ארכיון הרשומות עם התג "רחמים עצמיים (האמנם?)"

בשנת 1996 יצא הסרט "עת להרוג" לאקרנים. הסרט מספר על אבא, שבתו הקטנה נאנסת באכזריות והוא הורג את האנסים מבלי לחכות למשפט. הסרט עוסק במשפט הרצח שביצע האב. העובדה שהאב שחור, והאנסים לבנים רק מחזקת את התפיסה שהאנסים היו מקבלים עונש קל (או לא נענשים כלל) ממערכת המשפט הגזענית של דרום ארה"ב. במהלך הסרט רואים איך המושבעים משתכנעים שמשפטית האב הינו רוצח ולכן יש להרשיעו, ואז בסיום הוליוודי הסנגור מפנה אותם אל הרגש ואל חוש הצדק הבסיסי, וגורם להם לזכות את הנאשם. הסיום ההוליוודי המדובר הסיום ההוליוודי המדובר מצורף כאן והוא כולל את נאום הסיכום של עורך הדין של האב, בו הוא פונה לחבר המושבעים ומבקש מהם לעצום את עיניהם ומתאר להם תוך ירידה לפרטים את קורותיה של הילדה שנאנסה ובסיום, לפני שמבקש מהם לפקוח שוב את עיניהם הוא מבקש מהם לדמיין שהיא הייתה לבנה.

כשהסרט הזה יצא אני הייתי בת 13 אבל ראיתי אותו אינספור פעמים ואני זוכרת היטב את הדמויות ואת קורותיהן ובעיקר את ההבנה הקשה כל כך לנערה הצעירה שהייתי, כי מי שנפגע מינית בצורה כה אכזרית ישלם מחיר כבד כל חייו, כן, גם אם הנאשם ייענש. השימוש של עורך הדין ב"זום-אין" המילולי שהוא עשה למקרה ובניסיונו ליצור אמפתיה אצל המושבעים יכול להיראות קיטשי אך בעיניי הוא אפקטיבי ביותר ובמיוחד בימינו, כשלכל אחד יש אפשרות להקיא תחת כל טוקבק רענן את דעותיו החשוכות על מקרה זה או אחר, מבלי לעצור לרגע לחשוב איך היה מרגיש הוא לו היה מדובר בו או בקרובים אליו.

כך היה היום עת התוודעתי לדבריו של השופט נסים ישעיה שאמר בדיון על נערה שנאנסה בגיל 13 על ידי ארבעה צעירים כי "יש בנות שנהנות מאונס". מאז הוא כבר הספיק להתנצל ולהתגונן ואמר: "דברים מעוותים הוצאו מהקשרם, נכחתי בדיון בוועדה שאני דן בה כפנסיונר. זו הייתה דוגמה לא מוצלחת, ולכן התנצלתי". יפה. אז כבוד השופט אמר והתנצל ואין לו שמץ של מושג איזה נזק אדיר הוא גרם לנפגעי ונפגעות תקיפה מינית בעבר, בהווה ולצערי גם בעתיד.

רק בסופ"ש האחרון קראתי במוסף "שבעה ימים" של "ידיעות אחרונות" כתבה על הבימאית שיצרה את הסרט על א' מבית הנשיא שישודר הערב. א', כן, מאז היא כבר זכתה לשם, שמה הוא אורלי רביבו והערב היא תיחשף עם סיפורה מול עם ישראל. א' שנחשדה בכל פורום אינטרנטי בתאוות בצע ותאוות פרסום. א' שמשלמת מחירים כבדים עד היום על מפגן הכוח המיני של האיש שהיה פה פעם נשיא ולא ראוי להיות מוזכר בשמו. א' שמאוד חוששת ובצדק משידור הסרט הערב אך מצד שני רוצה לנסות לטהר את שמה. כמה הזוי שהאיש יושב בכלא על הטרדות מיניות ועל אונס של יותר מאישה אחת ובכל זאת היא זו שמפשפשים בציציותיה.

