זולגות הדמעות מעצמן

 

*לזכר טל יפרח תלמידי שנהרג בעת מילוי תפקידו במבצע "צוק איתן" 21/7/14.

זה לא בסדר שהורים מספידים ילדים.

זה לא בסדר שהורים קוברים ילדים.

זה לא בסדר שמשפחה מאבדת את אחד מחבריה, אחד מילדיה בטרם עת.

אני לא באמת אמא שלך טל (על האשה המדהימה הזו, אביבה, צריך לכתוב בנפרד)  ובכל זאת היינו משפחה.

משפחת "לה פמיליה" כך קראנו לעצמנו, ובאמת היה לנו משהו מיוחד: 37 ילדים ו"אמא" אחת שהיא אולי יותר כמו אחות גדולה.

תמיד התגאינו כולנו על כך שאנחנו יודעים להעריך את מה שיש לנו בזמן אמת ולא מחכים שמשהו יגמר כדי לבכות אותו.

קשה לי לקבל את זה שהכיתה שלי מונה כעת 36 תלמידים. קשה לי לעכל את זה שהתמונה שניבטת אליי ממסך המחשב תקפא מעתה.

העמידה מול המוות, מול המסתורין שבמוות היא קשה, גם בגילי אז על אחת כמה וכמה לחבריך, אחיך, אוהביך, שכותבים בקבוצת הוואטסאפ שלנו ומתארים את המחשבה שאולי אתה בעצם תכף תופיע ותגיד שהכל בדיחה שחורה… גם הם לא מצליחים להבין ואיך אפשר להאשים אותם?

ב-15/6/14 התכתבנו כולנו, אני הייתי חודש אחרי לידה ואז הצעת שנארגן מפגש. תוך דקות התמלאה התכתובת בהצעות של החברים לארח אצלם בבית את כולנו…

כשהתקרבנו לתאריך אמרת שלא תוכל להגיע כנראה "בגלל המצב". דחינו את המפגש. כבר לא תגיע אליו בגופך.

ב-21/7 בעודי יושבת בבית עם בני הקטן, אדם, בזרעותיי החלטתי לשלוח לכולכם הודעה ולברר איפה אתם נמצאים והאם אתם בסדר לנוכח המצב הקשה,

40 דקות אחר כך כבר קיבלתי את הבשורה המרה. אתה קולט?

יפרח, פרח, החלטתי להיכנס לפייסבוק הישן שלי, זה ששימש אותי כשעוד חינכתי אתכם, אפילו את הסיסמה או שם המשתמש לא זכרתי (מזל שאבי תמיד שם להציל), כשסופסוף הצלחתי התחלתי להיזכר… כל תמונה, כל סרטון, כל תגובה בשרשורים השונים, כל הודעה שהתכתבנו… על מה לא דיברנו שם?

כתבת לי אז על נועם, שאתם חצי שנה יחד וכמה זה הולך מצוין וכמה אתה רוצה שזה יימשך,

כתבת לי על הנשף, איך אתה לא מתחבר לכל האלכוהול והלימוזינות, נכון, זה באמת לא הסגנון שלך, הצנוע, הענו.

