אני נשבעת שאם אני אשמע את המשפט הזה עוד פעם, אני אחייב את האדם שאמר את זה להתלוות אליי לעבודה ולבדוק האם ה"חופש הגדול" הוא "מתנה" או בגדר חובה- שתציל- את התלמידים- והמורים- מאובדן שפיות.
לכל אותם אלה שזורעים את זרעי ציניותם ובורותם בטוקבקים ובכתבות העוסקות בחינוך וטוענים בגנות המורים והחופש הגדול והחגים, אתם מוזמנים לעזוב את הפוסט כבר עכשיו. לא בגלל שיש לי בעיה לשמוע דעות/הגיגים/מחשבות של אחרים, אלא בגלל שיש לי בעיה לשמוע דעות/הגיגים/מחשבות לא מבוססות של אחרים שיוצרות (בשילוב עם דברים נוספים כמובן) דעת-קהל שגויה ולוקה בחסר אודות ה"חופש" של המורה בישראל.
ה"חופש הגדול" הידוע לשמצה והמחייב הורים להעסיק את ילדיהם במשך חודשיים הוא נקודה שחוזרת על עצמה רבות בויכוחים עם מורים שמעזים להתלונן על תנאי העסקתם. המלעיזים מיד שולפים את "נשק יום הדין" שלהם ויורים ש"מה אתם בוכים? יש חופשים לפחות לא?" נראה שההתבוננות בצד-אחד-של-המטבע הופכת לנחלת כולם. אם לא של כולם אז של רבים מהם, אחרת איך אפשר להסביר את לטישת העיניים לחופש הגדול? זו שאלה מאוד מעניינת שבמרוצת הזמן למדתי שלא להשיב עליה בתשובה אלא בשאלת-נגד מטעמי :"אכן יש חופש גדול. אז למה שלא תבוא/י להיות מורה?יש מחסור חמור במורים". שאלה זו נתקלת לרוב בחיוך/מבוכה.
יש מחסור במורים. אם תנאי ההעסקה אינם בעייתיים באמת והמורים רק סתם "מתבכיינים" ובעצם הם "יכולים להיות עם הילדים שלהם בצהריים" ויכולים "לנפוש להם חודשיים" אז מדוע אין קופצים על המציאה? מדוע אין קופצים על העגלה? אולי כי בתוך-תוכם יודעים כל אלה שהעגלה הזאת מתדרדרת אין עצור… שההתמודדות היומיומית בה היא מורכבת וקשה. שהצפיפות בכיתות גבוהה. שמשרד החינוך מתחלף בערך כל שניה. שאין באופן גורף הערכה. שאין למורה מקום לשבת בו ולארגן את חפציו, להיפגש עם תלמידיו, לאחסן את דפיו וקלסריו.
אני עוד אפתח את הנושא הזה של החופש הגדול.
עוד אתאר איך נראה חדר מורים והתנאים הטכניים של המורים.
יציאת חירום - בלוג חינוכי ובכלל 