יהודה יהודה יא יהודה –סיפור של השראה

כשהתחלתי להיות מורה זה היה כחלק מחובותיי כיועצת-חינוכית-לעתיד. ההכשרה של יועצות בימינו מכינה את היועצות-לעתיד לעסוק גם בהוראה מספר שעות מסך כל משרתן. הרציונל שמאחורי תפיסה זו מורכב אך "בגדול" נועד ליצור אצל היועצת הבנה אמיתית של חוויית ההוראה שהרי היא עובדת עם מורות/מורים  באופן פרטני וכן באופן קבוצתי-מערכתי. מכיוון שמקצוע ההוראה כה ייחודי יהיה נכון שהיועצת תכיר "על אמת" מה בדיוק עובר על מורה, מהן ההתמודדויות ומהן הדרישות. הסבר נוסף הוא שכך היועצת נגישה יותר לתלמידים שמכירים אותה בכיתה דבר התורם לשיווק היועצת כמי שיש לה מה להציע לתלמידים. בכל אופן, נכנסתי לכיתות הראשונות שלי לפני שלוש שנים ומצאתי את עצמי כל פעם מחדש (כמי שלא רואה עצמה רק כמשפך של ידע)מביאה איתי כתבות מהעיתון (בעיקר מעיתוני סופשבוע), המלצות להצגות בתיאטרון (שבהמשך הפכו לקבוצה שפתחתי וליוויתי בערבים לצפייה משותפת), קטעים מספרים, סיפרתי להם על סרטים מומלצים, על מסעדות מיוחדות, הבאתי תשבצי-הגיון לכיתה ועוד. כל אלה הגם שאינם חומר-לימודי סייעו בידי לעבוד עם התלמידים על נושאים אקטואליים, חברתיים ורגשיים ופתחו עבורי דלת לחדרי נשמתם. ההרגל במהלך השנים הלך והשתכלל: לכיתת החינוך שלי,בשנתי הראשונה איתם, הייתי מניחה עיתון בבוקר בכיתה ונעלמת ללמד בכיתותיי האחרות. בשנה האחרונה הצטרף הפייסבוק ושידרג לי את הדרך לשיתוף קבצים וקישורים איתם (מה שקודם עשיתי בעיקר דרך המייל). הקישור האחרון שלי עסק בסיפורו של יהודה יצחקוב הלא הוא כוכב הסדרה הדוקומנטרית ב"יס" שנקראת "יהודה יוצא למלחמה".

בקישור המצורף מסופר יותר בהרחבה אך בקצרה אספר שזו סדרה שצולמה במהלך שש שנים ותומצתה לשלושה פרקים, ושודרה ממש לאחרונה בערוץ יס דוקו (מס' 8). הצילומים החלו כשיהודה היה בן 15 ועד גיל 21 (כיום). יהודה הוא בן למשפחה חד-הורית עם קשיים כלכליים מחולון וחלומו להיות טייס. המלצתי לתלמידיי מכל הכיתות (הקשות יותר והקשות פחות) לראות באמצעות שיתוף לינק בקיר שלי. כמו כן, ביקשתי שיראו את הפרק הראשון בן 45 הדקות ובמידה ויחושו שזמנם בוזבז אני אשחרר אותם משיעור שלי. יכולתי להציע הצעה-מפתה זו בבטחון כי ידעתי שאיש לא ידרוש את הזמן חזרה וכך היה. התגובות של התלמידים היו מרגשות ביותר: הבנות מאוהבות בו ומסתבר שגם הבנים. המוטיבציה שהוא הפגין,הנחישות,הרגישות לנוכח תנאי הפתיחה שלו הפכו אותו לדמות המהווה השראה עבורם ויותר מכך, לאחר התקשרותי עימו בפייסבוק (על מנת לבקשו להגיע לביה"ס לדבר עם התלמידים לפני גיוסם לצבא) גיליתי על הקיר שלו אינסוף הודעות מבני נוער שהוא הצליח לגעת בליבם. גם בליבי הוא נגע ולכן אני כותבת את הפוסט הזה כדי להגיד שהתרגשתי וגם כדי להמליץ למורים והורים למצוא את הדרך לבני הנוער בשפה שתדבר אליהם, כך,באופן עקיף אפשר לייצר נושא לשיח משמעותי.