כתבת לי שאני אהיה יועצת ומטפלת נפלאה… כתבת שאתה מעריך אותי על כך שאינני רוצה לגבות סכומי עתק כדי לעזור לאנשים, כזה היית, אדם לא חומרי בעליל, אדם שאוהב אנשים, שעוזר ונותן מעצמו כי ככה חונכת… על איך שחינכו אותך יש לי המון לומר: אתה ונוי שני ילדים לתפארת מדינת ישראל, אני מצדיעה לאביבה על החינוך הזה, האהבה, הערכים, ההתעקשות להשיג בעצמה, לא לבקש מאף אחד, על החום, על האהבה חסרת הגבולות. התכתבנו על הנושא הזה של שמירת קשר לאחר התיכון, אמרת שאתה לא מאמין שתצליח, שבוודאי תכיר אנשים אחרים ותצא פעם בחודש, ציינת שבחלוקת התעודות התפרקתי ואני שיתפתי אותך שזה קרה כשיצאו מפי המילים "שמור על עצמך בצבא" ונבהלתי מהן…דיברת על השירות הצבאי ועל כך ש"אם אני לא אלך אז מי כן?", סיפרת שעברת גיבוש חובלים….בסוף שירתת באגוז.  היית כל כך בוגר יפרח, אמרת לי שעכשיו אחרי 3 שנים איתכם מגיע לי לנוח…אמרת שגם אמא צריכה לדאוג לעצמה… דיברת על היותך הגבר של הבית שלך כבן לאמא חד הורית… אני זוכרת איך היית משלב הכל – הדרכה במכבי, עבודה בבורגר ועוד אחת מהצד, קראת לזה "דמי כיס"… יפרח…כתבת לי בלי בושה שאתה מפחד מהצבא וכששאלתי למה הכוונה ענית שאתה מפחד מה יקרה חסובבים אותך במקרה וותיפגע…אני קוראת ומצטמררת.

כשהכרתם אותי, כמה ימים לפני פתיחת שנת הלימודים בכיתה י'  עשיתי לכם סיור בביה"ס. הסיור שלי כלל עצירה בגל-עד הזכרון של חללי ביה"ס חבריי לשכבה. ראיתם אותי מקריאה לזכרם בטקס ביום הזכרון לחללי מערכות ישראל, דיברנו עליהם בכיתה ואתם הבעתם קשת של רגשות סביב זה ועכשיו? עכשיו הכל מחדש… עכשיו חבריך לכיתה עוברים את אותה החוויה הנוראית שעברתי אני, שעברה השכבה שלי בלכתם של שניים מבניה.

אני רוצה להגיד עוד כל כך הרבה, לספר עליך עוד דברים וגם לשמוע עוד סיפורים אודותיך מזוויות שלא הכרתי.

השבוע הייתי בביתך, זוהי לא הפעם הראשדונה אבל הפעם ההרגשה כל כך שונה, היה כל כך מוזר לשבת על מיטתך, בחדר המוקף גיטרות ובמדפים עליהם מונחים הבשמים שלך…. אתה יודע? כשהתכתבנו השבוע כל הכיתה לגביך שיתפנו במחשבות ורגשות ושלחנו תמונות, לפתע היכתה בי ההכרה שגם בטלפון שלך מצפצפות ההודעות וגם בטלפון שלך נשמרות התמונות…כל כך משונה… האם זה מגיע אליך? האהבה שלנו והצער הגדול על לכתך?

אני יכולה להמשיך לכתוב עוד שעות…אתה יודע, לא קשה לי לכתוב…ואני נזכרת עוד ועוד…נזכרת איך אמרת לי בשיחה שלנו על הפיכתי ליועצת שלא יכולתי להיות יועצת לפניכם, שהייתי צריכה לעבור דרככם ושכעבור 3 שנים יחד אני אדם אחר, אתה לא יודע כמה צדקת. אני יועצת כבר 3 שנים מאז ואוהבת את עבודתי אבל לעולם כנראה לא ארגיש כפי שהרגשתי בתהליך שעברנו כולנו יחד.

שתדע שאת המפגש שלא קיימנו אנחנו עוד נקיים והוא יהיה ברוחך- נביא גיטרות, נשמיע את את עידן חביב, נפריח בלונים לכבודך, נשב במעגל וכל אחד יספר על ה"יפרח שלו"…נקרין סרטונים  (זוכר איך התגלגלתי מצחוק מהסרטון שאתם נכנסים ומביימים ריקוד מוטרף? חחח אני עדיין צוחקת מזה אגב) שבהם השתתפת ונצחק. נצחק לכבודך. נראה את הטוב שבכל דבר ולא נתלונן כמוך.

