ארכיון הרשומות עם התג "תלמידים"

 

*לזכר טל יפרח תלמידי שנהרג בעת מילוי תפקידו במבצע "צוק איתן" 21/7/14.

זה לא בסדר שהורים מספידים ילדים.

זה לא בסדר שהורים קוברים ילדים.

זה לא בסדר שמשפחה מאבדת את אחד מחבריה, אחד מילדיה בטרם עת.

אני לא באמת אמא שלך טל (על האשה המדהימה הזו, אביבה, צריך לכתוב בנפרד)  ובכל זאת היינו משפחה.

משפחת "לה פמיליה" כך קראנו לעצמנו, ובאמת היה לנו משהו מיוחד: 37 ילדים ו"אמא" אחת שהיא אולי יותר כמו אחות גדולה.

תמיד התגאינו כולנו על כך שאנחנו יודעים להעריך את מה שיש לנו בזמן אמת ולא מחכים שמשהו יגמר כדי לבכות אותו.

קשה לי לקבל את זה שהכיתה שלי מונה כעת 36 תלמידים. קשה לי לעכל את זה שהתמונה שניבטת אליי ממסך המחשב תקפא מעתה.

העמידה מול המוות, מול המסתורין שבמוות היא קשה, גם בגילי אז על אחת כמה וכמה לחבריך, אחיך, אוהביך, שכותבים בקבוצת הוואטסאפ שלנו ומתארים את המחשבה שאולי אתה בעצם תכף תופיע ותגיד שהכל בדיחה שחורה… גם הם לא מצליחים להבין ואיך אפשר להאשים אותם?

ב-15/6/14 התכתבנו כולנו, אני הייתי חודש אחרי לידה ואז הצעת שנארגן מפגש. תוך דקות התמלאה התכתובת בהצעות של החברים לארח אצלם בבית את כולנו…

כשהתקרבנו לתאריך אמרת שלא תוכל להגיע כנראה "בגלל המצב". דחינו את המפגש. כבר לא תגיע אליו בגופך.

ב-21/7 בעודי יושבת בבית עם בני הקטן, אדם, בזרעותיי החלטתי לשלוח לכולכם הודעה ולברר איפה אתם נמצאים והאם אתם בסדר לנוכח המצב הקשה,

40 דקות אחר כך כבר קיבלתי את הבשורה המרה. אתה קולט?

יפרח, פרח, החלטתי להיכנס לפייסבוק הישן שלי, זה ששימש אותי כשעוד חינכתי אתכם, אפילו את הסיסמה או שם המשתמש לא זכרתי (מזל שאבי תמיד שם להציל), כשסופסוף הצלחתי התחלתי להיזכר… כל תמונה, כל סרטון, כל תגובה בשרשורים השונים, כל הודעה שהתכתבנו… על מה לא דיברנו שם?

כתבת לי אז על נועם, שאתם חצי שנה יחד וכמה זה הולך מצוין וכמה אתה רוצה שזה יימשך,

כתבת לי על הנשף, איך אתה לא מתחבר לכל האלכוהול והלימוזינות, נכון, זה באמת לא הסגנון שלך, הצנוע, הענו.

כתבת לי שאני אהיה יועצת ומטפלת נפלאה… כתבת שאתה מעריך אותי על כך שאינני רוצה לגבות סכומי עתק כדי לעזור לאנשים, כזה היית, אדם לא חומרי בעליל, אדם שאוהב אנשים, שעוזר ונותן מעצמו כי ככה חונכת… על איך שחינכו אותך יש לי המון לומר: אתה ונוי שני ילדים לתפארת מדינת ישראל, אני מצדיעה לאביבה על החינוך הזה, האהבה, הערכים, ההתעקשות להשיג בעצמה, לא לבקש מאף אחד, על החום, על האהבה חסרת הגבולות. התכתבנו על הנושא הזה של שמירת קשר לאחר התיכון, אמרת שאתה לא מאמין שתצליח, שבוודאי תכיר אנשים אחרים ותצא פעם בחודש, ציינת שבחלוקת התעודות התפרקתי ואני שיתפתי אותך שזה קרה כשיצאו מפי המילים "שמור על עצמך בצבא" ונבהלתי מהן…דיברת על השירות הצבאי ועל כך ש"אם אני לא אלך אז מי כן?", סיפרת שעברת גיבוש חובלים….בסוף שירתת באגוז.  היית כל כך בוגר יפרח, אמרת לי שעכשיו אחרי 3 שנים איתכם מגיע לי לנוח…אמרת שגם אמא צריכה לדאוג לעצמה… דיברת על היותך הגבר של הבית שלך כבן לאמא חד הורית… אני זוכרת איך היית משלב הכל – הדרכה במכבי, עבודה בבורגר ועוד אחת מהצד, קראת לזה "דמי כיס"… יפרח…כתבת לי בלי בושה שאתה מפחד מהצבא וכששאלתי למה הכוונה ענית שאתה מפחד מה יקרה חסובבים אותך במקרה וותיפגע…אני קוראת ומצטמררת.