ובחזרה להיום: אותה מתלוננת שעליה דיבר השופט שמעה את דבריו ואושפזה ואלו דבריה: "אני לא מופתעת, כי זה מה שאני סופגת מתחילת ההליך הפלילי. נתקלתי בדברים כאלה בעבר, אבל זה עדיין כואב. ספגתי כבר אמירות לא יפות וחוסר אמון משוטרים שפשוט לא מבינים את גודל הפגיעה".

מדהים איך אפשר לרצוח פעמיים: פעם בגוף ופעם בנפש. אתם קוראים את מילותיי? לרצוח. פעמיים.

שמחתי להתעדכן כי ראש הממשלה, חברי כנסת ואישי ציבור קראו מאז שעות הבוקר להדיחו מתפקידו כי זה מה שראוי לעשות בחברה שרוצה להיות מתוקנת.

כאשת חינוך, כיועצת חינוכית שמתעסקת בתכנים מן הסוג הזה אני זועקת: אין להרשות אמירות כאלה מבלי להגיב תגובה חריפה וחד משמעית. מבחינתי מחר מורים ואנשי חינוך צריכים וחייבים להיכנס עם הנושא הזה לכיתות בבתי הספר ולקיים דיונים על הבעייתיות ועל העיוות שבתפיסת השופט. אסור לאפשר פתח לדור הצעיר הגדל פה להצדיק קיומם של מעשים נפשעים כאלה ואפילו לא לרמוז לכך.

מצחיק שנתקלתי בידיעה הזו בדיוק לאחר צאתי מהרצאה לצוות החינוכי בעיר בה אני עובדת  מפיה של השופטת הגב' דליה דורנר המקסימה והחכמה. העיתוי הזה כנראה בא לאפס את הכעס בתוכי ולהזכיר לי שלא כל השופטים כך וכי יש תקווה.

מודעות פרסומת

במהלך לימודי התואר השני (ייעוץ חינוכי באוניברסיטת בר אילן) הייתי צריכה להכין סמינריון אצל פרופ' יעקב כץ ועבודה זו עסקה בשחיקה של מורים. מתוך הקריאה בספריה ועיון בספרות המקצועית למדתי מעט על הנושא המרתק הזה: גורמי שחיקה, התופעה הייחודית במקצועות ההוראה וכו', בין היתר למדתי שבשונה ממה שרובינו חושבים, גם מורים צעירים נשחקים והם מהווים אפילו קבוצת-סיכון גבוהה יותר לתופעה זו. מקצוע ההוראה דורש דרישות רבות מן המורים אולם, ככל שהשנים חולפות הדרישות גדלות אך גם התנאים הולכים ונעשים קשים יותר, לדוגמא: אם פעם מורה בתחילת דרכה הייתה מתלוננת על העומס שבהכנת חומרים רבים (שכן טרם הספיקה לצבור לעצמה מערכי שיעור) אך הייתה מתנחמת בהגעה מוקדמת לביתה, הרי שהיום מורה המסיימת מוקדם את יום עבודתה כבר אינה בגדר אקסיומה. כיום, יום העבודה ה"רשמי" נמתח גם עד שעה 15:00 ו- 15:40 והרי זה כבר לא כל כך מוקדם בהתחשב בהמשך העבודה המצפה בבית. אם פעם המורה (כן, זו שהייתה מגיעה מוקדם…) הייתה מגיעה הביתה וממשיכה לעבוד באופן עצמאי על פי לוח זמנים שייצרה לעצמה (מתי לבדוק מבחן ומתי לחבר חדש למשל) הרי שהיום האימייל ותוכנת המשוב (תוכנה שבה מזינים הפרעות,איחורים וכו')  מחייבים אותה במשימות שונות ומשונות ובהשתעבדות למחשב ככלי נוסף בעבודתה (והיי – מישהו חשב על כך שכל המחשב שלי מוצף בתיקיות על גבי תיקיות ומסמכים על גבי מסמכים הקשורים לביה"ס? ועל השחיקה שהמחשב הזה עושה לצרכי עבודה? = סתם הערת אגב). לא ארחיב יותר מדי (ארצה לשמור קצת "מרמרת" לפעמים הבאות כדי שהמינון יהיה סביר 🙂 ) אלא אצרף מאמר קצר שהתפרסם ב"קו לחינוך" ממש עכשיו.

