שן עמוד ענן

כל כך הרבה דברים "עמוד ענן" פתח אצלי. שלא לומר פתח וערער והציף והעמיד למבחן.

כל כך הרבה תחושות, רגשות, מחשבות והבנות ובעיקר אי-הבנות מציפות אותי.

כיועצת חינוכית המטפלת במצבי שגרה (חרדת בחינות, קשיים חברתיים, שיבוץ בכיתות, העברת סדנאות) וגם במצבי חירום (אובדנות, פגיעות מיניות, התמכרויות) נדרשתי השבוע כשאר חברותיי למקצוע לתפקד (מבחינתי לראשונה) כיועצת למצב-חירום-מלחמה. תרגילי ירידה למקלטים הפכו להיות השבוע מציאותיים מתמיד, תלמידים נסערים, הורים מפוחדים ושאר קולגות ובני משפחה שהם חלק ממדינה-בחרדה ובלחץ. שידורי טלוויזיה בלתי פוסקים וזירת פייסבוק לוחמנית ומדממת. שבוע לא קל עבר על כוחותינו.

מצב המלחמה הזה הציף אצלי תחושות ורגשות קשים שבסופם יצאתי מבולבלת כמי שהקרקע המוסרית המנחה אותו נשמטה תחת רגליו. הכל החל ביום ד' עת התחלתי לקבל מתלמידיי-לשעבר החיילים-בהווה הודעות המבטלות את הגעתם למפגש-מחזור בביה"ס. הרגשה של חשש ניצתה בלבי והפכה למטרד של לחץ בחמישי בבוקר עם הדיווחים על קרית מלאכי שבהמשך היום גם הגיעו לראשל"צ ות"א. שישי-שבת של חוסר ודאות: מכרים מתגייסים בצו 8, אימיילים בלתי פוסקים מגורמי חינוך שונים המדברים על האחריות שעלינו, הצוותים החינוכיים לקחת ועל היותנו "בצו 8 משלנו", אי-ההבנה עד כמה זה יסלים הפעם ולפרקים גם ניצוץ,חדש בחיי, של אובדן תקווה.

ביום א' אחרי סופ"ש סוער קיבלתי גושפנקה רשמית לטענה שלגוף יש חיים משלו שמושפעים באופן ישיר מחיי הנפש. יכולתי להיות "קולית" ברמה המודעת ולבחור לסמוך על הצבא ולבחור להמשיך בשגרה אבל הגוף… הכתפיים והצוואר נתפסו לגמרי והביאו עמם מיגרנה שלא אפשרה לי לקום מהמיטה. הבנתי באופן ברור ונהיר שביטוי רגש שנחנק עלול לגרום נזק ושעבורי החשיפה המוגברת למידע (שהוא בבירור גם מסולף ופופוליסטי) לא עושה טוב. בחרתי להתנתק ממהדורות החדשות אך עוד יותר מהאויב-האמיתי-אותו-זיהיתי: הפייסבוק!!! אם בזמן שגרה חבריך לרשת החברתית יודעים שאתה בעד הידברות, בזמן חירום אין לעמדה הזו מקום. אם אתה בעד הזכות שלנו להגן על עצמנו ובכל זאת מרגיש חמלה גם כלפי מי מהעזתים (חלקם הרי חפים מפשע) שאינם חמאסניקים, הרי שבזמן מלחמה אין אפשרות בכלל להביע עמדה כזאת, או בלבול או צער עלינו וגם עליהם. הפוסטים נגד בר-רפאלי (קישור מצורף) המדיפים ריח-רע-של אלימות ושנאת-חינם רק מוכיחים זאת, שלא לדבר על צעקות-המקלדת: "תיכנסו בהםםםם!!!".  רבים מהישראלים, גם בעתות-של-שקט מתלהמים, שונאים וקוראים למלחמה, לא מגלים סובלנות כלפי דעות אחרות ונוקטים באלימות מילולית ופיזית אז בטח ובטח שיסלימו בעת-מלחמה.