כשהכרתם אותי, כמה ימים לפני פתיחת שנת הלימודים בכיתה י'  עשיתי לכם סיור בביה"ס. הסיור שלי כלל עצירה בגל-עד הזכרון של חללי ביה"ס חבריי לשכבה. ראיתם אותי מקריאה לזכרם בטקס ביום הזכרון לחללי מערכות ישראל, דיברנו עליהם בכיתה ואתם הבעתם קשת של רגשות סביב זה ועכשיו? עכשיו הכל מחדש… עכשיו חבריך לכיתה עוברים את אותה החוויה הנוראית שעברתי אני, שעברה השכבה שלי בלכתם של שניים מבניה.

אני רוצה להגיד עוד כל כך הרבה, לספר עליך עוד דברים וגם לשמוע עוד סיפורים אודותיך מזוויות שלא הכרתי.

השבוע הייתי בביתך, זוהי לא הפעם הראשדונה אבל הפעם ההרגשה כל כך שונה, היה כל כך מוזר לשבת על מיטתך, בחדר המוקף גיטרות ובמדפים עליהם מונחים הבשמים שלך…. אתה יודע? כשהתכתבנו השבוע כל הכיתה לגביך שיתפנו במחשבות ורגשות ושלחנו תמונות, לפתע היכתה בי ההכרה שגם בטלפון שלך מצפצפות ההודעות וגם בטלפון שלך נשמרות התמונות…כל כך משונה… האם זה מגיע אליך? האהבה שלנו והצער הגדול על לכתך?

אני יכולה להמשיך לכתוב עוד שעות…אתה יודע, לא קשה לי לכתוב…ואני נזכרת עוד ועוד…נזכרת איך אמרת לי בשיחה שלנו על הפיכתי ליועצת שלא יכולתי להיות יועצת לפניכם, שהייתי צריכה לעבור דרככם ושכעבור 3 שנים יחד אני אדם אחר, אתה לא יודע כמה צדקת. אני יועצת כבר 3 שנים מאז ואוהבת את עבודתי אבל לעולם כנראה לא ארגיש כפי שהרגשתי בתהליך שעברנו כולנו יחד.

שתדע שאת המפגש שלא קיימנו אנחנו עוד נקיים והוא יהיה ברוחך- נביא גיטרות, נשמיע את את עידן חביב, נפריח בלונים לכבודך, נשב במעגל וכל אחד יספר על ה"יפרח שלו"…נקרין סרטונים  (זוכר איך התגלגלתי מצחוק מהסרטון שאתם נכנסים ומביימים ריקוד מוטרף? חחח אני עדיין צוחקת מזה אגב) שבהם השתתפת ונצחק. נצחק לכבודך. נראה את הטוב שבכל דבר ולא נתלונן כמוך.

אה, אתה יודע שפישי ניגן בקונצרט השבוע והקדיש אותו לך? והבנים מתכננים כדור-זוהר שנתי לכבודך? והם גם כותבים אליך, מעבירים אליי, הנה כמה דוגמאות:

כותב לך רן:

"באמת אורטל החבר הכי טוב שלנו, הילד הזה פירק אותי מה אני אגיד איזה ילד זה כמה אני אוהב אותו… ככל שאני אוהב אותו יותר זה רק מכביד לי על בית החזה… כל סופשבוע כשהוא היה סוגר הוא היה שולח לי שירים חדשים של עידן חביב ועידן עמדי וכל מני אמנים שאני והוא נורא אוהבים.. ושולח וידיאו שהוא מראה לי איך לנגן בגיטרה את השיר כי כשהוא היה בבית היינו נפגשים ומנגנים ביחד… וכל יום שישי הייתה את השעה שהוא מתקשר והחיבוק האדיב שלו עם הידיים הגדולות והשתי טפיחות על הגב, והבדיחות והריח שלו והטלפון שהוא מפתיע שהוא פתאום בבית ואומר רנצ'וק בוא סיבוב אני בבית וישר נכנעתי לטון דיבור שלו וישבנו ביחד עד השעוצ הקטנות ודיברנו על הזוגיות ועל טיסה לדרום אמריקה ביחד ולימודים בבן גוריון ואיפה כל זה עכשיו… אין כלום הילד הלך לי"

כותבת לך הדס:

"טל היקר,הכיתה שלנו..לא היתה סתם כיתה,לא כיתה שאפשר בכלל לפספס מישהו.יש המון המון כיתות שלא יודעים אפילו מי זה החבר שיושב על ידם.

התברכנו במורה שפעם הראשונה שאמרה ערב כיתה אני אישית ממש צחקתי,הרמתי גבה,לא הבנתי מה היא רוצה,אפילו לא רציתי להגיע.בכל ערב כיתה מהראשון עד האחרון היינו מכירים מתחברים יותר ויותר אחד את השני כולם,אפילו פיספסתי אחד בגלל איזה הופעה שהיתה לי כ״כ התבאסתי!אבל לא יכלנו להזיז,אף אחד בכלל לא היה רוצה לא להגיע לערבי כיתה האלה ,כל אחד עם אופי יותר מהממם מהאחר,מחברים לכיתה הפכנו למשפחה אחת ומשפחה לא בוחרים.למדנו לקבל לאהוב ולהעריך כשלאחד קשה אז גם לכולם,כשאחד נופל אז מרימים אותו.