מתוך קו לחינוך 23/12/10

נשלח אליי במייל. האמת קצת מעליב ואולי קצת "מתמסכן" אבל יש בו גם מן האמת, אז החלטתי לפרסם.

(אינני יודעת מי הכותב ולכן אין קרדיט)

רצויה, אך לא הכרחית,לפי הנדרש בתפקיד:תעודת בגרות בינונית,קצת היסטוריה יהודית,הבעה בכתב ברמה יסודית,פסיכומטרי סביר עם תוצאות שנעות בין שלוש לארבע מאות.פסיכולוגיה בגרוש ותורה,זה כל הנחוץ למישרה.

דרישות התפקיד: ללמד בכיתה, זה ברור,כעשר דקות כל שיעור.(ע"פ הלמ"ס בכיתה ממוצעת שאר הזמן מתבזבז על משמעת).יכולת לצעוק בקול רם בין אלט נמוך לסופראן. לא לשמוע את כל הדברים שתלמידים צועקים ואומרים. לא להגיב לאיומים וקללות מהורים זועמים וחסרי גבולות. לראות בו זמנית ולשלוט על שלוש מאות וששים מעלות. נדרשים יחסי אנוש מעולים, עמידות גבוהה בפני תעלולים. תחושת בטן עם חוש שישי להבחין הורי מי מתגרשים (ע"פ הלמ"ס זה קורה לפחות בשליש מבין כל המשפחות) ולא להיות עמם כה נוקשה, כי הם עוברים תקופה די קשה.

לשים לב לַהתפתחות המינית להתריע על התנהגות אובדנית, (שלא תמשוך התקשורת כתף צדקנית:"הכיצד לא הבחנת, לא שמעת, לא ראית?") יש להרגיע כל היפראקטיב לצרות של רבים להקשיב, על כל שאלה להשיב בסבלנות, בקול רך ואדיב.

לחפש סיגריות כל הימים לאתר עיניים טרוטות מסמים, (אצל עשירית מבני הנוער עתה כלומר שלושה ארבעה בכיתה). לחייך בהבנה ובאופן תמידי מול כל תופעה של ADHD. להתמצא בבעיות של קשב וריכוז, להקדיש תשומת לב במאה אחוזוכל הזמן, לכל תלמיד ותלמיד כי כל אחד מיוחד, ייחודי ויחיד. והיום – לאור השתנות הזמנים: לזהות בלי כל קושי סוגי סכיניםולהִתמחות בקרב פנים אל פנים.

דרושה גם יכולת מוכחת לדבר עם הורים בנחת, ותמיד בגובה העיניים (זה צו האופנה בינתיים). לחשב ציונים, להקליד במהירות (לא לצפות לעזרה במזכירות).

להיות ידענית ובקיאה בחבישת פצע או יד נקועה, לטפל בחום, צמרמורת, שיעול, כאב בטן, פריחה או שלשול. לזהות דמעה לא אמיתית
במיומנות לאבחן אפנדיציט. (אחות בבי"ס –דבר מיותר משרד האוצר מזמן כבר אמר).

לזכור שהתפקיד הוא ייעוד ומופת לשמש מגשר, מפשר ושופט,לרתק תלמיד מצטיין, להדריך ילד חלש, בחפץ לב תמיד לעזור לתלמיד העולה החדש. להיות פסיכולוג לילדים מפריעים ויועץ מדופלם לחיי נישואים. להשתתף בישיבות מאד חשובות, טיולים ללַוות,לארגן מסיבות, ואם זה עוד לא הכל אז כמו כלב גישוש לחפש אלכוהול.

להכין ולבדוק עבודות ובחינות לעיתים עד השעות הקטנות,בבית לבשל, לכבס, להאכיל ת'ילדה, ולהיות כל העת עם הראש בעבודה.
לרוץ להשתלמויות שמארגנים למורים בתחומי המקצוע ובנושאים אחרים מטעם משרד החינוך חדשות לבקרים.בקיצור: לחבר ת'עבודה לווריד ולהשאיר אותה שם לתמיד.

