יום אחד, בתקופה הראשונית לעבודתי בבית הספר עברתי במזכירות לשלוח פקס כשעברה שם אחת מן המורות החברות בהנהלה והתייחסה להופעתי החיצונית. כיום אני יחסית אדישה לכך אבל בתחילת הדרך זה די נמאס לי (גם כשהחמיאו למראה החיצוני באמירות כמו "איך התלמידים יתרכזו?" זה מיצה את עצמו בעיניי). בפעם ההיא, אותה מורה הסתכלה על מכנסי הג'ינס שלי ואמרה "ג'ינס ב-1000 ש"ח ? לא פלא שהתלמידים מנג'זים להורים שיקנו להם אם את באה כך". בגלל שלא הייתה כוונה רעה בדבריה השבתי יחסית בנועם ואמרתי שהג'ינס הזה ממש לא עלה 1000 ש"ח ושהילדים פה לובשים וצורכים מותגים הרבה לפני שפגשו בי (שלא לדבר על כך שרבים מהם מקבלים רכבים חדשים ברגע שהוציאו רישיון בעוד אני הסתדרתי זמן רב עם רכב מיושן). נזכרתי בסיטואציה הזו כעת בעקבות כל מה שקורה עם פרשת גלנט והבית המפואר. אינני מבינה גדולה בפוליטיקה ואיני מתמצאת מאוד בפרטים אך כבר קראתי ביותר מסקירה עיתונאית אחת, על הרהבתנות והחוצפה של איש-ציבור להעז לנקר עיניים ולגור ברמת חיים גבוהה (שהציבור בוודאי רוצה לעצמו ובחלק מהמקרים גם יכול להרשות לעצמו). האמת? קשה לי להבין את זה. נכון, היו מנהיגים אחרים בתקופות אחרות שהצניעו לכת ואמש אפילו הגדילו לעשות בחדשות ערוץ 2 והראו היכן התגורר בצניעות רבה בגין עם אשתו עליזה, אך האם זה הוגן להשוות את מנהיגי העבר למנהיגי ההווה בהיבט הזה? החיים השתכללו מאז, השתפרו, רמת החיים עלתה. אינני בטוחה שהמנהיגים דאז באמת חיו בסגפנות וגם אם כן, האם זה המדד להיותו של מנהיג ראוי? ובאותו מטבע, האם מורה שמגיעה לבית הספר בג'יפ (לא, לא אני) צריכה להתנצל בפני תלמידים מיעוטי-יכולת על כך? אינני בעד לנקר עיניים, כאדם אני חושבת שבני אדם לא נמדדים ברכושם וגם אני אינני שייכת לעשירון העליון, אך מי שהשיג את עושרו ביושר זה עניינו שלו. סתם תהייה שחלפה בראשי השבוע והרי היא עמוקה ומורכבת יותר שכן היא מחדדת,שוב, עד כמה התפקיד של מורה הוא תפקיד ציבורי עם אחריות ציבורית וכל פעולה/דעה/התנהגות גם מחוץ למרחב הבית ספרי, נמדדת ונשפטת וזוכה להסתכלות ב"שבע עיניים". אם נהגת ללא דיבורית, אם "נתפסת" מעשן, אם נפלטה לך קללה, אם צרבת שיר מוגן בזכויות יוצרים. הציבוריות הזו היא צד אחד של המטבע ואילו הצד השני: מנעמי השררה אינם קיימים בעבודתם של אנשי החינוך. יש דרישה וציפייה להיות ללא רבב, לדעת הכל על הכל, לנהוג ללא דופי אבל אין "תמורה" בהיבט של יחס הציבור. ההתנגשות הזו מביאה פעמים רבות להתנערות של מורים מהאחריות הזו שמחזקת את מעמדם הבינוני-נמוך וחוזר חלילה. ולסיום אצטט משפט שידיד כתב לי השבוע ויתאים בול with great power comes great responsibility.
(הכתבה הבאה עשויה לעניין – איך השעון של המנהיג משפיע על הדימוי שלו)
יציאת חירום - בלוג חינוכי ובכלל 