אה, אתה יודע שפישי ניגן בקונצרט השבוע והקדיש אותו לך? והבנים מתכננים כדור-זוהר שנתי לכבודך? והם גם כותבים אליך, מעבירים אליי, הנה כמה דוגמאות:

כותב לך רן:

"באמת אורטל החבר הכי טוב שלנו, הילד הזה פירק אותי מה אני אגיד איזה ילד זה כמה אני אוהב אותו… ככל שאני אוהב אותו יותר זה רק מכביד לי על בית החזה… כל סופשבוע כשהוא היה סוגר הוא היה שולח לי שירים חדשים של עידן חביב ועידן עמדי וכל מני אמנים שאני והוא נורא אוהבים.. ושולח וידיאו שהוא מראה לי איך לנגן בגיטרה את השיר כי כשהוא היה בבית היינו נפגשים ומנגנים ביחד… וכל יום שישי הייתה את השעה שהוא מתקשר והחיבוק האדיב שלו עם הידיים הגדולות והשתי טפיחות על הגב, והבדיחות והריח שלו והטלפון שהוא מפתיע שהוא פתאום בבית ואומר רנצ'וק בוא סיבוב אני בבית וישר נכנעתי לטון דיבור שלו וישבנו ביחד עד השעוצ הקטנות ודיברנו על הזוגיות ועל טיסה לדרום אמריקה ביחד ולימודים בבן גוריון ואיפה כל זה עכשיו… אין כלום הילד הלך לי"

כותבת לך הדס:

"טל היקר,הכיתה שלנו..לא היתה סתם כיתה,לא כיתה שאפשר בכלל לפספס מישהו.יש המון המון כיתות שלא יודעים אפילו מי זה החבר שיושב על ידם.

התברכנו במורה שפעם הראשונה שאמרה ערב כיתה אני אישית ממש צחקתי,הרמתי גבה,לא הבנתי מה היא רוצה,אפילו לא רציתי להגיע.בכל ערב כיתה מהראשון עד האחרון היינו מכירים מתחברים יותר ויותר אחד את השני כולם,אפילו פיספסתי אחד בגלל איזה הופעה שהיתה לי כ״כ התבאסתי!אבל לא יכלנו להזיז,אף אחד בכלל לא היה רוצה לא להגיע לערבי כיתה האלה ,כל אחד עם אופי יותר מהממם מהאחר,מחברים לכיתה הפכנו למשפחה אחת ומשפחה לא בוחרים.למדנו לקבל לאהוב ולהעריך כשלאחד קשה אז גם לכולם,כשאחד נופל אז מרימים אותו.

אבל לגרוע מכל לא ציפינו,לא האמנו שזה יכול לקרות גם במשפחה שלנו.

אתה טל?!טל הקטן???הפרח שלנו?? היה משהו קוסם מהשניה הראשונה שראיתי אותך..החיוך.החיוך הכובש הזה,שאף פעם אבל אף פעם לא יורד.

החוסר שקט הזה אם חסר משהו למישהו או אם משהו לא בסדר,הנתינה האינסופית,האהבה והצחוק.

אני עדיין לא מאמינה שלא אראה אותך שוב לעולם,אתה גיבור טל.אתה גיבור.

אני אסירת תודה לך שנתת לי הזדמנות להכיר ולחוות חויות רבות איתך.ילד אמיץ שלנו.

המשפחה שלנו לא תהיה אותה המשפחה בלעדייך,השארת לנו חור ענקי בלב.

היית מסור לצבא כמו לכל דבר שעשית,הפכת אותנו לגאים.

אזכור אותך לנצח,הדס."

כותבת לך אוראל:

"גיבור של העולם ילד עם חיוך של מלאכים״

לא מוצאת משפט שמתאר אותך יותר טוב מזה. בלי להתאמץ הצלחת לכבוש את כולם בחיוך שלך,בנוכחות שלך,בפשטות הזאת.