אני חושבת כי זכותו של כל עם וכל אדם להגן על עצמו. ברור לי לגמרי למה יצא צה"ל למבצע הזה ובעיניי מטרותיו (כמו חיסול הטילים לטווח רחוק למשל) היו ראויות-ביותר ובלתי-נמנעות ואני הייתי בעד פעולה צבאית. חד משמעית!! אך כך אני מרגישה גם כלפי הפסקת-האש. להרוג אפשר תמיד. לכבוש-מחדש אפשר תמיד אבל לכל דבר כזה יש גם מחיר וצריך לחשוב יותר מפעמיים איך לעשות את הדברים ולהפחית את ההרג והאובדן. חייהם של תושבי הדרום-המופקרים-שנים-רבות ראויים לכל הגנה אבל אי אפשר ולא יקרה שמישהו ילחץ על כפתור ועזה על כל תושביה תימחק. זו פנטזיה-ילדותית שלא תתממש וככל שהשנאה שלנו גוברת והרצון-האנושי-הטבעי לנקמה מוביל אותנו, אנחנו בבעיה. אנשים מתוסכלים, מאיימים על ביבי שלא ייבחרו בו שוב כי "איזה מן ימני הוא שבוחר בהפסקת אש?" אפשר להבין את התסכול אבל כל מי שחושב שהוא מדינאי דגול כדאי לו לרדת מהעץ! ישנם כל כך הרבה שיקולים (כן, גם מדיניות חוץ שהיא לא פחות חשובה ממדיניות פנים) בכל החלטה כזו וכל כך הרבה מידע שלא מובא בפני הציבור שזו לא חכמה לשבת בבית ולתקתק על המקלדת את דעותיך-הנשגבות-הקוראות-למלחמה. כל כך פשוט לשלוח חיילים שלנו לשדה הקרב ש"ייכנסו רגלית"? האם לא מדובר בחיי אדם?

קשה לחשוב על פתרון אחר מלבד השבת אש. התחושה שאין עם מי לדבר, שאין עם מי לשבת על שולחן המשא ומתן, ההבנה הברורה (לי זה ברור) שעם ארגון טרור אנחנו לא מתכוונים לדבר מקשים עלינו,עליי, האופטימית הנצחית להיות בתקווה. במהלך הסערה הזו מצאתי את עצמי אומרת ש"את הטרוריסטים האלה צריך להרוג" ושאם הם פותחים באש נגדנו יש להחזיר-בחזרה. כן, כמו ילד קטן שנתנו לו מכות ורוצה לגונן על עצמו ולהשיב את כבודו ואת זכותו להתהלך חופשי. מצאתי את עצמי מפנטזת על חיסול-הטרור והצלתם של אותם אזרחים-חפים מפשע הנמצאים בעזה, בעצמם תחת טרור חמאס, ושאיתם, אולי איתם נעשה יום אחד שלום. הבעתי תקווה שהם, ללא שלטון-טרור יוכלו לשקם עצמם ולחיות כבני אדם ולפתח תשתיות של חינוך,בריאות ופנאי. כן, חלום רחוק ואולי גם נאיבי ומטופש אבל בעיקר מבלבל…מוזר לי שקראתי להרג-אנשים באותה שיחה אבל אני לא מצליחה להתחרט על זה. מגיע לטרוריסטים לקבל כגמולם ובכל זאת, שאר האנשים שאינם טרוריסטים ולא משנה מאיזה מוצא הם, מגיע להם לחיות. באמת.

אתמול במפגש יועצות, היו בקבוצה גם יועצות מבתי"ס ערבים ביפו: כאלו שגרות בשכנות עם יהודים בבניין, כאלו שכואבות את כאבנו, את כאבן, ונמצאות בקונפליקט כפול ומכופל. שמעתי אותן, אני חושבת עליהן המון ויודעת בלב שזה אולי רחוק שנות-אור אבל אפשרי שערבי ויהודי יגורו בשכנות. לא חייבים באהבה, אבל ככל הנראה  חייבים בשכנות כי זה הגורל שלנו ולא נראה שמישהו עומד "לעבור דירה".

אם הצלחתם לקרוא עד פה ולהזדהות, אם הצלחתם לקרוא עד פה ולא לשנוא אותי ולאחל גם לי למות, אם הקריאה בטור שלי עוררה בכם מחשבה, אני שמחה. קשה להיות עם כל זה לבד.

