה כלפיו נמשך זמן רב. במחנה קיץ החותם את תקופת ההדרכה שלו הוא העניק לנו ביחד עם צוות ההדרכה, קלטת אישית לכל אחד מהחניכים. אני זוכרת איך ישנתי לילה-לילה עם ווקמן ובתוכו הקלטת, שומעת אותה שוב ושוב ובוכה. שנה לאחר מכן הוא שוב הדריך אותנו ביחד עם קבוצה נוספת, זה כבר לא היה אותו הדבר ובכל זאת. בסוף אותה שנה,שוב במחנה קיץ, הכנתי לו מתנת פרידה, עבודת יד שהשקעתי בה המון ממרצי ומרגשותיי. שנים אחר כך הוא עוד היה חולף לי בראש למרות שהיו לי החיים שלי וכן הכרתי בנים. אני זוכרת שאת הנער (שלימים היה החבר-הראשון-הרציני שלי) לקחתי איתי לביתו של המדריך להתרים דווקא שם (למרות שבית הספר שלח אותנו לכתובות אחרות). סוג של פנטזיה שלא מומשה. עד היום, כשאני עוד רגע בת 28 אם ישאלו את הוריי ואחיותיי לגביו הם ידעו במה מדובר כי זה היה מאוד עוצמתי. מאז עברו הרבה מים בירדן, אפילו נפגשתי איתו לפני כמה שנים והיום הוא בין חבריי בפייסבוק אך לא מעבר. כשאני נדרשת לכך, אני חושבת שגם אני הייתי החניכה המועדפת עליו כי זכיתי ליחס שונה שאף גרר תגובות מחניכות אחרות. למה נזכרתי בכל זה? כן, כי רציתי להעלות נושא מאוד חשוב שאיש לא מרבה לדבר עליו, לא בהקשר של הוראה ולא בהקשר של הורות: האם יכול להיות שלמחנך/הורה תהיה התייחסות מעדיפה כלפי מי מתלמידיהם/ילדיהם? ובכן, זהו נושא מאוד לא נוח לדבר עליו אך אני מרגישה את הצורך להניחו על השולחן ולנסות ללבנו. התשובה היא כן. לא "כן" של העדפה מוחלטת אבל "כן" של יחס/רגש שונה. זה עוד אחד מן הדברים שלא מכינים אותך אליהם בלימודיך ואתה נאלץ ללמוד על בשרך בבית הספר, בעבודה מול הילדים. העדפתו של תלמיד אחד על פני אחר לעיתים יכולה להיות כה מייסרת עבור המורה השואף להיות כפי שמחנך צריך להיות בעיני רוחו. אידיאות נשגבות לא תמיד הולכות בקנה אחד עם המציאות. כמחנכת וכמורה אני נותנת לכל תלמידיי ללא יוצא מן הכלל גיבוי מול מורים אחרים כשהם זקוקים לו, מאשרת להם יציאות כשצריך, בודקת את מבחניהם על פי אמות מידה שוות, אך לפעמים שפת הגוף מסגירה יחס אחר למישהו אחר, הבדיחות של התלמיד/ה גוררות צחוק אחר מצידי כמו גם