ארכיון הרשומות עם התג "אחריות"

בשנת 1996 יצא הסרט "עת להרוג" לאקרנים. הסרט מספר על אבא, שבתו הקטנה נאנסת באכזריות והוא הורג את האנסים מבלי לחכות למשפט. הסרט עוסק במשפט הרצח שביצע האב. העובדה שהאב שחור, והאנסים לבנים רק מחזקת את התפיסה שהאנסים היו מקבלים עונש קל (או לא נענשים כלל) ממערכת המשפט הגזענית של דרום ארה"ב. במהלך הסרט רואים איך המושבעים משתכנעים שמשפטית האב הינו רוצח ולכן יש להרשיעו, ואז בסיום הוליוודי הסנגור מפנה אותם אל הרגש ואל חוש הצדק הבסיסי, וגורם להם לזכות את הנאשם. הסיום ההוליוודי המדובר הסיום ההוליוודי המדובר מצורף כאן והוא כולל את נאום הסיכום של עורך הדין של האב, בו הוא פונה לחבר המושבעים ומבקש מהם לעצום את עיניהם ומתאר להם תוך ירידה לפרטים את קורותיה של הילדה שנאנסה ובסיום, לפני שמבקש מהם לפקוח שוב את עיניהם הוא מבקש מהם לדמיין שהיא הייתה לבנה.

כשהסרט הזה יצא אני הייתי בת 13 אבל ראיתי אותו אינספור פעמים ואני זוכרת היטב את הדמויות ואת קורותיהן ובעיקר את ההבנה הקשה כל כך לנערה הצעירה שהייתי, כי מי שנפגע מינית בצורה כה אכזרית ישלם מחיר כבד כל חייו, כן, גם אם הנאשם ייענש. השימוש של עורך הדין ב"זום-אין" המילולי שהוא עשה למקרה ובניסיונו ליצור אמפתיה אצל המושבעים יכול להיראות קיטשי אך בעיניי הוא אפקטיבי ביותר ובמיוחד בימינו, כשלכל אחד יש אפשרות להקיא תחת כל טוקבק רענן את דעותיו החשוכות על מקרה זה או אחר, מבלי לעצור לרגע לחשוב איך היה מרגיש הוא לו היה מדובר בו או בקרובים אליו.

כך היה היום עת התוודעתי לדבריו של השופט נסים ישעיה שאמר בדיון על נערה שנאנסה בגיל 13 על ידי ארבעה צעירים כי "יש בנות שנהנות מאונס". מאז הוא כבר הספיק להתנצל ולהתגונן ואמר: "דברים מעוותים הוצאו מהקשרם, נכחתי בדיון בוועדה שאני דן בה כפנסיונר. זו הייתה דוגמה לא מוצלחת, ולכן התנצלתי". יפה. אז כבוד השופט אמר והתנצל ואין לו שמץ של מושג איזה נזק אדיר הוא גרם לנפגעי ונפגעות תקיפה מינית בעבר, בהווה ולצערי גם בעתיד.

רק בסופ"ש האחרון קראתי במוסף "שבעה ימים" של "ידיעות אחרונות" כתבה על הבימאית שיצרה את הסרט על א' מבית הנשיא שישודר הערב. א', כן, מאז היא כבר זכתה לשם, שמה הוא אורלי רביבו והערב היא תיחשף עם סיפורה מול עם ישראל. א' שנחשדה בכל פורום אינטרנטי בתאוות בצע ותאוות פרסום. א' שמשלמת מחירים כבדים עד היום על מפגן הכוח המיני של האיש שהיה פה פעם נשיא ולא ראוי להיות מוזכר בשמו. א' שמאוד חוששת ובצדק משידור הסרט הערב אך מצד שני רוצה לנסות לטהר את שמה. כמה הזוי שהאיש יושב בכלא על הטרדות מיניות ועל אונס של יותר מאישה אחת ובכל זאת היא זו שמפשפשים בציציותיה.

ובחזרה להיום: אותה מתלוננת שעליה דיבר השופט שמעה את דבריו ואושפזה ואלו דבריה: "אני לא מופתעת, כי זה מה שאני סופגת מתחילת ההליך הפלילי. נתקלתי בדברים כאלה בעבר, אבל זה עדיין כואב. ספגתי כבר אמירות לא יפות וחוסר אמון משוטרים שפשוט לא מבינים את גודל הפגיעה".