באיחולי שבת-שקטה ועתיד-שקט

אורטל

יהודה יהודה יא יהודה –סיפור של השראה

כשהתחלתי להיות מורה זה היה כחלק מחובותיי כיועצת-חינוכית-לעתיד. ההכשרה של יועצות בימינו מכינה את היועצות-לעתיד לעסוק גם בהוראה מספר שעות מסך כל משרתן. הרציונל שמאחורי תפיסה זו מורכב אך "בגדול" נועד ליצור אצל היועצת הבנה אמיתית של חוויית ההוראה שהרי היא עובדת עם מורות/מורים  באופן פרטני וכן באופן קבוצתי-מערכתי. מכיוון שמקצוע ההוראה כה ייחודי יהיה נכון שהיועצת תכיר "על אמת" מה בדיוק עובר על מורה, מהן ההתמודדויות ומהן הדרישות. הסבר נוסף הוא שכך היועצת נגישה יותר לתלמידים שמכירים אותה בכיתה דבר התורם לשיווק היועצת כמי שיש לה מה להציע לתלמידים. בכל אופן, נכנסתי לכיתות הראשונות שלי לפני שלוש שנים ומצאתי את עצמי כל פעם מחדש (כמי שלא רואה עצמה רק כמשפך של ידע)מביאה איתי כתבות מהעיתון (בעיקר מעיתוני סופשבוע), המלצות להצגות בתיאטרון (שבהמשך הפכו לקבוצה שפתחתי וליוויתי בערבים לצפייה משותפת), קטעים מספרים, סיפרתי להם על סרטים מומלצים, על מסעדות מיוחדות, הבאתי תשבצי-הגיון לכיתה ועוד. כל אלה הגם שאינם חומר-לימודי סייעו בידי לעבוד עם התלמידים על נושאים אקטואליים, חברתיים ורגשיים ופתחו עבורי דלת לחדרי נשמתם. ההרגל במהלך השנים הלך והשתכלל: לכיתת החינוך שלי,בשנתי הראשונה איתם, הייתי מניחה עיתון בבוקר בכיתה ונעלמת ללמד בכיתותיי האחרות. בשנה האחרונה הצטרף הפייסבוק ושידרג לי את הדרך לשיתוף קבצים וקישורים איתם (מה שקודם עשיתי בעיקר דרך המייל). הקישור האחרון שלי עסק בסיפורו של יהודה יצחקוב הלא הוא כוכב הסדרה הדוקומנטרית ב"יס" שנקראת "יהודה יוצא למלחמה".

בקישור המצורף מסופר יותר בהרחבה אך בקצרה אספר שזו סדרה שצולמה במהלך שש שנים ותומצתה לשלושה פרקים, ושודרה ממש לאחרונה בערוץ יס דוקו (מס' 8). הצילומים החלו כשיהודה היה בן 15 ועד גיל 21 (כיום). יהודה הוא בן למשפחה חד-הורית עם קשיים כלכליים מחולון וחלומו להיות טייס. המלצתי לתלמידיי מכל הכיתות (הקשות יותר והקשות פחות) לראות באמצעות שיתוף לינק בקיר שלי. כמו כן, ביקשתי שיראו את הפרק הראשון בן 45 הדקות ובמידה ויחושו שזמנם בוזבז אני אשחרר אותם משיעור שלי. יכולתי להציע הצעה-מפתה זו בבטחון כי ידעתי שאיש לא ידרוש את הזמן חזרה וכך היה. התגובות של התלמידים היו מרגשות ביותר: הבנות מאוהבות בו ומסתבר שגם הבנים. המוטיבציה שהוא הפגין,הנחישות,הרגישות לנוכח תנאי הפתיחה שלו הפכו אותו לדמות המהווה השראה עבורם ויותר מכך, לאחר התקשרותי עימו בפייסבוק (על מנת לבקשו להגיע לביה"ס לדבר עם התלמידים לפני גיוסם לצבא) גיליתי על הקיר שלו אינסוף הודעות מבני נוער שהוא הצליח לגעת בליבם. גם בליבי הוא נגע ולכן אני כותבת את הפוסט הזה כדי להגיד שהתרגשתי וגם כדי להמליץ למורים והורים למצוא את הדרך לבני הנוער בשפה שתדבר אליהם, כך,באופן עקיף אפשר לייצר נושא לשיח משמעותי.