כולם יודעים שיב׳-9 היא משפחה לכל דבר, אבל עכשיו פשוט לקחו לנו אח.עכשיו אנחנו משפחה שכולה.עכשיו הפגישת מחזור שגם אתה כמו כולנו חפרת בקבוצה בוואטסאפ שתתקיים כבר,אבל כנראה שאתה לא תוכל להגיע,בגלל המצב…הולכת להתקיים עכשיו.בלעדייך,לכבודך,לזכרך.

תודה לאלוהים שהפגיש בינינו יחסית הרבה לאחרונה לרוב בדרך לבסיס,ברכבת,אפילו שאתה ואופיר פשוט הייתם נרדמים בצורה מוזרה מריירים על אנשים וכל שנותר היה לי הוא לצלם אתכם ולצחוק.תודה על הפעם האחרונה,שחזרת לבסיס מהאפטר הקטן שהביאו לך לפני הכניסה הקרקעית,שלא ויתרת על הנשיקת להתראות למרות התיק הענק והציוד שסחבת איתך,אמרתי לך שתשמור על עצמך נשמה טובה,מצטערת שהמחבלים ימח שימם לא איפשרו לך לעשות את זה.

אין סוף לכאב,לתסכול ולחלל העצום שהשארת אחרייך,איך כולנו כואבים אותך ופשוט מסרבים להאמין…

כל שנותר לי הוא להודות לך טלטול,מיגל שלנו,שבמותך ציווית לנו את החיים,לי,למשפחה שלי,לחברים,לכל עם ישראל!

אין לי ספק שאתה בגן עדן כי אני יודעת שמי שכל כך אהוב כאן למטה,גם למעלה אוהבים אותו.מלאך פשוט מלאך.

תהיה נשמתך צרורה בצרור החיים גיבור.אוהבת אותך."

כותבת לך טל שחר:

״לנצח אחי, אזכור אותך תמיד.. וניפגש בסוף, אתה יודע..״

טלטול, יפרח, פרח שלנו, שותף לשולחן שלי  – 3 שנים ביה״ס, חבר נפש, חבר מה״חבורה״, 9 שנות היכרות איתך, עולם ומלואו. לא מוכנה לדבר עליך בלשון עבר, אני יודעת שאתה כאן ואתה קורא את זה ורציתי לשתף אותך במה שקורה לאחרונה מאז שטסתי..

אתמול דיברתי עם נום שלנו.. היא סיפרה לי כמה קשה לה לשאת את המחשבה והפחדים, ואת ההתמודדות עם העובדה שיש מלחמה, ״חבר שלי בפנים״

שאלתי מתי דיברתם לאחרונה והיא השיבה- אתמול, לדקה.. ואני, הבטחתי לה בלב שלם שתחזור הביתה.

והיום, ה21.7.14, התעוררתי למציאות אחרת, והבנתי שאני נאלצת להפר את ההבטחה הזאת ;(

אני אשמור על נועם בשבילך, אני יודעת שזה מה שהיית רוצה, שהיא תהיה מאושרת. אני מבטיחה לך שאני אעשה את זה בשבילך ואני אשמור עליה כל יום שעה בשעה, אני אדאג לה כמו שדאגת לה כי החיים חזקים יותר.

אתה עוד כאן איתנו טלטול, נפעמת לנוכח כמות האנשים שאוהבים מעריכים ומצדיעים לך,תהיה גאה בעצמך. אני יודעת שיגיע יום שישי והכל יחזור לקדמותו ונצא ארבעתינו לסרט או לפאב כמו שאנחנו אוהבים! הרי אין סרט שאתה ונועם לא ראיתם! גיבור שלנו, אני מתגעגעת לצחוק המתגלגל שלך, רק לפני חודש, כמה ימים לפני שטסתי, היינו יחד וצחקנו על איך שהיית מפריע לי בשיעורים מוציא אותי מריכוז עם הנקישות של העט ובסוף מקבל ציון גבוה ממני בספרות.. איך אהבת לעצבן אותי, תמיד אמרתי שהצקת לי בשיעורים אבל היום אני מתגעגעת לימים שהיינו עושים צחוקים בכיתה ומפריעים למורות, אני מצטערת שלא הספקתי לענות לך כששאלת אותי מהן הדרישות לעבוד בבידוק הבטחוני בנתב״ג, ידעת שזה מה שאתה רוצה לעשות כשתשתחרר, אבל אני יכולה להגיד לך שבורכת בכולן.. אני מצטערת שלא הספקת להשתחרר, ולהגשים את החלומות שלך מלאך שלי, אבל עדיין עסקת בספורט ועשית מה שאהבת.. היית לי אח, ליווית אותי שנים בפרידות, בשמחות, בימי הולדת, יום יום בכיתה, תודה שחגגת איתי את יום ההולדת האחרון, יום הולדת 21, אפילו שחזרת עייף מהצבא..