הסיפורים העצובים הגוררים מבט אחר. זה לא יחס מפלה-לרעה של תלמידים אחרים כמו שזה יחס מפלה-לטובה (זה לא אותו דבר). אין לי כוונה לפגוע באיש ואני אוהבת את כל תלמידיי, במיוחד בכיתת-החינוך שלי (אותם אני מלווה במשך שלוש שנים). הם יקרים ללבי עד כדי כך שאני לא מוצאת מילים להביע ובכל זאת, יש ניואנסים קטנים שיוצרים הבדלים גדולים.  אני עדיין לא אמא בעצמי אך הבנתי שהדבר קיים גם בהורות. ניתן לקרוא על העדפת ילד אחד על פני האחרים כאן וגם כאן (קישור לספר העוסק בנושא הילד המועדף) ואפילו כאן. יום אחד כשאהיה מטפלת משפחתית בוודאי אנחה הורים בנושא זה. אבל בינתיים כדי שהמזדהים עם הכתוב כאן לא יצאו בהרגשה רעה אצטט את יאנוש קורצ'אק שכתב בספרו "כיצד לאהוב ילדים" את הקטע הבא:" למחנך המעשי ילדים הגורמים לו התרגשויות נעימות, גומלים לו על היגיעות שיגע, הם ילדי השבת של נפשו, אהובים הם מבלי שהדבר תלוי בערך ובתועלת שהם מביאים. הם נעימים מפני שהם יפים,נעימים מפני שהם נוחים, מפני שהם שמחים ומחייכים ומכירים טובה; נעימים, מפני שהם שקטים רציניים, מרוכזים וזועפים; נעימים, מפני שהם קטנים, שלומיאלים ומפוזרים, נעימים, מפני שהם בעלי בקורת, בעלי בטחון עצמי ומלאים מרדנות. הדבר תלוי בנפש המחנך ובאידיאלים שלו. למחנכים שונים –טיפוסי ילדים שונים קרובים, יקרים. האחד עושה רושם במרצו, השני מביא לידי התרגשות בטוב לבו, השלישי מעורר בך זכרונות ילדותך, הרביעי מביא אותך לידי דאגה לעתידו, החמישי מדאיג בהתפתחותו המהירה, השישי בעניוותו הנפחדת. ומכל אלו החביבים הרבים אוהב אתה את האחד, כנפש הקרובה ביותר. שאתה דורש טובתו, שדמעותיו כואבות לך ביותר, שהנך מעוניין בנדיבות לבו, ואתה שואף, שלא ישכחך. איך זה קרה? – מתי? – אינך יודע. באופן בלתי צפוי קרה הדבר, בלי סיבות – בהפתעה – באהבה.אל תעלים: החיוך שלך, נעימת קולך ומבטך יבגדו בך. ושאר הילדים? אל תפחד, הם לא ירגזו, גם להם יש ידידי נפש". בעמוד אחר כותב:"ישנם אולי מחנכים, שכל הילדים שווים בעיניהם, שהם אדישים כלפיהם או שונאים אותם, אבל אין מחנכים, שכל הילדים יהיו להם נעימים ויקרים במידה אחת".