תנאי  העבודה: חדרי כיתה ישנים וצרים, תא קטן בחדר המורים, כוס תה פושר בהפסקה ושיחה חטופה בת דקה. ריצה אינסופית, עמידה ממושכת, עבודה מלחיצה, תובענית, מפרכת. ולפי הרפורמה של "אופק חדש"כל יום שמונה שעות כאלה ממש.

שכר: פחות מהמינימום (נתוני הלמ"ס) וזה לא אישי או סותר,כי עם כל ה"חוֹפָשִים", לא מגיע לך יותר !

אני נשבעת שאם אני אשמע את המשפט הזה עוד פעם, אני אחייב את האדם שאמר את זה להתלוות אליי לעבודה ולבדוק האם ה"חופש הגדול" הוא "מתנה" או בגדר חובה- שתציל- את התלמידים- והמורים- מאובדן שפיות.

לכל אותם אלה שזורעים את זרעי ציניותם ובורותם בטוקבקים ובכתבות העוסקות בחינוך וטוענים בגנות המורים והחופש הגדול והחגים, אתם מוזמנים לעזוב את הפוסט כבר עכשיו. לא בגלל שיש לי בעיה לשמוע דעות/הגיגים/מחשבות של אחרים, אלא בגלל שיש לי בעיה לשמוע דעות/הגיגים/מחשבות לא מבוססות של אחרים שיוצרות (בשילוב עם דברים נוספים כמובן) דעת-קהל שגויה ולוקה בחסר אודות ה"חופש" של המורה בישראל.

ה"חופש הגדול" הידוע לשמצה והמחייב הורים להעסיק את ילדיהם במשך חודשיים הוא נקודה שחוזרת על עצמה רבות בויכוחים עם מורים שמעזים להתלונן על תנאי העסקתם. המלעיזים מיד שולפים את "נשק יום הדין" שלהם ויורים ש"מה אתם בוכים? יש חופשים לפחות לא?" נראה שההתבוננות בצד-אחד-של-המטבע הופכת לנחלת כולם. אם לא של כולם אז של רבים מהם, אחרת איך אפשר להסביר את לטישת העיניים לחופש הגדול? זו שאלה מאוד מעניינת שבמרוצת הזמן למדתי שלא להשיב עליה בתשובה אלא בשאלת-נגד מטעמי :"אכן יש חופש גדול. אז למה שלא תבוא/י להיות מורה?יש מחסור חמור במורים". שאלה זו נתקלת לרוב בחיוך/מבוכה.

יש מחסור במורים. אם תנאי ההעסקה אינם בעייתיים באמת והמורים רק סתם "מתבכיינים" ובעצם הם "יכולים להיות עם הילדים שלהם בצהריים" ויכולים "לנפוש להם חודשיים" אז מדוע אין קופצים על המציאה? מדוע אין קופצים על העגלה? אולי כי בתוך-תוכם יודעים כל אלה שהעגלה הזאת מתדרדרת אין עצור… שההתמודדות היומיומית בה היא מורכבת וקשה. שהצפיפות בכיתות גבוהה. שמשרד החינוך מתחלף בערך כל שניה. שאין באופן גורף הערכה. שאין למורה מקום לשבת בו ולארגן את חפציו, להיפגש עם תלמידיו, לאחסן את דפיו וקלסריו.

אני עוד אפתח את הנושא הזה של החופש הגדול.

עוד אתאר איך נראה חדר מורים והתנאים הטכניים של המורים.

עד אז אני אשאל שוב : למה אנשים לא רוצים לבוא למקצוע ההוראה בישראל?

רבים כבר לפניי כתבו על מצב החינוך בארץ. על השכר העלוב של המורים. על היחס העלוב-עוד-יותר. על מעמד המורה. על מעמד החינוך. על הצפיפות בכיתות. על התקציבים שנמנעים מילדינו. כבר התפרסמו (מדי שביתה זו או אחרת) תלושי השכר המביכים. התפרסמו הסיפורים של אלה שבאו לתרום ונשארו זקוקים לתרומה.