היית קורא לי טלצ׳וק, הקול שלך עוד מהדהד לי בראש.. הצחוק המיוחד שלך החיוך המאיר שלך, ילד מאושר עם שמחת חיים תמיד הקפת אותנו בצחוק ואופטימיות, ידעת לעודד אותי, לשמח אותי בשעות קשות, חבר אמיתי, מלח הארץ. איך דאגת לאמא, היית ילד של אמא, הסתפקת במה שיש לך ואם שאפת ליותר עשית זאת בעצמך, צנוע וטוב לב, גיבור של העולם, גיבור ישראל, גאווה שלי – השם שלך הולך לפניך! אין אחד בעולם שלא יזכור אותך בהגנה על המולדת, הבן אדם שאתה, אני מבטיחה לך טל שכל העולם יזכור אותך, טסתי לשליחות הזו כדי שהעולם ידע על העבודה הקשה שאתה עושה בהגנה עלי ועל המדינה, ההסברה, שכולם יכירו בגבורה שלך, ויתמכו בך. אני מחכה שתחזור. אני מחכה שתחזור בחמישי עם המדים, שתלבש את החולצה המכופתרת כמו שאתה אוהב, ונצא ביחד, שנתכנן את הטיול אחרי צבא..שתספר לי על בוף ותראה לי תמונות, שתיסע לטייל עם נועם בצפון, ותטיילו בארץ שכ״כ אהבת, שנלך ליום הבוגר בביה״ס ותתגאה בגולני, היחידה שנלחמת לשרת בה, ללא ספק הכי קטן. שנחגוג יחד את יום העצמאות כמו בכל שנה ונעשה על האש, אבל ביום העצמאות הבא אני מבטיחה שלא נבכה, ואני אצדיע לך בגבורה ובראש מורם. כי בזכותך נזכה לחגוג את היום הזה גיבור שלנו, בזכותך יש לי, לאמא ואבא, ונוי, ונועם, וכל החברים הכי טובים שלך, בזכותך יש לנו מדינה.

ילד שלנו, תישאר צעיר לנצח.. נשמה יקרה, כל כך תחסר לי. היה שלום אהוב יקר, אח וחבר אמת. אוהבת אותך טל יפרח ת.נ.צ.ב.ה הגיבור של כולנו."

כותבת לך ליטל:

"טלוש, יפרח, מיגל, טלי.. אני פשוט לא מצליחה לעכל שאתה לא בין החיים. אין שנייה ביום שאני לא חושבת עליך. פתאום אני מתחילה לקחת דברים בפרופורציות כי אני חושבת איך אתה היית מסתכל על הדברים, ומה אתה היית עושה. מוזר לכתוב עליך בזמן עבר. בתמונות שבאלבומים אתה כל כך חי. אני זוכרת את הפעם האחרונה שראיתי אותך, ברנאטו, ביום הולדת של נועם. כל כך שמחתי ששמחת לראות אותי. אמרת לי שצריך לקבוע מפגשים כאלה ולא רק בספונטניות. אני נזכרת בחיוך, בצניעות. היית ילד כל כך טוב. מתגעגעת אליך ואשמור על החיוך שלי בשבילך. אתה באמת גיבור, לא עוד מישהו שנפל ושמחה שזכיתי להכיר אותך!"

