להעדיף ילד אחד על פני השני

כשהייתי קטנה התאהבתי במדריך שלי בצופים. זו הייתה התאהבות שקשה לתאר במילים. כל כך אהבתי אותו, דיברתי עליו כל הזמן, ניסיתי למשוך את תשומת לבו, חלמתי עליו, הייתי בטוחה שיום אחד כשנהיה גדולים יותר פער של ארבע שנים לא יהיה כה משמעותי. הרגש הזה כלפיו נמשך זמן רב. במחנה קיץ החותם את תקופת ההדרכה שלו הוא העניק לנו ביחד עם צוות ההדרכה, קלטת אישית לכל אחד מהחניכים. אני זוכרת איך ישנתי לילה-לילה עם ווקמן ובתוכו הקלטת, שומעת אותה שוב ושוב ובוכה. שנה לאחר מכן הוא שוב הדריך אותנו ביחד עם קבוצה נוספת, זה כבר לא היה אותו הדבר ובכל זאת. בסוף אותה שנה,שוב במחנה קיץ, הכנתי לו מתנת פרידה, עבודת יד שהשקעתי בה המון ממרצי ומרגשותיי. שנים אחר כך הוא עוד היה חולף לי בראש למרות שהיו לי החיים שלי וכן הכרתי בנים. אני זוכרת שאת הנער (שלימים היה החבר-הראשון-הרציני שלי) לקחתי איתי לביתו של המדריך להתרים דווקא שם (למרות שבית הספר שלח אותנו לכתובות אחרות). סוג של פנטזיה שלא מומשה. עד היום, כשאני עוד רגע בת 28 אם ישאלו את הוריי ואחיותיי לגביו הם ידעו במה מדובר כי זה היה מאוד עוצמתי. מאז עברו הרבה מים בירדן, אפילו נפגשתי איתו לפני כמה שנים והיום הוא בין חבריי בפייסבוק אך לא מעבר. כשאני נדרשת לכך, אני חושבת שגם אני הייתי החניכה המועדפת עליו כי זכיתי ליחס שונה שאף גרר תגובות מחניכות אחרות. למה נזכרתי בכל זה? כן, כי רציתי להעלות נושא מאוד חשוב שאיש לא מרבה לדבר עליו, לא בהקשר של הוראה ולא בהקשר של הורות: האם יכול להיות שלמחנך/הורה תהיה התייחסות מעדיפה כלפי מי מתלמידיהם/ילדיהם? ובכן, זהו נושא מאוד לא נוח לדבר עליו אך אני מרגישה את הצורך להניחו על השולחן ולנסות ללבנו. התשובה היא כן. לא "כן" של העדפה מוחלטת אבל "כן" של יחס/רגש שונה. זה עוד אחד מן הדברים שלא מכינים אותך אליהם בלימודיך ואתה נאלץ ללמוד על בשרך בבית הספר, בעבודה מול הילדים. העדפתו של תלמיד אחד על פני אחר לעיתים יכולה להיות כה מייסרת עבור המורה השואף להיות כפי שמחנך צריך להיות בעיני רוחו. אידיאות נשגבות לא תמיד הולכות בקנה אחד עם המציאות. כמחנכת וכמורה אני נותנת לכל תלמידיי ללא יוצא מן הכלל גיבוי מול מורים אחרים כשהם זקוקים לו, מאשרת להם יציאות כשצריך, בודקת את מבחניהם על פי אמות מידה שוות, אך לפעמים שפת הגוף מסגירה יחס אחר למישהו אחר, הבדיחות של התלמיד/ה גוררות צחוק אחר מצידי כמו גם הסיפורים העצובים הגוררים מבט אחר. זה לא יחס מפלה-לרעה של תלמידים אחרים כמו שזה יחס מפלה-לטובה (זה לא אותו דבר). אין לי כוונה לפגוע באיש ואני אוהבת את כל תלמידיי, במיוחד בכיתת-החינוך שלי (אותם אני מלווה במשך שלוש שנים). הם יקרים ללבי עד כדי כך שאני לא מוצאת מילים להביע ובכל זאת, יש ניואנסים קטנים שיוצרים הבדלים גדולים.  