כביכול אין לי מה לחדש. זה יהיה עוד סיפור של מי שהתפכח. של מי שוויתר. האמנם?

אני כותבת את הדברים האלה והידיים רועדות לי על המקלדת: זוכרת משפט שנאמר לי עוד בילדות אודות תגובות המגיעות בשעת כעס ומה כדאי לעשות איתן.

וכן אני כועסת. אני מתוסכלת. אני מבולבלת. אני עצובה.

כועסת כי אני מרגישה שהופקרתי. שהחינוך של ילדי ישראל הופקר ומופקר כל העת.

אני מתוסכלת כי אני מרגישה שיש דברים נהדרים שאני נותנת למערכת אבל מרגישה במקביל לעיתים קרובות מדי שאני לא רוצה/יכולה לתת אותם יותר.

אני מבולבלת כי אני צריכה לקבל עם עצמי החלטה לגבי שנה הבאה: להמשיך במערכת החינוך (אמנם מעתה כיועצת ולא כמורה בלבד) או לפרוש ו"להציל" את עצמי.

אני עצובה כי חשבתי שלי זה לא יקרה. כי מי שהיה שומע אותי בשנתיים הראשונות בעבודה היה בטוח שהגעתי לעבודת-החלומות.

הרבה כאב יש למי שמגיע לעסוק בחינוך כשהוא חדור תחושת שליחות,כשהוא מגיע מלא מוטיבציה ללמוד,לשנות,לקדם,לטפח והמציאות בסופו של דבר טופחת על פניו.

מי שלא עסק בחינוך, במערכת החינוך הציבורית לעולם (לעולם!) לא יבין. לא התלמידים, לא ההורים, אפילו (סליחה על ההתנשאות) לא שר החינוך בכבודו ובעצמו.

מי שלא עסק בחינוך, במערכת החינוך הציבורית לא יבין לעולם כמה המקצוע הזה מיוחד,מעניין, מגוון, מרגש, מלמד, משמעותי,חשוב, ערכי, מורכב,עדין אפילו שביר.

מי שלא עסק בחינוך, במערכת החינוך הציבורית לעולם לא יבין את הקושי. את הרצון לעשות ולהעניק בעולם מקצועי שלא מעניק לך כלים או תנאי-עבודה הולמים.

התחושה שהעשייה בתחום שהוא ברומו-של-עולם (לא פחות) נעשית בצורה כה פרוצה, לא סדורה ולא מאורגנת היא תחושת תסכול שקשה להגדירה במילים.

בזמן שיאיר לפיד ו-7 המנהלים שלו מדברים על מצב החינוך בארץ, חשבתי שיהיה רעיון טוב שגם אני ה"מורה הפשוטה" (שהיא בכלל לא פשוטה) אעלה על הכתב את מה שיש לי לומר. מי יודע? אולי עוד יצא מזה משהו. הנה, שוב זה קורה: שוב אני חדורת אמונה בכוחי ליצור שינוי כפי שיצרתי בארבע השנים האחרונות בעולמם של תלמידיי היקרים, ובאותה נשימה עצמי עונה לי ואומר "נאיבית".

אני כותבת את הפתיח הזה מתוך ידיעה שחובה עליי (פשוט כך) לתעד, לשתף, להעלות (שוב!) לסדר היום את הנושא הכאוב-חשוב הזה שבוער לי בנפש ובעצמות.

אם יש חטא אחד שאני מכה עליו ביתר שאת זו העובדה שדחיתי את הכתיבה הזו עד היום. מדי יום ביומו, ברגעים הפנויים, בנסיעה הביתה מהעבודה, בלילה לפני השינה, הייתי "כותבת בראש" דעות, מחשבות ורגשות מחיי ביה"ס וכל פעם מחדש נכנעתי לסדר היום ה"מתישוחק" ולא תיעדתי בזמן-אמת איך הדברים באמת נראים מבפנים.

כולי תקווה שאעמוד בהבטחתי לעצמי ואכתוב על כך לפחות מעכשיו.