כותבת לך לורין:

"טלטול שלנו, אני זוכרת שהיינו שרים לו בחפלות ״יפרח חתני״ חח אדם מדהים עם לב רחב עם חיוך כובש וישר חודר ללב. מלא באהבה ונתינה זכיתי ללמוד, לצחוק ולחוות 3 שנים עם נסיך כמוהו.. וכואב לי שלא הספקנו לחוות איתו יותר גם אחרי."

אנחנו אוהבים אותך מיגל שלנו, מודים לך על ששמרת עלינו  ומבטיחים לחיות אותך בלבנו לעד.

אורטל בשם י"ב 9 בדימוס.

 

 

עת להרוג פעמיים?

בשנת 1996 יצא הסרט "עת להרוג" לאקרנים. הסרט מספר על אבא, שבתו הקטנה נאנסת באכזריות והוא הורג את האנסים מבלי לחכות למשפט. הסרט עוסק במשפט הרצח שביצע האב. העובדה שהאב שחור, והאנסים לבנים רק מחזקת את התפיסה שהאנסים היו מקבלים עונש קל (או לא נענשים כלל) ממערכת המשפט הגזענית של דרום ארה"ב. במהלך הסרט רואים איך המושבעים משתכנעים שמשפטית האב הינו רוצח ולכן יש להרשיעו, ואז בסיום הוליוודי הסנגור מפנה אותם אל הרגש ואל חוש הצדק הבסיסי, וגורם להם לזכות את הנאשם. הסיום ההוליוודי המדובר הסיום ההוליוודי המדובר מצורף כאן והוא כולל את נאום הסיכום של עורך הדין של האב, בו הוא פונה לחבר המושבעים ומבקש מהם לעצום את עיניהם ומתאר להם תוך ירידה לפרטים את קורותיה של הילדה שנאנסה ובסיום, לפני שמבקש מהם לפקוח שוב את עיניהם הוא מבקש מהם לדמיין שהיא הייתה לבנה.

כשהסרט הזה יצא אני הייתי בת 13 אבל ראיתי אותו אינספור פעמים ואני זוכרת היטב את הדמויות ואת קורותיהן ובעיקר את ההבנה הקשה כל כך לנערה הצעירה שהייתי, כי מי שנפגע מינית בצורה כה אכזרית ישלם מחיר כבד כל חייו, כן, גם אם הנאשם ייענש. השימוש של עורך הדין ב"זום-אין" המילולי שהוא עשה למקרה ובניסיונו ליצור אמפתיה אצל המושבעים יכול להיראות קיטשי אך בעיניי הוא אפקטיבי ביותר ובמיוחד בימינו, כשלכל אחד יש אפשרות להקיא תחת כל טוקבק רענן את דעותיו החשוכות על מקרה זה או אחר, מבלי לעצור לרגע לחשוב איך היה מרגיש הוא לו היה מדובר בו או בקרובים אליו.

כך היה היום עת התוודעתי לדבריו של השופט נסים ישעיה שאמר בדיון על נערה שנאנסה בגיל 13 על ידי ארבעה צעירים כי "יש בנות שנהנות מאונס". מאז הוא כבר הספיק להתנצל ולהתגונן ואמר: "דברים מעוותים הוצאו מהקשרם, נכחתי בדיון בוועדה שאני דן בה כפנסיונר. זו הייתה דוגמה לא מוצלחת, ולכן התנצלתי". יפה. אז כבוד השופט אמר והתנצל ואין לו שמץ של מושג איזה נזק אדיר הוא גרם לנפגעי ונפגעות תקיפה מינית בעבר, בהווה ולצערי גם בעתיד.