חברה ללא רוח זה כמו אדם ללא נשמה

כאשר אני מקריאה לתלמידיי סיפור או שיר בשיעורי ספרות יש בכיתה שקט, הם נהנים מאווירת הדרמה או אווירת הסוד,האהבה או המתח שיש בסיפורים ובשירים. שלב זה של הלמידה עובר יופי. השלב שלאחר מכן שדורש מהם "לנתח" את היצירה ולהתחיל לפרוט אותה לפרוטות הוא שלב לא אהוב עליהם בעליל. "בשביל מה צריך את זה?" אני נשאלת לא פעם והשאלה הכי נפוצה היא "למה אתם חושבים שהוא (המשורר/הסופר) התכוון לזה? הוא בטח סתם כתב ואתם חופרים על זה". אמירה נוספת היא "הסיכום יותר ארוך מהסיפור" וכן הלאה. כשאני מאמצת לעצמי את הלך החשיבה שלהם אני יכולה להבין את הרתיעה – לוקחים יצירה שכל כולה חופש ומתבנתים אותה ומנתחים אותה מבלי להשאיר זכר לחופש-הפירוש-האישי. המורות תמיד אומרות "אתה יכול לכתוב את פרשנותך אך עליך לנמק" מה שלא לגמרי נכון כי בכל זאת,על אף השונות בהבנת היצירה, קיים גם פירוש קאנוני המבוסס על חקר-הספרות ועל ידע של אנשי-מקצוע (כבכל מקצוע אחר) וגם על פרטים ביוגרפיים (למשל ידוע ששיר מסוים נכתב בהקשר מסוים והמשורר אף אמר זאת מפורשות וכו') כמו גם על הגיון בסיסי. מצופה מהתלמידים קודם ללמוד את הידע הקיים בתחום,לזהות מטאפורות ולהתבונן בדמויות ולאחר מכן, בהמשך הדרך/המשך חייהם כשנתקלים ביצירות, להגיב אליהן מהמקום הפרטי-אישי המגובה בידע הנצבר. בכל אופן,כשאני נשאלת "בשביל מה בכלל צריך ספרות?" אני מוצאת כל פעם תשובה אחרת. אחת מהן היא שספרות זה החיים שהרי גם הסיפור הבדיוני ביותר לקוח מהחיים בסופו של דבר והחשיפה אליו מעוררת הזדהות, פורקן (קתרזיס), היכרות עם דמויות שלא בהכרח תתקל בהן בעולמך האישי, התוודעות לשפה גבוהה, ביטוי רגשות ועוד. אני מוצאת בכל פעם תשובה מקורית אחרת עבור תלמידיי שמאתגרים אותי בשאלותיהם. התשובה האחרונה שנתתי השנה הגיעה בדמות כתבה שהבאתי איתי. הכתבה עסקה בנושא הבא: בסמסטר הנוכחי שנפתח לפני כחודשיים התברר כי מס' הסטודנטים שנרשמו השנה לחוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית הוא בסה"כ 14. זהו המספר הנמוך ביותר לאורך 85 שנות קיומו של החוג. חוג זה טיפח תחת שורותיו את גדולי החוקרים בתחום הספרות, המשוררים,הסופרים, המרצים ואנשי ההוראה. אם המגמה תימשך ייפגע המחקר ותחום ההוראה של תחום הדעת הנדון. אפשר לדבר רבות על הדור הגדל פה, על המקום הקטן שתופסת הספרות בעולם-שכולו-ריאליטי אבל במקום לטרחן אני אבחר לצטט את פרופ' דן מירון בכתבתו בעיתון הארץ (15/10/10) והוא כותב כך: "…..יש להבין מה שהבינו מזה דורות האידאולוגים של החינוך האקדמי הליברלי בארצות האנגלו-סכסיות; דהיינו שהחשיפה למדעי הרוח ברמה אקדמית לא באה להקנות מקצוע, אלא להעשיר את רוחו של הדור הצעיר המשכיל, לחנכו לחשיבה ביקורתית ומדויקת ולהבעה בכתב בהירה והגיונית, להביא אותו במגע עם הישגי ההגות, המדע והאמנויות, ולעדן את חייו הרגשיים-אישיים-חברתיים. גם מי שיהיו רופאים, עו"ד, פסיכולוגים, אנשי מינהל עסקים ואשפי הייטק זקוקים לתשתית תרבותית ולתרגול בהבעה שבלעדיהם הם יהיו לא יותר מטכנאים מיומנים, וככאלה חזקה עליהם שלא יגביהו עוף- גם בתחומי המיומנות הספציפיים שלהם. משוך כך השקיעה של מדעי הרוח באוניברסיטאות פירושה,למעשה, שקיעה כללית של השכבה המשכילה, ולכן גם של השכבה בכללה; שקיעה לתוך בורות,גסות ושטחיות. ללא חשיפה להגות פילוסופית, למדעים המופשטים, לידע הסטורי ולהבנה ספרותית ואמנותית, יהיו האקדמאים הישראלים לא יותר מבעלי מלאכה מוגבלים וצרי אופק. רבים מהם כבר היום שרברבי רפואת הגוף והנפש והנדסאי חברה, ותרומתם לגסותה הכוללת של החברה הישראלית בולטת….." אין לי עניין מיוחד בפרופ' מירון אלא הסכמה-רבתי עם החלק המצוטט והכתוב לעילא ולעילא. וכאילו בהמשך ישיר לטיעוניי הוחלט לאחרונה גם על תוספת כתיבת חיבור בבחינת הפסיכומטרי, תוספת אשר אמורה לעודד את התלמידים בעודם במערכת החינוך ללמוד לבטא עצמם בכתב. לא הוגן להביא אותם לתיכון חסרי ידע ולצפות מהם/מאיתנו "להחדיר" בהם את השפה,אהבתה, המוטיבציה ללמוד אותה, זה דבר שאמור להתחיל בגיל צעיר הרבה יותר. הורים רבים אינם עושים מספיק על מנת להאהיב את השפה ואת חדוות הקריאה על ילדיהם, אולי כעת "איום הפסיכומטרי" שיעמוד לנגד עיניהם יעזור כפי שדוחפים להצלחה במתמטיקה ואנגלית (ועל הפסיכומטרי עצמו – הוגנותו ויכולת הניבוי שלו בפעם אחרת….).