מדהים איך אפשר לרצוח פעמיים: פעם בגוף ופעם בנפש. אתם קוראים את מילותיי? לרצוח. פעמיים.

שמחתי להתעדכן כי ראש הממשלה, חברי כנסת ואישי ציבור קראו מאז שעות הבוקר להדיחו מתפקידו כי זה מה שראוי לעשות בחברה שרוצה להיות מתוקנת.

כאשת חינוך, כיועצת חינוכית שמתעסקת בתכנים מן הסוג הזה אני זועקת: אין להרשות אמירות כאלה מבלי להגיב תגובה חריפה וחד משמעית. מבחינתי מחר מורים ואנשי חינוך צריכים וחייבים להיכנס עם הנושא הזה לכיתות בבתי הספר ולקיים דיונים על הבעייתיות ועל העיוות שבתפיסת השופט. אסור לאפשר פתח לדור הצעיר הגדל פה להצדיק קיומם של מעשים נפשעים כאלה ואפילו לא לרמוז לכך.

מצחיק שנתקלתי בידיעה הזו בדיוק לאחר צאתי מהרצאה לצוות החינוכי בעיר בה אני עובדת  מפיה של השופטת הגב' דליה דורנר המקסימה והחכמה. העיתוי הזה כנראה בא לאפס את הכעס בתוכי ולהזכיר לי שלא כל השופטים כך וכי יש תקווה.

כל כך הרבה דברים "עמוד ענן" פתח אצלי. שלא לומר פתח וערער והציף והעמיד למבחן.

כל כך הרבה תחושות, רגשות, מחשבות והבנות ובעיקר אי-הבנות מציפות אותי.

כיועצת חינוכית המטפלת במצבי שגרה (חרדת בחינות, קשיים חברתיים, שיבוץ בכיתות, העברת סדנאות) וגם במצבי חירום (אובדנות, פגיעות מיניות, התמכרויות) נדרשתי השבוע כשאר חברותיי למקצוע לתפקד (מבחינתי לראשונה) כיועצת למצב-חירום-מלחמה. תרגילי ירידה למקלטים הפכו להיות השבוע מציאותיים מתמיד, תלמידים נסערים, הורים מפוחדים ושאר קולגות ובני משפחה שהם חלק ממדינה-בחרדה ובלחץ. שידורי טלוויזיה בלתי פוסקים וזירת פייסבוק לוחמנית ומדממת. שבוע לא קל עבר על כוחותינו.

מצב המלחמה הזה הציף אצלי תחושות ורגשות קשים שבסופם יצאתי מבולבלת כמי שהקרקע המוסרית המנחה אותו נשמטה תחת רגליו. הכל החל ביום ד' עת התחלתי לקבל מתלמידיי-לשעבר החיילים-בהווה הודעות המבטלות את הגעתם למפגש-מחזור בביה"ס. הרגשה של חשש ניצתה בלבי והפכה למטרד של לחץ בחמישי בבוקר עם הדיווחים על קרית מלאכי שבהמשך היום גם הגיעו לראשל"צ ות"א. שישי-שבת של חוסר ודאות: מכרים מתגייסים בצו 8, אימיילים בלתי פוסקים מגורמי חינוך שונים המדברים על האחריות שעלינו, הצוותים החינוכיים לקחת ועל היותנו "בצו 8 משלנו", אי-ההבנה עד כמה זה יסלים הפעם ולפרקים גם ניצוץ,חדש בחיי, של אובדן תקווה.