 

מורה צעירה

להיות מורה במדינת ישראל זה לא קל מסיבות רבות, כבר סיכמנו. להיות מורה-צעיר לתלמידים בגילאי תיכון, לא קל עוד יותר. הקירבה בגיל לגילם של תלמידיי היא נקודה משמעותית מאוד בחוויית ההוראה שלי: לעיתים היא זו שעוזרת לי ומהווה מרכיב משמעותי בהצלחותיי החינוכיות ולעיתים היא לרועץ עבורי. התלמידים שלי יעידו ש"מורה צעירה זה מגניב", "מורה צעירה זה כמו חברה". כשהם יחגגו ימי הולדת עם כל החברים הם יגידו לי למחרת ש"היית חסרה במסיבה הזו" מתוך מחשבה שאני חברה שלהם במובנים מסוימים, שאני משתלבת במארג החברתי וכו'. אני מבחינתי לא רואה את עצמי כחברה של תלמידיי: יש לי את החברים שלי שממלאים את צרכיי כחברים, להם אני יכולה לבכות, איתם אני יכולה לצחוק מבלי להיות פוליטיקלי-קורקט, אני יכולה לבטא דעות מבלי לחשוב אם הן חינוכיות או לא, בקיצור אני לא צריכה להיות "דמות" אלא להשתתף במשחק כאחת המשתתפות וזה כיף גדול ופורקן חשוב. מצד שני, אני מבינה שאני כן מהווה עבור תלמידיי מעין דמות-ביניים: הכלאה בין דמות-משמעותית-אך-צעירה לבין סוג-של-הורה, אלא שלא הגיוני עבורם שאני בגילי אתפקד כאמא אז אוטומטית ניתן לי התפקיד של "האחות הגדולה", ה"חברה".  התלמידים שלי משתפים אותי בהמון נושאים עד כדי כך שאוזני חבריי מזדקפות ומפיהם יוצאת לרוב התגובה הספק-מתפעלת ספק-מקנאה בתלמידים: "לי לא היו מורות כאלה" או "אני לא זוכרת שהתייעצתי עם המורה שלי על כזה דבר". אז אצלי זה כך: מתייעצים איתי איך לחגוג יומולדת לחבר, איך לדבר עם אמא על נושא מסוים, איך להיפרד מחברה, איך לחלק את הזמן כשעמוס, הם מדברים איתי על נושאים שמעלים על הפרק את הדימוי העצמי שלהם, את חוסר הבטחון שלהם, את המטרות שלהם לטווח הקצר והארוך ועוד נושאים קריטיים עבורם. לפעמים הם מבקשים חיבוק. לפעמים לא מעזים. אני לוקחת את זה כמחמאה שחבריי מפרגנים ואומרים "הלוואי ולי הייתה מורה כזו", על אחת כמה וכמה כשאמירה זו באה מפיהם של תלמידיי זה משמח מאוד. הם מפגינים הערכה רבה רוב הזמן. אז איפה החלק הקשה? החלק הקשה מתבטא כשלא תמיד קל לשים את הגבולות, בעיקר הנפשיים: באיזה תפקיד אני? מורה? אחות? אולי אני באמת סוג-של-חברה עבורם? האם אני "רק" החוט המקשר בינם לבין ההורים? קושי נוסף בא לידי ביטוי בכך שלא יודעים מה יצא להם מהפה כשהם מדברים בינם-לבינם בנוכחותי או כשהם מחליטים לשתף אותי בדברים-אסורים כמו הברזות ואני עומדת נבוכה מול השיתוף וצריכה להחליט איך להעיר באופן כזה שימשיכו להיות גלויים אך גם יבינו שאסור לנהוג כפי שנהגו. אני לא רוצה להיות חברה של תלמידיי.חברות זה דבר-הדדי: אם אתה חבר שלי אז גם אני חברה שלך ואילו כאן לא כך הדבר. אני כן רוצה להמשיך להיות דמות משמעותית עבורם. אני יודעת שאני כזו כי אני מקבלת מהם פידבקים על כך, על בסיס יומיומי ואת זה אני רוצה לשמר. אני רוצה להמשיך להיות להם למורת-דרך, לדבר אליהם בגובה העיניים, להיות הכתובת שהם פונים אליה כשיש להם שאלה או כשהם רוצים לחלוק משהו או להתייעץ, לחנוך אותם בדרכם אל עצמם. הנושא הזה הוא נושא מורכב, מסוג הנושאים שלא מלמדים אותך כשאתה לומד לתארים בתחום החינוך וצריך להתמודד איתם לבד ב"שטח" וזה לא פשוט. אסיים באמירה-מפרגנת שתלמידה שלחה אליי במייל (כבר אמרתי שהם לא חוסכים בפרגון? אני ברת מזל על זה) וממחישה את הדילמה גם עבורם :

"את כמו מלאך שבא מהשמיים לעזור לי ולכל הילדים בכיתה

אני רוצה להגיד לך תודה אורטל על התמיכות שלך , על העזרה, על כל האהבה שפיזרת

את לא מורה בשבילי את כמו אחותי, אמא שלי , חברה הכי טובה שלי איך שתרצי תוכלי לקרוא לזה

כל אלה נכללים בך , את לא מבינה כמה אני מעריכה אותך

ורק שתדעי ש..

אני באמת באמת באמת אוהבת אותך"