אבל לגרוע מכל לא ציפינו,לא האמנו שזה יכול לקרות גם במשפחה שלנו.

אתה טל?!טל הקטן???הפרח שלנו?? היה משהו קוסם מהשניה הראשונה שראיתי אותך..החיוך.החיוך הכובש הזה,שאף פעם אבל אף פעם לא יורד.

החוסר שקט הזה אם חסר משהו למישהו או אם משהו לא בסדר,הנתינה האינסופית,האהבה והצחוק.

אני עדיין לא מאמינה שלא אראה אותך שוב לעולם,אתה גיבור טל.אתה גיבור.

אני אסירת תודה לך שנתת לי הזדמנות להכיר ולחוות חויות רבות איתך.ילד אמיץ שלנו.

המשפחה שלנו לא תהיה אותה המשפחה בלעדייך,השארת לנו חור ענקי בלב.

היית מסור לצבא כמו לכל דבר שעשית,הפכת אותנו לגאים.

אזכור אותך לנצח,הדס."

כותבת לך אוראל:

"גיבור של העולם ילד עם חיוך של מלאכים״

לא מוצאת משפט שמתאר אותך יותר טוב מזה. בלי להתאמץ הצלחת לכבוש את כולם בחיוך שלך,בנוכחות שלך,בפשטות הזאת.

כולם יודעים שיב׳-9 היא משפחה לכל דבר, אבל עכשיו פשוט לקחו לנו אח.עכשיו אנחנו משפחה שכולה.עכשיו הפגישת מחזור שגם אתה כמו כולנו חפרת בקבוצה בוואטסאפ שתתקיים כבר,אבל כנראה שאתה לא תוכל להגיע,בגלל המצב…הולכת להתקיים עכשיו.בלעדייך,לכבודך,לזכרך.

תודה לאלוהים שהפגיש בינינו יחסית הרבה לאחרונה לרוב בדרך לבסיס,ברכבת,אפילו שאתה ואופיר פשוט הייתם נרדמים בצורה מוזרה מריירים על אנשים וכל שנותר היה לי הוא לצלם אתכם ולצחוק.תודה על הפעם האחרונה,שחזרת לבסיס מהאפטר הקטן שהביאו לך לפני הכניסה הקרקעית,שלא ויתרת על הנשיקת להתראות למרות התיק הענק והציוד שסחבת איתך,אמרתי לך שתשמור על עצמך נשמה טובה,מצטערת שהמחבלים ימח שימם לא איפשרו לך לעשות את זה.

אין סוף לכאב,לתסכול ולחלל העצום שהשארת אחרייך,איך כולנו כואבים אותך ופשוט מסרבים להאמין…

כל שנותר לי הוא להודות לך טלטול,מיגל שלנו,שבמותך ציווית לנו את החיים,לי,למשפחה שלי,לחברים,לכל עם ישראל!

אין לי ספק שאתה בגן עדן כי אני יודעת שמי שכל כך אהוב כאן למטה,גם למעלה אוהבים אותו.מלאך פשוט מלאך.

תהיה נשמתך צרורה בצרור החיים גיבור.אוהבת אותך."

כותבת לך טל שחר:

״לנצח אחי, אזכור אותך תמיד.. וניפגש בסוף, אתה יודע..״

טלטול, יפרח, פרח שלנו, שותף לשולחן שלי  – 3 שנים ביה״ס, חבר נפש, חבר מה״חבורה״, 9 שנות היכרות איתך, עולם ומלואו. לא מוכנה לדבר עליך בלשון עבר, אני יודעת שאתה כאן ואתה קורא את זה ורציתי לשתף אותך במה שקורה לאחרונה מאז שטסתי..

אתמול דיברתי עם נום שלנו.. היא סיפרה לי כמה קשה לה לשאת את המחשבה והפחדים, ואת ההתמודדות עם העובדה שיש מלחמה, ״חבר שלי בפנים״

שאלתי מתי דיברתם לאחרונה והיא השיבה- אתמול, לדקה.. ואני, הבטחתי לה בלב שלם שתחזור הביתה.

והיום, ה21.7.14, התעוררתי למציאות אחרת, והבנתי שאני נאלצת להפר את ההבטחה הזאת ;(

אני אשמור על נועם בשבילך, אני יודעת שזה מה שהיית רוצה, שהיא תהיה מאושרת. אני מבטיחה לך שאני אעשה את זה בשבילך ואני אשמור עליה כל יום שעה בשעה, אני אדאג לה כמו שדאגת לה כי החיים חזקים יותר.