ביום א' אחרי סופ"ש סוער קיבלתי גושפנקה רשמית לטענה שלגוף יש חיים משלו שמושפעים באופן ישיר מחיי הנפש. יכולתי להיות "קולית" ברמה המודעת ולבחור לסמוך על הצבא ולבחור להמשיך בשגרה אבל הגוף… הכתפיים והצוואר נתפסו לגמרי והביאו עמם מיגרנה שלא אפשרה לי לקום מהמיטה. הבנתי באופן ברור ונהיר שביטוי רגש שנחנק עלול לגרום נזק ושעבורי החשיפה המוגברת למידע (שהוא בבירור גם מסולף ופופוליסטי) לא עושה טוב. בחרתי להתנתק ממהדורות החדשות אך עוד יותר מהאויב-האמיתי-אותו-זיהיתי: הפייסבוק!!! אם בזמן שגרה חבריך לרשת החברתית יודעים שאתה בעד הידברות, בזמן חירום אין לעמדה הזו מקום. אם אתה בעד הזכות שלנו להגן על עצמנו ובכל זאת מרגיש חמלה גם כלפי מי מהעזתים (חלקם הרי חפים מפשע) שאינם חמאסניקים, הרי שבזמן מלחמה אין אפשרות בכלל להביע עמדה כזאת, או בלבול או צער עלינו וגם עליהם. הפוסטים נגד בר-רפאלי (קישור מצורף) המדיפים ריח-רע-של אלימות ושנאת-חינם רק מוכיחים זאת, שלא לדבר על צעקות-המקלדת: "תיכנסו בהםםםם!!!".  רבים מהישראלים, גם בעתות-של-שקט מתלהמים, שונאים וקוראים למלחמה, לא מגלים סובלנות כלפי דעות אחרות ונוקטים באלימות מילולית ופיזית אז בטח ובטח שיסלימו בעת-מלחמה.

אני חושבת כי זכותו של כל עם וכל אדם להגן על עצמו. ברור לי לגמרי למה יצא צה"ל למבצע הזה ובעיניי מטרותיו (כמו חיסול הטילים לטווח רחוק למשל) היו ראויות-ביותר ובלתי-נמנעות ואני הייתי בעד פעולה צבאית. חד משמעית!! אך כך אני מרגישה גם כלפי הפסקת-האש. להרוג אפשר תמיד. לכבוש-מחדש אפשר תמיד אבל לכל דבר כזה יש גם מחיר וצריך לחשוב יותר מפעמיים איך לעשות את הדברים ולהפחית את ההרג והאובדן. חייהם של תושבי הדרום-המופקרים-שנים-רבות ראויים לכל הגנה אבל אי אפשר ולא יקרה שמישהו ילחץ על כפתור ועזה על כל תושביה תימחק. זו פנטזיה-ילדותית שלא תתממש וככל שהשנאה שלנו גוברת והרצון-האנושי-הטבעי לנקמה מוביל אותנו, אנחנו בבעיה. אנשים מתוסכלים, מאיימים על ביבי שלא ייבחרו בו שוב כי "איזה מן ימני הוא שבוחר בהפסקת אש?" אפשר להבין את התסכול אבל כל מי שחושב שהוא מדינאי דגול כדאי לו לרדת מהעץ! ישנם כל כך הרבה שיקולים (כן, גם מדיניות חוץ שהיא לא פחות חשובה ממדיניות פנים) בכל החלטה כזו וכל כך הרבה מידע שלא מובא בפני הציבור שזו לא חכמה לשבת בבית ולתקתק על המקלדת את דעותיך-הנשגבות-הקוראות-למלחמה. כל כך פשוט לשלוח חיילים שלנו לשדה הקרב ש"ייכנסו רגלית"? האם לא מדובר בחיי אדם?

קשה לחשוב על פתרון אחר מלבד השבת אש. התחושה שאין עם מי לדבר, שאין עם מי לשבת על שולחן המשא ומתן, ההבנה הברורה (לי זה ברור) שעם ארגון טרור אנחנו לא מתכוונים לדבר מקשים עלינו,עליי, האופטימית הנצחית להיות בתקווה. במהלך הסערה הזו מצאתי את עצמי אומרת ש"את הטרוריסטים האלה צריך להרוג" ושאם הם פותחים באש נגדנו יש להחזיר-בחזרה. כן, כמו ילד קטן שנתנו לו מכות ורוצה לגונן על עצמו ולהשיב את כבודו ואת זכותו להתהלך חופשי. מצאתי את עצמי מפנטזת על חיסול-הטרור והצלתם של אותם אזרחים-חפים מפשע הנמצאים בעזה, בעצמם תחת טרור חמאס, ושאיתם, אולי איתם נעשה יום אחד שלום. הבעתי תקווה שהם, ללא שלטון-טרור יוכלו לשקם עצמם ולחיות כבני אדם ולפתח תשתיות של חינוך,בריאות ופנאי. כן, חלום רחוק ואולי גם נאיבי ומטופש אבל בעיקר מבלבל…מוזר לי שקראתי להרג-אנשים באותה שיחה אבל אני לא מצליחה להתחרט על זה. מגיע לטרוריסטים לקבל כגמולם ובכל זאת, שאר האנשים שאינם טרוריסטים ולא משנה מאיזה מוצא הם, מגיע להם לחיות. באמת.

