יום סוער היה היום, הרוחות והגשם לא פסקו -בחדשות של 20:00 הראו חלק מהנזקים. לא להאמין אבל עד שהגשם מחליט לכבד את ישראל בנוכחותו הוא עושה זאת בברוטליות כזו שרק משכנעת אותי יותר ויותר בצדקת דרכי כסנגורית של הקיץ.
היום הייתי בבית, לא הלכתי לעבודה, כמו רובינו גם אני עובדת חמישה ימים בשבוע אך יום החופש שלי הוא ביום ב' ולא ביום ו' כמו רוב האוכלוסייה העובדת במשק.
כיף להיות בבית באמצע שבוע, לדעת שהעולם ממשיך במנהגו ואת יכולה לעשות עצירה קטנה (כל זאת בהנחה ואין לך מטלות מהעבודה לסיים בבית. רמז: יש) כי אפילו אם זה לא לגמרי נטול- מטלות לפחות אפשר לעשות את זה ממקום-מבטחים עם הרבה פחות גירויים ורעש.
בכלל,הספקתי לבשל סיר מרק מהביל ע"פ מתכונו של שף רפי כהן ממסעדת רפאל כפי שהתפרסם בבלוג-האוכל האהוב עליי "בייגלה". יצא מוצלח,אין מה לומר.
במהלך האכילה (על כסא ושולחן!) חשבתי לעצמי שזהו היום היחיד מימות החול של השבוע שאני מתיישבת לאכול ארוחת צהריים בשעת צהריים באמת (ווהווו!) ולא אוכלת עוד איזה כריך/חטיף בריאות/פרי/ירק חתוך בזמן הליכה מכיתה לכיתה עם תיק מפוצץ ביד אחת ושקית מפוצצת בשנייה. מספיקה לאכול ולהכין אח"כ קפה (איזה פינוק לא מובן מאליו) ולא רצה מבית לבית במסגרת "שיעורים-פרטיים-להשלמת-הכנסה-לפני-שמגיעים-הביתה-לעבוד-עוד קצת-ולהספיק-מטלות-חדשות-מיום העבודה הנוכחי".
כן,זה נשמע כאילו אני מתבכיינת. אבל לפעמים מה שנשמע כמו בכי הוא לא באמת כזה, אלא הוא באמת ובתמים תיאור (לא אגיד אובייקטיבי) של המציאות.
מכיוון שהנושא הזה כה לעוס הוא עלול לבלבל את הקורא ולגרום לחשוב שמא מדובר פה ברחמים-עצמיים-מהולים-במרירות-של-מורים.
אז לא!
יש המון דברים טובים בהוראה. אני מתכוונת בכל מאודי לפרט עליהם באחד הפוסטים בהמשך אבל עדיין,עדיין אני ארצה לצייר תמונת מצב של המורה-הצעיר-בישראל כפי שהיא מתקיימת בפועל.
ממני, מורה שרואה במקצוע שלה שליחות משמעותית אבל איבדה/מאבדת אמון במערכת ובתנאי העסקתה החולניים.
טור זה נכתב בהשראת שאלה שנשאלתי על ידי חבר אהוב השבוע שכתב לי בפייסבוק (בהמשך לאמירה שלי שאני מחפשת לעשות הסבה לשנה אחת לצורך בדיקה) : למה? מה קשה בלהיות מורה? —-ולא כתב מתוך רוע/זלזול אלא באמת מחוסר ידיעה כמו רוב הציבור בישראל. הו, לשם כך אני כאן.
שיהיה ליל מנוחה ובוקר חמים מחר!
יציאת חירום - בלוג חינוכי ובכלל 