תיבת התהודה שלנו-הבית

אם נרצה ללמוד לעומק על אדם עלינו להגיע למקום ממנו הוא יוצא יומיום אל העולם: הבית שלו.  צור מחצבתו של אדם, המקום בו צמח וגדל, הסביבה המעצבת יכולים לשפוך אור על אופיו, התנהגותו ותפיסות עולמו. הגעה למקום זה בהחלט עשויה לקדם את הקשר הבינאישי איתו, לקרב ולחבר. תפיסה זו עמדה לנגד עיניי כשקיבלתי לידי את כיתת-החינוך שלי לפני כשלוש שנים. החלטתי אז לחדש ימינו כקדם (קראתי בספרים באוניברסיטה שפעם היה מקובל שמורה יערוך ביקורי בית אצל כל תלמידיו – מרע ועד טוב) ולבקר את תלמידיי בביתם. ללא ספק זו הייתה החלטה שאפתנית ולא פשוטה לביצוע, אך החלטתי לפרוש אותה על פני שלוש שנים, מכיתה י' ועד כיתה י"ב. בעוד מספר חודשים אסיים את השנה וטרם הספקתי להגיע לכולם, אך הגעתי אל הרוב. אתמול, אחרי ביה"ס ערכתי ביקור בית נוסף. קשה לי להעביר במילים את ההשפעה המיטיבה של ביקור כזה על שלושת קודקודי המשולש : הורים-ילד-מורה. לאחר כל ביקור שכזה, הקשר עם התלמיד מתחזק ונוצרת מעין ברית ומחויבות שתורמת רבות להתנהלות התלמיד בבית הספר.  כשרק התחלתי לבקר אותם, הופתעתי לגלות כמה הם כמהים לקשר קרוב, כמה הם מוכנים לארח את המורה בביתם, לפתוח את סגור לבם. בהתחלה הילדים התחילו להגזים ולהזמין אותי לארוחות שבת, בתמימותי כמעט ונעניתי להצעה, עד אשר הבנתי כי הדבר יחייב אותי לכבד כל משפחה בביקור בליל שבת, דבר אשר יגביל אותי מאוד,מה גם שיש משפחות שידם אינה משגת לארח כפי שהיו רוצים וזה יפספס את המטרה ויעמיד אותם במצב לא נוח. לפיכך הכלל היה שאני מגיעה לביקור-נימוסין בן שעה ועל התלמידים להכין אלבומי תמונות מילדותם, להכין את המחשב שלהם על אוצרותיו (מוזיקה/תמונות/קטעים שכתבו וכו') וכל דבר שיחפצו להראות לי. בבית אחד, תלמיד אשר הוא כשרון-בלתי-יתואר בנגינה על פסנתר, זכיתי לנגינת פסנתר במיוחד עבורי. בבית אחר, צפינו בקטעים מבר-המצווה של התלמיד וראינו יחד כמה גדל, בבית שלישי הכינה התלמידה עוגה וישבנו יחד אני ואמה בשישי אחה"צ לשיחת-בנות-על-קפה. בכל הבתים קיבלו אותי כל כך יפה, פתחו את שערי ביתם וליבם, הראו לי תמונות שצוירו על ידם על הקירות, סיפרו על ילדות הבן/הבת, הציגו בפניי את האחים והאחיות והוסיפו את עסיס המריבות בינם. בכל פעם כזו, ברגע שלפני כניסתי אל המשפחה, אני עומדת בחוץ, נוקשת על הדלת ויודעת שבפנים רוחשת לה התרגשות של ממש בקרב התלמיד/התלמידה שציפו למפגש עמי שיעבור בנימה אחרת ושונה כל כך מזה הנערך בזירת בית הספר. הפרטיות, תשומת הלב האישית, העמדתם של הנער/ה בלב השיחה ולו לשעה אחת בלבד כשכל תשומת הלב מופנית אך ורק אליו/ה…. בביקור של אתמול, הגעתי ובידי עוגה טרייה מעשה ידיה של אמי. כשנכנסתי נאמר לי ש"גם אנחנו הכנו לך הפתעה" – התלמיד ואביו (ההורים גרושים) הכינו יחד סופלה שוקולד בכלי אישי עבור המורה המכורה למתוק-המתוק הזה. התלמיד שלי התעקש להכין למעני את הקפה בעצמו (והתברר לי שהוחלט על כך מבעוד מועד בינו לבין האב בעת שסיכמו את התפקידים באירוח). היה מפגש מרגש מאוד וכמה שאני מכירה את התלמידים שלי, ביקור כזה חושף טפח נוסף מנפשם הרכה,היפה. אלה דברים שלעולם-לעולם לא ניתן יהיה לראות במקום אחר מלבד הבית…. ואני גאה שלקחתי על עצמי את הרעיון הזה. אני מתרגשת מעצם המחשבה על ההשפעה של כל ביקור כזה ועל הקרבה האנושית המתהדקת כתוצאה ממנו… למשל, אני יודעת כמעט את כל שמות ההורים בכיתתי -דבר שמקל עליי את התקשורת עמם, אני יודעת את שברי-מחשבותיהם הכמוסות ביותר של תלמידיי, אני יודעת היכן הם מתעוררים בבוקר לפני לבישתם את תלבושת-ביה"ס, אני יודעת באיזו אווירה הם מנהלים או לא מנהלים דיונים עם ההורים…. אלה דברים שהופכים את הכל לאישי יותר וככזה למשמעותי ונוגע.