אתה עוד כאן איתנו טלטול, נפעמת לנוכח כמות האנשים שאוהבים מעריכים ומצדיעים לך,תהיה גאה בעצמך. אני יודעת שיגיע יום שישי והכל יחזור לקדמותו ונצא ארבעתינו לסרט או לפאב כמו שאנחנו אוהבים! הרי אין סרט שאתה ונועם לא ראיתם! גיבור שלנו, אני מתגעגעת לצחוק המתגלגל שלך, רק לפני חודש, כמה ימים לפני שטסתי, היינו יחד וצחקנו על איך שהיית מפריע לי בשיעורים מוציא אותי מריכוז עם הנקישות של העט ובסוף מקבל ציון גבוה ממני בספרות.. איך אהבת לעצבן אותי, תמיד אמרתי שהצקת לי בשיעורים אבל היום אני מתגעגעת לימים שהיינו עושים צחוקים בכיתה ומפריעים למורות, אני מצטערת שלא הספקתי לענות לך כששאלת אותי מהן הדרישות לעבוד בבידוק הבטחוני בנתב״ג, ידעת שזה מה שאתה רוצה לעשות כשתשתחרר, אבל אני יכולה להגיד לך שבורכת בכולן.. אני מצטערת שלא הספקת להשתחרר, ולהגשים את החלומות שלך מלאך שלי, אבל עדיין עסקת בספורט ועשית מה שאהבת.. היית לי אח, ליווית אותי שנים בפרידות, בשמחות, בימי הולדת, יום יום בכיתה, תודה שחגגת איתי את יום ההולדת האחרון, יום הולדת 21, אפילו שחזרת עייף מהצבא..

היית קורא לי טלצ׳וק, הקול שלך עוד מהדהד לי בראש.. הצחוק המיוחד שלך החיוך המאיר שלך, ילד מאושר עם שמחת חיים תמיד הקפת אותנו בצחוק ואופטימיות, ידעת לעודד אותי, לשמח אותי בשעות קשות, חבר אמיתי, מלח הארץ. איך דאגת לאמא, היית ילד של אמא, הסתפקת במה שיש לך ואם שאפת ליותר עשית זאת בעצמך, צנוע וטוב לב, גיבור של העולם, גיבור ישראל, גאווה שלי – השם שלך הולך לפניך! אין אחד בעולם שלא יזכור אותך בהגנה על המולדת, הבן אדם שאתה, אני מבטיחה לך טל שכל העולם יזכור אותך, טסתי לשליחות הזו כדי שהעולם ידע על העבודה הקשה שאתה עושה בהגנה עלי ועל המדינה, ההסברה, שכולם יכירו בגבורה שלך, ויתמכו בך. אני מחכה שתחזור. אני מחכה שתחזור בחמישי עם המדים, שתלבש את החולצה המכופתרת כמו שאתה אוהב, ונצא ביחד, שנתכנן את הטיול אחרי צבא..שתספר לי על בוף ותראה לי תמונות, שתיסע לטייל עם נועם בצפון, ותטיילו בארץ שכ״כ אהבת, שנלך ליום הבוגר בביה״ס ותתגאה בגולני, היחידה שנלחמת לשרת בה, ללא ספק הכי קטן. שנחגוג יחד את יום העצמאות כמו בכל שנה ונעשה על האש, אבל ביום העצמאות הבא אני מבטיחה שלא נבכה, ואני אצדיע לך בגבורה ובראש מורם. כי בזכותך נזכה לחגוג את היום הזה גיבור שלנו, בזכותך יש לי, לאמא ואבא, ונוי, ונועם, וכל החברים הכי טובים שלך, בזכותך יש לנו מדינה.

ילד שלנו, תישאר צעיר לנצח.. נשמה יקרה, כל כך תחסר לי. היה שלום אהוב יקר, אח וחבר אמת. אוהבת אותך טל יפרח ת.נ.צ.ב.ה הגיבור של כולנו."

כותבת לך ליטל:

"טלוש, יפרח, מיגל, טלי.. אני פשוט לא מצליחה לעכל שאתה לא בין החיים. אין שנייה ביום שאני לא חושבת עליך. פתאום אני מתחילה לקחת דברים בפרופורציות כי אני חושבת איך אתה היית מסתכל על הדברים, ומה אתה היית עושה. מוזר לכתוב עליך בזמן עבר. בתמונות שבאלבומים אתה כל כך חי. אני זוכרת את הפעם האחרונה שראיתי אותך, ברנאטו, ביום הולדת של נועם. כל כך שמחתי ששמחת לראות אותי. אמרת לי שצריך לקבוע מפגשים כאלה ולא רק בספונטניות. אני נזכרת בחיוך, בצניעות. היית ילד כל כך טוב. מתגעגעת אליך ואשמור על החיוך שלי בשבילך. אתה באמת גיבור, לא עוד מישהו שנפל ושמחה שזכיתי להכיר אותך!"