אני עדיין לא אמא בעצמי אך הבנתי שהדבר קיים גם בהורות. ניתן לקרוא על העדפת ילד אחד על פני האחרים כאן וגם כאן (קישור לספר העוסק בנושא הילד המועדף) ואפילו כאן. יום אחד כשאהיה מטפלת משפחתית בוודאי אנחה הורים בנושא זה. אבל בינתיים כדי שהמזדהים עם הכתוב כאן לא יצאו בהרגשה רעה אצטט את יאנוש קורצ'אק שכתב בספרו "כיצד לאהוב ילדים" את הקטע הבא:" למחנך המעשי ילדים הגורמים לו התרגשויות נעימות, גומלים לו על היגיעות שיגע, הם ילדי השבת של נפשו, אהובים הם מבלי שהדבר תלוי בערך ובתועלת שהם מביאים. הם נעימים מפני שהם יפים,נעימים מפני שהם נוחים, מפני שהם שמחים ומחייכים ומכירים טובה; נעימים, מפני שהם שקטים רציניים, מרוכזים וזועפים; נעימים, מפני שהם קטנים, שלומיאלים ומפוזרים, נעימים, מפני שהם בעלי בקורת, בעלי בטחון עצמי ומלאים מרדנות. הדבר תלוי בנפש המחנך ובאידיאלים שלו. למחנכים שונים –טיפוסי ילדים שונים קרובים, יקרים. האחד עושה רושם במרצו, השני מביא לידי התרגשות בטוב לבו, השלישי מעורר בך זכרונות ילדותך, הרביעי מביא אותך לידי דאגה לעתידו, החמישי מדאיג בהתפתחותו המהירה, השישי בעניוותו הנפחדת. ומכל אלו החביבים הרבים אוהב אתה את האחד, כנפש הקרובה ביותר. שאתה דורש טובתו, שדמעותיו כואבות לך ביותר, שהנך מעוניין בנדיבות לבו, ואתה שואף, שלא ישכחך. איך זה קרה? – מתי? – אינך יודע. באופן בלתי צפוי קרה הדבר, בלי סיבות – בהפתעה – באהבה.אל תעלים: החיוך שלך, נעימת קולך ומבטך יבגדו בך. ושאר הילדים? אל תפחד, הם לא ירגזו, גם להם יש ידידי נפש". בעמוד אחר כותב:"ישנם אולי מחנכים, שכל הילדים שווים בעיניהם, שהם אדישים כלפיהם או שונאים אותם, אבל אין מחנכים, שכל הילדים יהיו להם נעימים ויקרים במידה אחת".

 

חברה ללא רוח זה כמו אדם ללא נשמה

כאשר אני מקריאה לתלמידיי סיפור או שיר בשיעורי ספרות יש בכיתה שקט, הם נהנים מאווירת הדרמה או אווירת הסוד,האהבה או המתח שיש בסיפורים ובשירים. שלב זה של הלמידה עובר יופי. השלב שלאחר מכן שדורש מהם "לנתח" את היצירה ולהתחיל לפרוט אותה לפרוטות הוא שלב לא אהוב עליהם בעליל. "בשביל מה צריך את זה?" אני נשאלת לא פעם והשאלה הכי נפוצה היא "למה אתם חושבים שהוא (המשורר/הסופר) התכוון לזה? הוא בטח סתם כתב ואתם חופרים על זה". אמירה נוספת היא "הסיכום יותר ארוך מהסיפור" וכן הלאה. כשאני מאמצת לעצמי את הלך החשיבה שלהם אני יכולה להבין את הרתיעה – לוקחים יצירה שכל כולה חופש ומתבנתים אותה ומנתחים אותה מבלי להשאיר זכר לחופש-הפירוש-האישי. המורות תמיד אומרות "אתה יכול לכתוב את פרשנותך אך עליך לנמק" מה שלא לגמרי נכון כי בכל זאת,על אף השונות בהבנת היצירה, קיים גם פירוש קאנוני המבוסס על חקר-הספרות ועל ידע של אנשי-מקצוע (כבכל מקצוע אחר) וגם על פרטים ביוגרפיים (למשל ידוע ששיר מסוים נכתב בהקשר מסוים והמשורר אף אמר זאת מפורשות וכו') כמו גם על הגיון בסיסי. מצופה מהתלמידים קודם ללמוד את הידע הקיים בתחום,לזהות מטאפורות ולהתבונן בדמויות ולאחר מכן, בהמשך הדרך/המשך חייהם כשנתקלים ביצירות, להגיב אליהן מהמקום הפרטי-אישי המגובה בידע הנצבר. בכל