אתמול במפגש יועצות, היו בקבוצה גם יועצות מבתי"ס ערבים ביפו: כאלו שגרות בשכנות עם יהודים בבניין, כאלו שכואבות את כאבנו, את כאבן, ונמצאות בקונפליקט כפול ומכופל. שמעתי אותן, אני חושבת עליהן המון ויודעת בלב שזה אולי רחוק שנות-אור אבל אפשרי שערבי ויהודי יגורו בשכנות. לא חייבים באהבה, אבל ככל הנראה  חייבים בשכנות כי זה הגורל שלנו ולא נראה שמישהו עומד "לעבור דירה".

אם הצלחתם לקרוא עד פה ולהזדהות, אם הצלחתם לקרוא עד פה ולא לשנוא אותי ולאחל גם לי למות, אם הקריאה בטור שלי עוררה בכם מחשבה, אני שמחה. קשה להיות עם כל זה לבד.

באיחולי שבת-שקטה ועתיד-שקט

אורטל

בשונה מהטור שלי בנענע10 שבו אני כותבת רק על עניינים חינוכיים, בלוג זה הוגדר כ"בלוג חינוכי ובכלל" והפעם אני רוצה לנצל את ה"בכלל" שבכותרת על מנת לכתוב על סבים, סבתות, דמויות-הורה, זקנה ופרידה.

אומרים שאם אתה מחפש לקנות חיפושית אדומה תראה פתאום המון כאלה למרות שקודם לא שמת לב לקיומן וזה מתוך התכוונות וחיפוש מתמיד.כך קורה לי בשבוע האחרון בכל הקשור ל"זקנים" משמעותיים.הפסוק "אַל תַּשְׁלִיכֵנִי לְעֵת זִקְנָה כִּכְלוֹת כֹּחִי אַל תַּעַזְבֵנִי"(תהלים עא,ט) מעסיק אותי מאוד לאחרונה ומכיוון שכך הוא "מופיע" מכל מיני כיוונים ואני דנה במשמעויות שונות שבו עם אנשים שונים: עם חברות, עם קולגות שסועדים את הוריהם, עם בני משפחה מסוימים ואף עם תלמידיי.

יש לי תלמיד שאני אכתוב עליו כעת ואמעיט בפרטים שעשויים לפגוע בפרטיותו וזאת על אף שבעיניי המעשה שהוא עושה ראוי להישמע תחת כל עץ רענן על מנת לתת השראה. לי הוא נתן.

התלמיד הזה נוסע לפחות אחת לשבוע לבקר את סבא וסבתא שלו שהגיעו לזקנה שאליה נלווית גם תחלואה גופנית ונפשית. רובנו מתקשים מאוד להתמודד עם זה. בגידת הגוף וראיית האהובים עליך בעליבותם היא קשה ולעיתים אף קשה מנשוא. בחברה הישראלית הורים רבים מעורבים, אולי אף יותר מדי בחיי ילדיהם. ההתנהלות של המשפחה הישראלית הממוצעת היא די שבטית, מגוננת ומחייבת: כאן למשל לא יעלה על הדעת לא לעשות חג עם המשפחה שלך. למרות המעורבות הזו, כשדור ההורים מזדקן, משפחות רבות בוחרות להביא פיליפיני או סיני שיטפל בהורה. אני לא אומרת את האמירה הזו בשיפוטיות אלא מציינת עובדה. עובדה. תביטו סביבכם ותראו.