כותבת לך לורין:

"טלטול שלנו, אני זוכרת שהיינו שרים לו בחפלות ״יפרח חתני״ חח אדם מדהים עם לב רחב עם חיוך כובש וישר חודר ללב. מלא באהבה ונתינה זכיתי ללמוד, לצחוק ולחוות 3 שנים עם נסיך כמוהו.. וכואב לי שלא הספקנו לחוות איתו יותר גם אחרי."

166230_181389368556468_3980531_n 155345_172147896147282_7599464_n תמונות מהתיכון, י"ב 9 לעד!164866_181389645223107_3915250_n

אנחנו אוהבים אותך מיגל שלנו, מודים לך על ששמרת עלינו  ומבטיחים לחיות אותך בלבנו לעד.

אורטל בשם י"ב 9 בדימוס.

 

 

מודעות פרסומת

השבוע קניתי דיסק כפול של "החלונות הגבוהים" (בעולם שבו קניית דיסקים זוכה ללעג של תלמידיי) וקראתי בעלון המצורף איזה משפט של אריק איינשטיין שבו הוא אומר משהו בנוסח "אני לא מתגעגע לשומדבר, מה שהיה היה וטוב שנגמר" (אביא את הדיסק מהרכב מאוחר יותר ואצטט במדויק) ולרגע קינאתי מאוד בגישה הבריאה הזו משום שמכל החוויות האנושיות שהחיים מזמנים לנו, הקשה ביותר עבורי (עבור רבים נוספים אני מניחה) היא פרידה (הבאה בתור היא תחושת-עמימות למי שמתעניין). אני יודעת שלא כל האנשים חווים פרידות באותו אופן ובאותן עוצמות ואני מודעת לעובדה שאצלי הנושא הוא נפיץ ומהווה את עקב אכילס שלי. חווית הפרידה בעוצמות גבוהות מלווה אותי משחר ילדותי ולאורך תחנות בחיי: מהמדריך בצופים, מהחברים בתאילנד, מהאקס המיתולוגי, מאנשים שהלכו ועוד. תמיד הבכי שוטף אותי ועצב רב עוטף לי את הנשמה. אני כותבת את כל זה עכשיו משום שאתמול ערכנו סדר ט"ו בשבט אחרון בכיתה וחגגנו מספר ימי-הולדת 18 לילדים. במהלך הסדר הודעתי להם הודעות לגבי סופשנה, ספר המחזור ועוד. לא עברו שתי שניות וכבר דמעתי…. קשה לי הפרידה. כן, אני אעמוד בזה,  אני יודעת שזה תהליך  טבעי,  חלק ממני רוצה  שזה יקרה ומבין שזה נכון והכרחי להתפתחות המקצועית שלי וכמובן להתפתחות הטבעית של הילדים. אני יודעת שאני אשחרר אותם בבוא הזמן ועדיין זה לא פשוט. אני וחברה שוחחנו על זה לפני כמה זמן – איך זה שבחרנו במקצועות שבהם הפרידה היא הכרחית והיא תכופה יחסית (שהרי אין 20 שנה עם תלמידים, הם מתחלפים כל הזמן) והגענו למסקנה שזה לא במקרה, הבחירה הלא מודעת הזו נובעת בחלקה מהצורך להתמודד דווקא עם עקב אכילס הזה. בעוד מספר חודשים אני אתמודד עם הקושי הזה "ביג-טיים" כשאפרד מ-37 תלמידים אותם ליוויתי מקרוב מאוד לאורך שלוש שנים. המפגשים היומיומיים הם החלק הפחות משמעותי, אך איכות המפגשים: ביקורי הבית, השיחות האישיות בשעות החלון, ההתייעצויות באימייל, החוויות המשותפות, השינויים והגדילה שהייתי עדה להם, כל אלה הופכים את הקשר לחזק ובר משמעות. על מנת לעבור את תהליך הפרידה בצורה מיטבית ובפרופורציות הנכונות אני מתחילה לעבוד על עצמי בנושא ואף להכין שיעורי חינוך כדי לעשות עבודה איתם מעכשיו ובהדרגה ואז יוכלו להמשיך בדרכם ולפרוח איש איש בדרכו.