אופן,כשאני נשאלת "בשביל מה בכלל צריך ספרות?" אני מוצאת כל פעם תשובה אחרת. אחת מהן היא שספרות זה החיים שהרי גם הסיפור הבדיוני ביותר לקוח מהחיים בסופו של דבר והחשיפה אליו מעוררת הזדהות, פורקן (קתרזיס), היכרות עם דמויות שלא בהכרח תתקל בהן בעולמך האישי, התוודעות לשפה גבוהה, ביטוי רגשות ועוד. אני מוצאת בכל פעם תשובה מקורית אחרת עבור תלמידיי שמאתגרים אותי בשאלותיהם. התשובה האחרונה שנתתי השנה הגיעה בדמות כתבה שהבאתי איתי. הכתבה עסקה בנושא הבא: בסמסטר הנוכחי שנפתח לפני כחודשיים התברר כי מס' הסטודנטים שנרשמו השנה לחוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית הוא בסה"כ 14. זהו המספר הנמוך ביותר לאורך 85 שנות קיומו של החוג. חוג זה טיפח תחת שורותיו את גדולי החוקרים בתחום הספרות, המשוררים,הסופרים, המרצים ואנשי ההוראה. אם המגמה תימשך ייפגע המחקר ותחום ההוראה של תחום הדעת הנדון. אפשר לדבר רבות על הדור הגדל פה, על המקום הקטן שתופסת הספרות בעולם-שכולו-ריאליטי אבל במקום לטרחן אני אבחר לצטט את פרופ' דן מירון בכתבתו בעיתון הארץ (15/10/10) והוא כותב כך: "…..יש להבין מה שהבינו מזה דורות האידאולוגים של החינוך האקדמי הליברלי בארצות האנגלו-סכסיות; דהיינו שהחשיפה למדעי הרוח ברמה אקדמית לא באה להקנות מקצוע, אלא להעשיר את רוחו של הדור הצעיר המשכיל, לחנכו לחשיבה ביקורתית ומדויקת ולהבעה בכתב בהירה והגיונית, להביא אותו במגע עם הישגי ההגות, המדע והאמנויות, ולעדן את חייו הרגשיים-אישיים-חברתיים. גם מי שיהיו רופאים, עו"ד, פסיכולוגים, אנשי מינהל עסקים ואשפי הייטק זקוקים לתשתית תרבותית ולתרגול בהבעה שבלעדיהם הם יהיו לא יותר מטכנאים מיומנים, וככאלה חזקה עליהם שלא יגביהו עוף- גם בתחומי המיומנות הספציפיים שלהם. משוך כך השקיעה של מדעי הרוח באוניברסיטאות פירושה,למעשה, שקיעה כללית של השכבה המשכילה, ולכן גם של השכבה בכללה; שקיעה לתוך בורות,גסות ושטחיות. ללא חשיפה להגות פילוסופית, למדעים המופשטים, לידע הסטורי ולהבנה ספרותית ואמנותית, יהיו האקדמאים הישראלים לא יותר מבעלי מלאכה מוגבלים וצרי אופק. רבים מהם כבר היום שרברבי רפואת הגוף והנפש והנדסאי חברה, ותרומתם לגסותה הכוללת של החברה הישראלית בולטת….." אין לי עניין מיוחד בפרופ' מירון אלא הסכמה-רבתי עם החלק המצוטט והכתוב לעילא ולעילא. וכאילו בהמשך ישיר לטיעוניי הוחלט לאחרונה גם על תוספת כתיבת חיבור בבחינת הפסיכומטרי, תוספת אשר אמורה לעודד את התלמידים בעודם במערכת החינוך ללמוד לבטא עצמם בכתב. לא הוגן להביא אותם לתיכון חסרי ידע ולצפות מהם/מאיתנו "להחדיר" בהם את השפה,אהבתה, המוטיבציה ללמוד אותה, זה דבר שאמור להתחיל בגיל צעיר הרבה יותר. הורים רבים אינם עושים מספיק על מנת להאהיב את השפה ואת חדוות הקריאה על ילדיהם, אולי כעת "איום הפסיכומטרי" שיעמוד לנגד עיניהם יעזור כפי שדוחפים להצלחה במתמטיקה ואנגלית (ועל הפסיכומטרי עצמו – הוגנותו ויכולת הניבוי שלו בפעם אחרת….).