אחד המורים בביה"ס איבד את אביו השבוע. אירוע מצער זה התרחש לדאבוני כשלושה שבועות לאחר שמורה נוסף בביה"ס איבד גם הוא את אביו. התלמידים שלי, תלמידי כיתת י"ב, מתבגרים (לצערם?) ומתחילים להבין (יותר מפעם, אך האם אפשר להבין באמת?) את משמעות החיים והמוות. במקביל להוצאת רשיונות נהיגה למכונות-המוות הקרויות "מכוניות" הם מבינים את החשיבות שבנחמה, ביטוי של כבוד למורה שאתה מעריך והשתתפות כנה בצערו. בפעם הראשונה חלקם רצו לבוא ללוויה והתייעצו עמי כמחנכת הכיתה. אמרתי (זה יותר אמרתי מאשר ייעצתי) שלא כדאי,זה אישי מדי ופרטי ומצד שני גם המוני ולא ישיג שום מטרה. גם לגבי השבעה התלבטתי: מה נכון לעשות? האם הם גדולים דיים להגיע? האם המורה ירצה בנוכחות תלמידיו בשעתו הקשה? זו שאלה אינדיבידואלית לגמרי. לבסוף סיכמנו על ס.מ.ס כיתתי ולאחר מכן על כתיבת מכתב כיתתי שאני העברתי בבואי לנחם בשבעה.
השבוע, במות אביו של המורה השני ,הם באו איתי. חמישה נציגים. כבר גדולים (ומצד שני קטנים, קצת קשה להסביר), נוהגים ברכבים משלהם אחריי…משונה לי הסיטואציה. בנפשם הם עוד ילדים שלא באמת מודעים ל"עולם האמיתי" שבחוץ, נפשות רכות שמתלבטות בנושאים שלמבוגרים אחרים עלולים להיראות כה רחוקים: "מה לקנות לחברה ליומולדת ואיך להפתיע אותה", "האם להבריז מהבחינה של מחר כי אינני מוכן", "מה לכתוב בספר המחזור", "מתי נגמר המלווה לנהיגה". הפן התמים-ילדותי שאני כל כך מוקסמת ממנו, צפוי להיסדק בהדרגה ככל שייכנסו לעולם המבוגרים. גם הצבא יעשה את שלו אבל לא רק. ההגעה הזו לנחם את המורה היא אחד הסממנים של התבגרות בעיניי. חלקם תהו לפני שהלכנו מה נכון ללבוש (צבע הבגד) וכשהיינו מתחת לבית-המורה שאלו בחרדת-מה אם הודעתי על בואם עמי, הייתה התרגשות-מה או שמא מבוכה… מה אומרים כשנכנסים? ומה אחר כך? יושבים עם המורה לשיחה? האמת….מבינה אותם,לא פשוט אבל עברנו את זה יחד. נכנסנו…כל אחד מהם ניגש לחבק אותו, הרגשתי שגם הוא מתרגש. מי יבין את הניואנסים הדקים האלה? נימי הנפש בין בני אדם, בין מורה-מחנך לתלמיד-חניך. כמה הערכה צריכה להיות לתלמיד בימינו עד כדי כך שיטריח את עצמו ויעמוד בסיטואציה הלא פשוטה הזו. אני "התנעתי" את השיחה,שאלתי "שאלות של מבוגרים" כמו "איך זה קרה?" ו"מתי אתם קמים מהשבעה?" ובזמן שהמורה הלך להביא אלבומי תמונות לחלוק איתם (!!!) הם שאלו אותי "מה שאלת אותו?" ממש מעין טקס חניכה כזה (שלא נדע), עוד שיעור-לחיים שלא כתוב באף ספר. כל כך הייתי גאה בהם ושמחה בהם בצאתנו את הבית. הלב שלי התרחב – כמה הם מקסימים ומיוחדים.
אז כמה שהעבודה הזו מערימה קשיים ומעמיסה עומסים כבדים מנשוא לעיתים, אלה רגעי-החסד. אלה הרגעים-של-המשמעות שמורים מדברים עליהם בעיניים נוצצות ומי שלא זכה להיות מחנך, לעולם לעולם לא יבין.
יציאת חירום - בלוג חינוכי ובכלל 
אורטל,
כתיבתך נוגעת, מרגשת ומיוחדת
המשיכי…רואים שזה מגיע מהמקום הנכון
סיגל
♥ תודה,מעריכה מאוד ♥
שמחה שהתחלת לחשוף את תוכלת ארגז הכלים הויירטואוזי שלך:
הלשון העניינית, חקירת הפרטים הבנאליים ביותר, ההתעכבות על חפצים,
קיטלוג כמעט סטטיסטי של ההוויה, הזרה וניכור של הסביבה על כל אביזריה,
רפרופים למוזיקה ומעל לכל הזרמה תמידית של רגש..
מקסימה ונוגה
מחכה לעוד…
מפרגנת תמידית -חברות טובות כמוך הן מקור השראה עבורי…מוקירה ♥
אורטל…
לכל אדם בעולם אלוהים נותן מתנה , היא יכולה להיות אחת והיא יכולה להיות אוסף של מתנות ,
הקושי הוא למצוא את המתנה הזו ולגרום לך בתור אדם להצליח עם המתנה הזו …
את מצאת את המתנה שנמצאת בתוכך והיא להיכנס ללב של אנשים בדרכי כתיבה ודיבור לאט לאט את הופכת את המתנה הזו למקצוע שיביא אותך לרמת סיפוק אושר וגאווה עצמית , מעריך אותך וגאה בך את אפילו לא יודעת כמה…!
ילד יקר אתה מ. הצעיר 🙂
ריגשת אותי מאוד מאוד בתגובתך.
בשביל תגובות כאלה שווה לי להמשיך לעשות מה שאני עושה ורק שתדע שהתגובה הזו מעידה יותר על הכותב מאשר עליי…היא מעידה על רגישות ועומק ופרגון שאני מוקירה כל כך.
תודה.