כאשר אני מקריאה לתלמידיי סיפור או שיר בשיעורי ספרות יש בכיתה שקט, הם נהנים מאווירת הדרמה או אווירת הסוד,האהבה או המתח שיש בסיפורים ובשירים. שלב זה של הלמידה עובר יופי. השלב שלאחר מכן שדורש מהם "לנתח" את היצירה ולהתחיל לפרוט אותה לפרוטות הוא שלב לא אהוב עליהם בעליל. "בשביל מה צריך את זה?" אני נשאלת לא פעם והשאלה הכי נפוצה היא "למה אתם חושבים שהוא (המשורר/הסופר) התכוון לזה? הוא בטח סתם כתב ואתם חופרים על זה". אמירה נוספת היא "הסיכום יותר ארוך מהסיפור" וכן הלאה. כשאני מאמצת לעצמי את הלך החשיבה שלהם אני יכולה להבין את הרתיעה – לוקחים יצירה שכל כולה חופש ומתבנתים אותה ומנתחים אותה מבלי להשאיר זכר לחופש-הפירוש-האישי. המורות תמיד אומרות "אתה יכול לכתוב את פרשנותך אך עליך לנמק" מה שלא לגמרי נכון כי בכל זאת,על אף השונות בהבנת היצירה, קיים גם פירוש קאנוני המבוסס על חקר-הספרות ועל ידע של אנשי-מקצוע (כבכל מקצוע אחר) וגם על פרטים ביוגרפיים (למשל ידוע ששיר מסוים נכתב בהקשר מסוים והמשורר אף אמר זאת מפורשות וכו') כמו גם על הגיון בסיסי. מצופה מהתלמידים קודם ללמוד את הידע הקיים בתחום,לזהות מטאפורות ולהתבונן בדמויות ולאחר מכן, בהמשך הדרך/המשך חייהם כשנתקלים ביצירות, להגיב אליהן מהמקום הפרטי-אישי המגובה בידע הנצבר. בכל אופן,כשאני נשאלת "בשביל מה בכלל צריך ספרות?" אני מוצאת כל פעם תשובה אחרת. אחת מהן היא שספרות זה החיים שהרי גם הסיפור הבדיוני ביותר לקוח מהחיים בסופו של דבר והחשיפה אליו מעוררת הזדהות, פורקן (קתרזיס), היכרות עם דמויות שלא בהכרח תתקל בהן בעולמך האישי, התוודעות לשפה גבוהה, ביטוי רגשות ועוד. אני מוצאת בכל פעם תשובה מקורית אחרת עבור תלמידיי שמאתגרים אותי בשאלותיהם. התשובה האחרונה שנתתי השנה הגיעה בדמות כתבה שהבאתי איתי. הכתבה עסקה בנושא הבא: בסמסטר הנוכחי שנפתח לפני כחודשיים התברר כי מס' הסטודנטים שנרשמו השנה לחוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית הוא בסה"כ 14. זהו המספר הנמוך ביותר לאורך 85 שנות קיומו של החוג. חוג זה טיפח תחת שורותיו את גדולי החוקרים בתחום הספרות, המשוררים,הסופרים, המרצים ואנשי ההוראה. אם המגמה תימשך ייפגע המחקר ותחום ההוראה של תחום הדעת הנדון. אפשר לדבר רבות על הדור הגדל פה, על המקום הקטן שתופסת הספרות בעולם-שכולו-ריאליטי אבל במקום לטרחן אני אבחר לצטט את פרופ' דן מירון בכתבתו בעיתון הארץ (15/10/10) והוא כותב כך: "…..יש להבין מה שהבינו מזה דורות האידאולוגים של החינוך האקדמי הליברלי בארצות האנגלו-סכסיות; דהיינו שהחשיפה למדעי הרוח ברמה אקדמית לא באה להקנות מקצוע, אלא להעשיר את רוחו של הדור הצעיר המשכיל, לחנכו לחשיבה ביקורתית ומדויקת ולהבעה בכתב בהירה והגיונית, להביא אותו במגע עם הישגי ההגות, המדע והאמנויות, ולעדן את חייו הרגשיים-אישיים-חברתיים. גם מי שיהיו רופאים, עו"ד, פסיכולוגים, אנשי מינהל עסקים ואשפי הייטק זקוקים לתשתית תרבותית ולתרגול בהבעה שבלעדיהם הם יהיו לא יותר מטכנאים מיומנים, וככאלה חזקה עליהם שלא יגביהו עוף- גם בתחומי המיומנות הספציפיים שלהם. משוך כך השקיעה של מדעי הרוח באוניברסיטאות פירושה,למעשה, שקיעה כללית של השכבה המשכילה, ולכן גם של השכבה בכללה; שקיעה לתוך בורות,גסות ושטחיות. ללא חשיפה להגות פילוסופית, למדעים המופשטים, לידע הסטורי ולהבנה ספרותית ואמנותית, יהיו האקדמאים הישראלים לא יותר מבעלי מלאכה מוגבלים וצרי אופק. רבים מהם כבר היום שרברבי רפואת הגוף והנפש והנדסאי חברה, ותרומתם לגסותה הכוללת של החברה הישראלית בולטת….." אין לי עניין מיוחד בפרופ' מירון אלא הסכמה-רבתי עם החלק המצוטט והכתוב לעילא ולעילא. וכאילו בהמשך ישיר לטיעוניי הוחלט לאחרונה גם על תוספת כתיבת חיבור בבחינת הפסיכומטרי, תוספת אשר אמורה לעודד את התלמידים בעודם במערכת החינוך ללמוד לבטא עצמם בכתב. לא הוגן להביא אותם לתיכון חסרי ידע ולצפות מהם/מאיתנו "להחדיר" בהם את השפה,אהבתה, המוטיבציה ללמוד אותה, זה דבר שאמור להתחיל בגיל צעיר הרבה יותר. הורים רבים אינם עושים מספיק על מנת להאהיב את השפה ואת חדוות הקריאה על ילדיהם, אולי כעת "איום הפסיכומטרי" שיעמוד לנגד עיניהם יעזור כפי שדוחפים להצלחה במתמטיקה ואנגלית (ועל הפסיכומטרי עצמו – הוגנותו ויכולת הניבוי שלו בפעם אחרת….).