אבות ובנים

אחד המורים בביה"ס איבד את אביו השבוע. אירוע מצער זה התרחש לדאבוני כשלושה שבועות לאחר שמורה נוסף בביה"ס איבד גם הוא את אביו. התלמידים שלי, תלמידי כיתת י"ב, מתבגרים (לצערם?) ומתחילים להבין (יותר מפעם, אך האם אפשר להבין באמת?) את משמעות החיים והמוות. במקביל להוצאת רשיונות נהיגה למכונות-המוות הקרויות "מכוניות" הם מבינים את החשיבות שבנחמה, ביטוי של כבוד למורה שאתה מעריך והשתתפות כנה בצערו. בפעם הראשונה חלקם רצו לבוא ללוויה והתייעצו עמי כמחנכת הכיתה. אמרתי (זה יותר אמרתי מאשר ייעצתי) שלא כדאי,זה אישי מדי ופרטי ומצד שני גם המוני ולא ישיג שום מטרה. גם לגבי השבעה התלבטתי: מה נכון לעשות? האם הם גדולים דיים להגיע? האם המורה ירצה בנוכחות תלמידיו בשעתו הקשה? זו שאלה אינדיבידואלית לגמרי. לבסוף סיכמנו על ס.מ.ס כיתתי ולאחר מכן על כתיבת מכתב כיתתי שאני העברתי בבואי לנחם בשבעה.

השבוע, במות אביו של המורה השני ,הם באו איתי. חמישה נציגים. כבר גדולים (ומצד שני קטנים, קצת קשה להסביר), נוהגים ברכבים משלהם אחריי…משונה לי הסיטואציה. בנפשם הם עוד ילדים שלא באמת מודעים ל"עולם האמיתי" שבחוץ, נפשות רכות שמתלבטות בנושאים שלמבוגרים אחרים עלולים להיראות כה רחוקים: "מה לקנות לחברה ליומולדת ואיך להפתיע אותה", "האם להבריז מהבחינה של מחר כי אינני מוכן", "מה לכתוב בספר המחזור", "מתי נגמר המלווה לנהיגה". הפן התמים-ילדותי שאני כל כך מוקסמת ממנו, צפוי להיסדק בהדרגה ככל שייכנסו לעולם המבוגרים. גם הצבא יעשה את שלו אבל לא רק. ההגעה הזו לנחם את המורה היא אחד הסממנים של התבגרות בעיניי. חלקם תהו לפני שהלכנו מה נכון ללבוש (צבע הבגד) וכשהיינו מתחת לבית-המורה שאלו בחרדת-מה אם הודעתי על בואם עמי, הייתה התרגשות-מה או שמא מבוכה… מה אומרים כשנכנסים? ומה אחר כך? יושבים עם המורה לשיחה? האמת….מבינה אותם,לא פשוט אבל עברנו את זה יחד. נכנסנו…כל אחד מהם ניגש לחבק אותו, הרגשתי שגם הוא מתרגש. מי יבין את הניואנסים הדקים האלה? נימי הנפש בין בני אדם, בין מורה-מחנך לתלמיד-חניך. כמה הערכה צריכה להיות לתלמיד בימינו עד כדי כך שיטריח את עצמו ויעמוד בסיטואציה הלא פשוטה הזו. אני "התנעתי" את השיחה,שאלתי "שאלות של מבוגרים" כמו "איך זה קרה?" ו"מתי אתם קמים מהשבעה?" ובזמן שהמורה הלך להביא אלבומי תמונות לחלוק איתם (!!!) הם שאלו אותי "מה שאלת אותו?" ממש מעין טקס חניכה כזה (שלא נדע), עוד שיעור-לחיים שלא כתוב באף ספר. כל כך הייתי גאה בהם ושמחה בהם בצאתנו את הבית. הלב שלי התרחב – כמה הם מקסימים ומיוחדים.

אז כמה שהעבודה הזו מערימה קשיים ומעמיסה עומסים כבדים מנשוא לעיתים, אלה רגעי-החסד. אלה הרגעים-של-המשמעות שמורים מדברים עליהם בעיניים נוצצות ומי שלא זכה להיות מחנך, לעולם לעולם לא יבין.