התלמיד הזה שלי, שממבט ראשון יכול לעורר כל מיני סטיגמות של "מופרע" למיניהן, עושה מעשה אצילי וחוזר עליו שוב ושוב ושוב. פעם בשבוע, גם כשכל החברים נשארים אחרי ביה"ס במרכז השכונתי, הוא לוקח אוטובוס ונוסע לבית הסבא-סבתא. הוא מגלח את סבו, מקלח אותו, מדבר איתו ובעיקר מקבל אותו כמו שהוא על אף הקשיים (שאותם מפאת הפרטיות לא אמנה). מצבו של הסב לא מאפשר יציאה מהבית לבית קפה או לפגוש אנשים והתלמיד שלי,נכדו, ממלא תפקיד חברתי חשוב גם כשיש הערות מסביב. הוא לא נכנע להן ולא מקבל אותן, ההפך, הוא נלחם את מלחמת הכבוד של סבו. שאלתיו האם כל הנכדים נוהגים כך. הוא ענה שלא. שאלתי מה מניע אותו שם והוא אמר שהוא מבין שיהיה סוף יום אחד והוא רוצה לדעת שהוא עשה והיה ולא להביט אחורה בתחושה של אוזלת-יד. איזו הבנה מכאיבה ונבונה ואיזו עשייה נלווית לה. בעיניי, בגיל 15 זה לא מובן מאליו, על אחת כמה וכמה גם בגילאים מופלגים יותר שמפאת הקושי לעמוד מול המראות הקשים אנו נמנעים לעתים להתקרב. כשניסיתי "לחפור" עוד קצת, לברר על "מה יושב" הצורך הזה, הבנתי כמה הוא מקבל מכך שהוא נותן. כמה זה נראה לו מובן מאליו שכך צריך לנהוג. הוא לא מחפש טפיחה על השכם וזה מקסים אף יותר. זה מזכיר לי שיחה עם חברה קרובה שהיה לה קשר קרוב מאוד לסבתה וסבה ז"ל. היא סיפרה לי פעם שבעת אשפוזו של סבה במחלקה גריאטרית, כשבאה לבקרו, לארח לו חברה ולטפל בו היה מי שעבר שם ושר לה את "אל תשליכני" והיא כעסה. היא לא רצתה שישירו לה ולא רצתה אותות של כבוד, היא רצתה להיות שם, בשבילו, בשבילה.

הבוקר קבלתי טלפון מתלמיד אחר. לא יגיע לביה"ס. שדדו את סבתו. רימו אותה כשנהגה וכשפתחה את הדלת גנבו את התיק שלה. מיד אמרתי לו שבהחלט ייסע אליה. אני אצדיק את ההיעדרות הז מפני שזו אולי ההיעדרות המוצדקת ביותר בעיניי. הנכונות שלו מיד לעזוב הכל ולהיות איתה, היא כה יפה וכה חשובה וכה נוגעת ללב.

ועכשיו הסבתא שלי. הפרטית. סבתא שעבורי היא דמות-הורה נוספת בחיי. סבתא שאמרה לא פעם ללא בושה לכולם ש"אם תפתחו את הלב תראו שם את אורטל", סבתא שטבעתה ענודה על ידי, סבתא שניחמה אותי אחרי פרידה קשה שעברתי, שאצלה ביליתי את שבתות ילדותי, שמגיעה לכל טקס שלי, שבצלצול טלפון-רעב שלי מעמידה לי את הארוחה הכי פשוטה והכי טעימה שאפשר… סבתא שלי לאחרונה לא הרגישה טוב. וזה קשה. המחשבות שתת-המודע חוסם כל החיים, מחלחלות בבת-אחת ומלמדות שלא כולנו נהיה כאן לנצח וכמה חשוב לאהוב את אהוביך ולהביע את האהבה הזו וההערכה, לבלות איתם זמן, לשמח את לבם. עשינו לסבתא מחווה בשבוע שעבר: כל הנכדים התכנסנו והפתענו אותה וכמה היא שמחה וכמה זה מילא אותה….ולחשוב שבכוח אהבתך אתה יכול למלא מישהו אחר וגם את עצמך ועוד נשאר….קיטשי ככל שישמע, אהבה מביאה אהבה.