רק בסופ"ש האחרון קראתי במוסף "שבעה ימים" של "ידיעות אחרונות" כתבה על הבימאית שיצרה את הסרט על א' מבית הנשיא שישודר הערב. א', כן, מאז היא כבר זכתה לשם, שמה הוא אורלי רביבו והערב היא תיחשף עם סיפורה מול עם ישראל. א' שנחשדה בכל פורום אינטרנטי בתאוות בצע ותאוות פרסום. א' שמשלמת מחירים כבדים עד היום על מפגן הכוח המיני של האיש שהיה פה פעם נשיא ולא ראוי להיות מוזכר בשמו. א' שמאוד חוששת ובצדק משידור הסרט הערב אך מצד שני רוצה לנסות לטהר את שמה. כמה הזוי שהאיש יושב בכלא על הטרדות מיניות ועל אונס של יותר מאישה אחת ובכל זאת היא זו שמפשפשים בציציותיה.

ובחזרה להיום: אותה מתלוננת שעליה דיבר השופט שמעה את דבריו ואושפזה ואלו דבריה: "אני לא מופתעת, כי זה מה שאני סופגת מתחילת ההליך הפלילי. נתקלתי בדברים כאלה בעבר, אבל זה עדיין כואב. ספגתי כבר אמירות לא יפות וחוסר אמון משוטרים שפשוט לא מבינים את גודל הפגיעה".

מדהים איך אפשר לרצוח פעמיים: פעם בגוף ופעם בנפש. אתם קוראים את מילותיי? לרצוח. פעמיים.

שמחתי להתעדכן כי ראש הממשלה, חברי כנסת ואישי ציבור קראו מאז שעות הבוקר להדיחו מתפקידו כי זה מה שראוי לעשות בחברה שרוצה להיות מתוקנת.

כאשת חינוך, כיועצת חינוכית שמתעסקת בתכנים מן הסוג הזה אני זועקת: אין להרשות אמירות כאלה מבלי להגיב תגובה חריפה וחד משמעית. מבחינתי מחר מורים ואנשי חינוך צריכים וחייבים להיכנס עם הנושא הזה לכיתות בבתי הספר ולקיים דיונים על הבעייתיות ועל העיוות שבתפיסת השופט. אסור לאפשר פתח לדור הצעיר הגדל פה להצדיק קיומם של מעשים נפשעים כאלה ואפילו לא לרמוז לכך.

מצחיק שנתקלתי בידיעה הזו בדיוק לאחר צאתי מהרצאה לצוות החינוכי בעיר בה אני עובדת  מפיה של השופטת הגב' דליה דורנר המקסימה והחכמה. העיתוי הזה כנראה בא לאפס את הכעס בתוכי ולהזכיר לי שלא כל השופטים כך וכי יש תקווה.

לכל אישה יש שם שנתנו לה קומתה ואופן חיוכה

"לכל איש יש שם" כתבה זלדה ואני לא יכולה להפסיק לצטט אאת השיר הזה לעצמי באופן כמעט כפייתי בכל פעם שנושא שינוי-שמי עולה ביני לביני או ביני לבין מישהו אחר.

נישאתי לבחיר לבי לפני שלושה חודשים וחצי וטרם שיניתי את הסטטוס במשרד הפנים וגם לא את השם.