אם נרצה ללמוד לעומק על אדם עלינו להגיע למקום ממנו הוא יוצא יומיום אל העולם: הבית שלו.  צור מחצבתו של אדם, המקום בו צמח וגדל, הסביבה המעצבת יכולים לשפוך אור על אופיו, התנהגותו ותפיסות עולמו. הגעה למקום זה בהחלט עשויה לקדם את הקשר הבינאישי איתו, לקרב ולחבר. תפיסה זו עמדה לנגד עיניי כשקיבלתי לידי את כיתת-החינוך שלי לפני כשלוש שנים. החלטתי אז לחדש ימינו כקדם (קראתי בספרים באוניברסיטה שפעם היה מקובל שמורה יערוך ביקורי בית אצל כל תלמידיו – מרע ועד טוב) ולבקר את תלמידיי בביתם. ללא ספק זו הייתה החלטה שאפתנית ולא פשוטה לביצוע, אך החלטתי לפרוש אותה על פני שלוש שנים, מכיתה י' ועד כיתה י"ב. בעוד מספר חודשים אסיים את השנה וטרם הספקתי להגיע לכולם, אך הגעתי אל הרוב. אתמול, אחרי ביה"ס ערכתי ביקור בית נוסף. קשה לי להעביר במילים את ההשפעה המיטיבה של ביקור כזה על שלושת קודקודי המשולש : הורים-ילד-מורה. לאחר כל ביקור שכזה, הקשר עם התלמיד מתחזק ונוצרת מעין ברית ומחויבות שתורמת רבות להתנהלות התלמיד בבית הספר.  כשרק התחלתי לבקר אותם, הופתעתי לגלות כמה הם כמהים לקשר קרוב, כמה הם מוכנים לארח את המורה בביתם, לפתוח את סגור לבם. בהתחלה הילדים התחילו להגזים ולהזמין אותי לארוחות שבת, בתמימותי כמעט ונעניתי להצעה, עד אשר הבנתי כי הדבר יחייב אותי לכבד כל משפחה בביקור בליל שבת, דבר אשר יגביל אותי מאוד,מה גם שיש משפחות שידם אינה משגת לארח כפי שהיו רוצים וזה יפספס את המטרה ויעמיד אותם במצב לא נוח. לפיכך הכלל היה שאני מגיעה לביקור-נימוסין בן שעה ועל התלמידים להכין אלבומי תמונות מילדותם, להכין את המחשב שלהם על אוצרותיו (מוזיקה/תמונות/קטעים שכתבו וכו') וכל דבר שיחפצו להראות לי. בבית אחד, תלמיד אשר הוא כשרון-בלתי-יתואר בנגינה על פסנתר, זכיתי לנגינת פסנתר במיוחד עבורי. בבית אחר, צפינו בקטעים מבר-המצווה של התלמיד וראינו יחד כמה גדל, בבית שלישי הכינה התלמידה עוגה וישבנו יחד אני ואמה בשישי אחה"צ לשיחת-בנות-על-קפה. בכל הבתים קיבלו אותי כל כך יפה, פתחו את שערי ביתם וליבם, הראו לי תמונות שצוירו על ידם על הקירות, סיפרו על ילדות הבן/הבת, הציגו בפניי את האחים והאחיות והוסיפו את עסיס המריבות בינם. בכל פעם כזו, ברגע שלפני כניסתי אל המשפחה, אני עומדת בחוץ, נוקשת על הדלת ויודעת שבפנים רוחשת לה התרגשות של ממש בקרב התלמיד/התלמידה שציפו למפגש עמי שיעבור בנימה אחרת ושונה כל כך מזה הנערך בזירת בית הספר. הפרטיות, תשומת הלב האישית, העמדתם של הנער/ה בלב השיחה ולו לשעה אחת בלבד כשכל תשומת הלב מופנית אך ורק אליו/ה…. בביקור של אתמול, הגעתי ובידי עוגה טרייה מעשה ידיה של אמי. כשנכנסתי נאמר לי ש"גם אנחנו הכנו לך הפתעה" – התלמיד ואביו (ההורים גרושים) הכינו יחד סופלה שוקולד בכלי אישי עבור המורה המכורה למתוק-המתוק הזה. התלמיד שלי התעקש להכין למעני את הקפה בעצמו (והתברר לי שהוחלט על כך מבעוד מועד בינו לבין האב בעת שסיכמו את התפקידים באירוח). היה מפגש מרגש מאוד וכמה שאני מכירה את התלמידים שלי, ביקור כזה חושף טפח נוסף מנפשם הרכה,היפה. אלה דברים שלעולם-לעולם לא ניתן יהיה לראות במקום אחר מלבד הבית…. ואני גאה שלקחתי על עצמי את הרעיון הזה. אני מתרגשת מעצם המחשבה על ההשפעה של כל ביקור כזה ועל הקרבה האנושית המתהדקת כתוצאה ממנו… למשל, אני יודעת כמעט את כל שמות ההורים בכיתתי -דבר שמקל עליי את התקשורת עמם, אני יודעת את שברי-מחשבותיהם הכמוסות ביותר של תלמידיי, אני יודעת היכן הם מתעוררים בבוקר לפני לבישתם את תלבושת-ביה"ס, אני יודעת באיזו אווירה הם מנהלים או לא מנהלים דיונים עם ההורים…. אלה דברים שהופכים את הכל לאישי יותר וככזה למשמעותי ונוגע.

