בשונה מהטור שלי בנענע10 שבו אני כותבת רק על עניינים חינוכיים, בלוג זה הוגדר כ"בלוג חינוכי ובכלל" והפעם אני רוצה לנצל את ה"בכלל" שבכותרת על מנת לכתוב על סבים, סבתות, דמויות-הורה, זקנה ופרידה.
אומרים שאם אתה מחפש לקנות חיפושית אדומה תראה פתאום המון כאלה למרות שקודם לא שמת לב לקיומן וזה מתוך התכוונות וחיפוש מתמיד.כך קורה לי בשבוע האחרון בכל הקשור ל"זקנים" משמעותיים.הפסוק "אַל תַּשְׁלִיכֵנִי לְעֵת זִקְנָה כִּכְלוֹת כֹּחִי אַל תַּעַזְבֵנִי"(תהלים עא,ט) מעסיק אותי מאוד לאחרונה ומכיוון שכך הוא "מופיע" מכל מיני כיוונים ואני דנה במשמעויות שונות שבו עם אנשים שונים: עם חברות, עם קולגות שסועדים את הוריהם, עם בני משפחה מסוימים ואף עם תלמידיי.
יש לי תלמיד שאני אכתוב עליו כעת ואמעיט בפרטים שעשויים לפגוע בפרטיותו וזאת על אף שבעיניי המעשה שהוא עושה ראוי להישמע תחת כל עץ רענן על מנת לתת השראה. לי הוא נתן.
התלמיד הזה נוסע לפחות אחת לשבוע לבקר את סבא וסבתא שלו שהגיעו לזקנה שאליה נלווית גם תחלואה גופנית ונפשית. רובנו מתקשים מאוד להתמודד עם זה. בגידת הגוף וראיית האהובים עליך בעליבותם היא קשה ולעיתים אף קשה מנשוא. בחברה הישראלית הורים רבים מעורבים, אולי אף יותר מדי בחיי ילדיהם. ההתנהלות של המשפחה הישראלית הממוצעת היא די שבטית, מגוננת ומחייבת: כאן למשל לא יעלה על הדעת לא לעשות חג עם המשפחה שלך. למרות המעורבות הזו, כשדור ההורים מזדקן, משפחות רבות בוחרות להביא פיליפיני או סיני שיטפל בהורה. אני לא אומרת את האמירה הזו בשיפוטיות אלא מציינת עובדה. עובדה. תביטו סביבכם ותראו.
התלמיד הזה שלי, שממבט ראשון יכול לעורר כל מיני סטיגמות של "מופרע" למיניהן, עושה מעשה אצילי וחוזר עליו שוב ושוב ושוב. פעם בשבוע, גם כשכל החברים נשארים אחרי ביה"ס במרכז השכונתי, הוא לוקח אוטובוס ונוסע לבית הסבא-סבתא. הוא מגלח את סבו, מקלח אותו, מדבר איתו ובעיקר מקבל אותו כמו שהוא על אף הקשיים (שאותם מפאת הפרטיות לא אמנה). מצבו של הסב לא מאפשר יציאה מהבית לבית קפה או לפגוש אנשים והתלמיד שלי,נכדו, ממלא תפקיד חברתי חשוב גם כשיש הערות מסביב. הוא לא נכנע להן ולא מקבל אותן, ההפך, הוא נלחם את מלחמת הכבוד של סבו. שאלתיו האם כל הנכדים נוהגים כך. הוא ענה שלא. שאלתי מה מניע אותו שם והוא אמר שהוא מבין שיהיה סוף יום אחד והוא רוצה לדעת שהוא עשה והיה ולא להביט אחורה בתחושה של אוזלת-יד. איזו הבנה מכאיבה ונבונה ואיזו עשייה נלווית לה. בעיניי, בגיל 15 זה לא מובן מאליו, על אחת כמה וכמה גם בגילאים מופלגים יותר שמפאת הקושי לעמוד מול המראות הקשים אנו נמנעים לעתים להתקרב. כשניסיתי "לחפור" עוד קצת, לברר על "מה יושב" הצורך הזה, הבנתי כמה הוא מקבל מכך שהוא נותן. כמה זה נראה לו מובן מאליו שכך צריך לנהוג. הוא לא מחפש טפיחה על השכם וזה מקסים אף יותר. זה מזכיר לי שיחה עם חברה קרובה שהיה לה קשר קרוב מאוד לסבתה וסבה ז"ל. היא סיפרה לי פעם שבעת אשפוזו של סבה במחלקה גריאטרית, כשבאה לבקרו, לארח לו חברה ולטפל בו היה מי שעבר שם ושר לה את "אל תשליכני" והיא כעסה. היא לא רצתה שישירו לה ולא רצתה אותות של כבוד, היא רצתה להיות שם, בשבילו, בשבילה.
הבוקר קבלתי טלפון מתלמיד אחר. לא יגיע לביה"ס. שדדו את סבתו. רימו אותה כשנהגה וכשפתחה את הדלת גנבו את התיק שלה. מיד אמרתי לו שבהחלט ייסע אליה. אני אצדיק את ההיעדרות הז מפני שזו אולי ההיעדרות המוצדקת ביותר בעיניי. הנכונות שלו מיד לעזוב הכל ולהיות איתה, היא כה יפה וכה חשובה וכה נוגעת ללב.
ועכשיו הסבתא שלי. הפרטית. סבתא שעבורי היא דמות-הורה נוספת בחיי. סבתא שאמרה לא פעם ללא בושה לכולם ש"אם תפתחו את הלב תראו שם את אורטל", סבתא שטבעתה ענודה על ידי, סבתא שניחמה אותי אחרי פרידה קשה שעברתי, שאצלה ביליתי את שבתות ילדותי, שמגיעה לכל טקס שלי, שבצלצול טלפון-רעב שלי מעמידה לי את הארוחה הכי פשוטה והכי טעימה שאפשר… סבתא שלי לאחרונה לא הרגישה טוב. וזה קשה. המחשבות שתת-המודע חוסם כל החיים, מחלחלות בבת-אחת ומלמדות שלא כולנו נהיה כאן לנצח וכמה חשוב לאהוב את אהוביך ולהביע את האהבה הזו וההערכה, לבלות איתם זמן, לשמח את לבם. עשינו לסבתא מחווה בשבוע שעבר: כל הנכדים התכנסנו והפתענו אותה וכמה היא שמחה וכמה זה מילא אותה….ולחשוב שבכוח אהבתך אתה יכול למלא מישהו אחר וגם את עצמך ועוד נשאר….קיטשי ככל שישמע, אהבה מביאה אהבה.
אסיים בסרטון על אישה בת 105 –מדהימה באופן הסתכלותה על החיים שהרשימה אותי מאוד (ממליצה בחום להשקיע 8 דקות ולראות) את הסרטון קיבלתי מתלמיד יקר שלי (נוסף על השניים שהוזכרו כאן קודם). כמה אני בת-מזל לחלוק איתם נושאים אלה.
יציאת חירום - בלוג חינוכי ובכלל 