אסיים בסרטון על אישה בת 105 –מדהימה באופן הסתכלותה על החיים שהרשימה אותי מאוד (ממליצה בחום להשקיע 8 דקות ולראות) את הסרטון קיבלתי מתלמיד יקר שלי (נוסף על השניים שהוזכרו כאן קודם). כמה אני בת-מזל לחלוק איתם נושאים אלה.

יום אחד, בתקופה הראשונית לעבודתי בבית הספר עברתי במזכירות לשלוח פקס כשעברה שם אחת מן המורות החברות בהנהלה והתייחסה להופעתי החיצונית. כיום אני יחסית אדישה לכך אבל בתחילת הדרך זה די נמאס לי (גם כשהחמיאו למראה החיצוני באמירות כמו "איך התלמידים יתרכזו?" זה מיצה את עצמו בעיניי). בפעם ההיא, אותה מורה הסתכלה על מכנסי הג'ינס שלי ואמרה "ג'ינס ב-1000 ש"ח ? לא פלא שהתלמידים מנג'זים להורים שיקנו להם אם את באה כך". בגלל שלא הייתה כוונה רעה בדבריה השבתי יחסית בנועם ואמרתי שהג'ינס הזה ממש לא עלה 1000 ש"ח ושהילדים פה לובשים וצורכים מותגים הרבה לפני שפגשו בי (שלא לדבר על כך שרבים מהם מקבלים רכבים חדשים ברגע שהוציאו רישיון בעוד אני הסתדרתי זמן רב עם רכב מיושן). נזכרתי בסיטואציה הזו כעת בעקבות כל מה שקורה עם פרשת גלנט והבית המפואר. אינני מבינה גדולה בפוליטיקה ואיני מתמצאת מאוד בפרטים אך כבר קראתי ביותר מסקירה עיתונאית אחת, על הרהבתנות והחוצפה של איש-ציבור להעז לנקר עיניים ולגור ברמת חיים גבוהה (שהציבור בוודאי רוצה לעצמו ובחלק מהמקרים גם יכול להרשות לעצמו). האמת? קשה לי להבין את זה. נכון, היו מנהיגים אחרים בתקופות אחרות שהצניעו לכת ואמש אפילו הגדילו לעשות בחדשות ערוץ 2 והראו היכן התגורר בצניעות רבה בגין עם אשתו עליזה, אך האם זה הוגן להשוות את מנהיגי העבר למנהיגי ההווה בהיבט הזה? החיים השתכללו מאז, השתפרו, רמת החיים עלתה. אינני בטוחה שהמנהיגים דאז באמת חיו בסגפנות וגם אם כן, האם זה המדד להיותו של מנהיג ראוי? ובאותו מטבע, האם מורה שמגיעה לבית הספר בג'יפ (לא, לא אני) צריכה להתנצל בפני תלמידים מיעוטי-יכולת על כך? אינני בעד לנקר עיניים, כאדם אני חושבת שבני אדם לא נמדדים ברכושם וגם אני אינני שייכת לעשירון העליון, אך מי שהשיג את עושרו ביושר זה עניינו שלו. סתם תהייה שחלפה בראשי השבוע והרי היא עמוקה ומורכבת יותר שכן היא מחדדת,שוב, עד כמה התפקיד של מורה הוא תפקיד ציבורי עם אחריות ציבורית וכל פעולה/דעה/התנהגות גם מחוץ למרחב הבית ספרי, נמדדת ונשפטת וזוכה להסתכלות ב"שבע עיניים". אם נהגת ללא דיבורית, אם "נתפסת" מעשן, אם נפלטה לך קללה, אם צרבת שיר מוגן בזכויות יוצרים. הציבוריות הזו היא צד אחד של המטבע ואילו הצד השני: מנעמי השררה אינם קיימים בעבודתם של אנשי החינוך. יש דרישה וציפייה להיות ללא רבב, לדעת  הכל על הכל, לנהוג ללא דופי אבל אין "תמורה" בהיבט של יחס הציבור. ההתנגשות הזו מביאה פעמים רבות להתנערות של מורים מהאחריות הזו שמחזקת את מעמדם הבינוני-נמוך וחוזר חלילה. ולסיום אצטט משפט שידיד כתב לי השבוע ויתאים בול with great power comes great responsibility.

(הכתבה הבאה עשויה לעניין – איך השעון של המנהיג משפיע על הדימוי שלו)