אחד המורים בביה"ס איבד את אביו השבוע. אירוע מצער זה התרחש לדאבוני כשלושה שבועות לאחר שמורה נוסף בביה"ס איבד גם הוא את אביו. התלמידים שלי, תלמידי כיתת י"ב, מתבגרים (לצערם?) ומתחילים להבין (יותר מפעם, אך האם אפשר להבין באמת?) את משמעות החיים והמוות. במקביל להוצאת רשיונות נהיגה למכונות-המוות הקרויות "מכוניות" הם מבינים את החשיבות שבנחמה, ביטוי של כבוד למורה שאתה מעריך והשתתפות כנה בצערו. בפעם הראשונה חלקם רצו לבוא ללוויה והתייעצו עמי כמחנכת הכיתה. אמרתי (זה יותר אמרתי מאשר ייעצתי) שלא כדאי,זה אישי מדי ופרטי ומצד שני גם המוני ולא ישיג שום מטרה. גם לגבי השבעה התלבטתי: מה נכון לעשות? האם הם גדולים דיים להגיע? האם המורה ירצה בנוכחות תלמידיו בשעתו הקשה? זו שאלה אינדיבידואלית לגמרי. לבסוף סיכמנו על ס.מ.ס כיתתי ולאחר מכן על כתיבת מכתב כיתתי שאני העברתי בבואי לנחם בשבעה.

השבוע, במות אביו של המורה השני ,הם באו איתי. חמישה נציגים. כבר גדולים (ומצד שני קטנים, קצת קשה להסביר), נוהגים ברכבים משלהם אחריי…משונה לי הסיטואציה. בנפשם הם עוד ילדים שלא באמת מודעים ל"עולם האמיתי" שבחוץ, נפשות רכות שמתלבטות בנושאים שלמבוגרים אחרים עלולים להיראות כה רחוקים: "מה לקנות לחברה ליומולדת ואיך להפתיע אותה", "האם להבריז מהבחינה של מחר כי אינני מוכן", "מה לכתוב בספר המחזור", "מתי נגמר המלווה לנהיגה". הפן התמים-ילדותי שאני כל כך מוקסמת ממנו, צפוי להיסדק בהדרגה ככל שייכנסו לעולם המבוגרים. גם הצבא יעשה את שלו אבל לא רק. ההגעה הזו לנחם את המורה היא אחד הסממנים של התבגרות בעיניי. חלקם תהו לפני שהלכנו מה נכון ללבוש (צבע הבגד) וכשהיינו מתחת לבית-המורה שאלו בחרדת-מה אם הודעתי על בואם עמי, הייתה התרגשות-מה או שמא מבוכה… מה אומרים כשנכנסים? ומה אחר כך? יושבים עם המורה לשיחה? האמת….מבינה אותם,לא פשוט אבל עברנו את זה יחד. נכנסנו…כל אחד מהם ניגש לחבק אותו, הרגשתי שגם הוא מתרגש. מי יבין את הניואנסים הדקים האלה? נימי הנפש בין בני אדם, בין מורה-מחנך לתלמיד-חניך. כמה הערכה צריכה להיות לתלמיד בימינו עד כדי כך שיטריח את עצמו ויעמוד בסיטואציה הלא פשוטה הזו. אני "התנעתי" את השיחה,שאלתי "שאלות של מבוגרים" כמו "איך זה קרה?" ו"מתי אתם קמים מהשבעה?" ובזמן שהמורה הלך להביא אלבומי תמונות לחלוק איתם (!!!) הם שאלו אותי "מה שאלת אותו?" ממש מעין טקס חניכה כזה (שלא נדע), עוד שיעור-לחיים שלא כתוב באף ספר. כל כך הייתי גאה בהם ושמחה בהם בצאתנו את הבית. הלב שלי התרחב – כמה הם מקסימים ומיוחדים.

אז כמה שהעבודה הזו מערימה קשיים ומעמיסה עומסים כבדים מנשוא לעיתים, אלה רגעי-החסד. אלה הרגעים-של-המשמעות שמורים מדברים עליהם בעיניים נוצצות ומי שלא זכה להיות מחנך, לעולם לעולם לא יבין.