האמת היא שלמרות שבסופו של עניין החלטנו להינשא, ניהלנו לפני כן דיונים רבים בדבר הצורך לעשות זאת או שמא לבחור לחיות כידועים בציבור מבלי לקיים את הטקס. במהלך הדיונים על מה ואיך עלו כל מיני רעיונות וגרסאות החל מנישואים אזרחיים בחו"ל (חבילת קפריסין/יוון/צרפת) ועד לנישואים רפורמיים פה בישראל. לאחר חישובים שונים: חלקם רציונליים וחלקם רגשיים החלטנו "ללכת" על חתונה "כדת משה וישראל" והשתדלנו בכל מאודנו שתתקיים ברוחנו ועל פי צו ליבנו: החתונה התקיימה בשישי בבוקר באולם משגע על שפת הים ביפו והייתה חגיגת אהבה מרגשת. עוד לפני כן, בשלב ההכנות, במקום לרבנות פנינו לצהר וקיבלנו יחס בדיוק כפי שרצינו: גמיש ומכבד. הטבילה שלי במקווה נעשתה ברוח טובה ומכבדת את היותי חילונית, שלא לדבר על הדרכת הכלה המאלפת לה זכיתי: כל כך שונה מהסיפורים ששמעתי מחברותיי על הפחדות בנוגע לטהרת המשפחה! זכיתי להדרכת כלות בקיבוץ סמוך למקום מגוריי מאשתו של רב הקיבוץ, אשה נדירה ומיוחדת שעצם חילוניותי לא גרמה לה לזוע באי-נוחות, להפך! היא אמרה שה-ה' הזה הוא של כולנו. כן, היא הסבירה למה לדעתה כדאי לטבול במקווה ולמה בעיניה נכון לשמור נידה אך לא השתרבבה למילותיה ולו לשניה, נימה שופטת, מבקרת או מפחידה. בהכשרתה, היא למדה טיפול זוגי וזה עלה מיד כשנכנסתי (שהרי זה המשך הלימודים אותו אני מתכננת לעצמי בדרך להפוך למטפלת משפחתית) וצד את לבי. היא השתמשה במטאפורות כל כך יפות ובדוגמאות כה אמיתיות מהחיים שלה, של זוגות אחרים, של זוגיות באשר היא במובנים הכי אוניברסליים שלה. קראנו יחד בתנ"ך את פרקי "בראשית" הנוגעים לבריאת האדם ולבריאת חוה, דנו יחד במשמעות המילים (כולנו למדנו שלכל מילה בתנ"ך יש משמעות ואוהבי הניתוחים הספרותיים כמוני מתענגים על כל פלפול שכזה המאפשר גם לצקת מהתוכן האישי שלנו להבנת הפרשנות) ודיברנו עוד שעה ארוכה על משמעות הזוגיות ועל האתגר שהיא מביאה עמה לחייו של אדם. על המראה שבן/בת הזוג מציבים, על הקונפליקטים, על הכניסה ל"ארץ" אחרת של אדם אחר.

בכל מקרה, עד כה אני ובן-זוגי "הלכנו לפי הספר" בנוגע לחתונה אך מבלי התחושה ש"איבדנו" את עצמנו בדרך, נהפוך הוא: הצלחנו לצקת את עצמנו לתוך ברית הנישואים המקובלת ויעידו האורחים כי הרב שבחרנו בו לחתן אותנו היה מיוחד, מכבד ושוויוני: כן, כן, למרות שבשנת 2012 טקס חתונה דתי אינו מאפשר לכלה לענוד לחתן טבעת אלא רק "כמתנה", אני כן הענקתי טבעת וכן בירכתי קצרות. ועכשיו….עכשיו מגיע ההמשך- הפיכת המעמד הדתי למסמך רשמי: תעודת זהות ובה אנו רשומים "נשואים".

אז לא הלכנו עדיין לשנות. אפשר לתלות את זה בעומס היומיום (מה שיהיה נכון לגמרי), חוסר-פניות ועוד שאר ירקות ובאמת הכל יהיה אמתי אך בתור מישהי די "תקתקנית" אני שואלת את עצמי בכל זאת מדוע לא ואני לא צריכה יותר מדי לחשוב, אני יודעת את התשובה: לא החלטתי לגבי שינוי שם משפחתי ואני רוצה לקבל החלטה שלמה.

לשנות את שם המשפחה שלי ל"שלם"? להישאר "הופמן"? או להוסיף "הופמן-שלם"? עלה במוחי יותר מפעם אחת שנשנה שנינו לאותו שם אבל שני שמות משפחה זה ארוך מדי אז הצעתי לו (מבלי לחשוב מה אני חושבת על זה אפילו, אלא רק כטריגר להתפלפלות איתו) שאולי נמציא שם משותף לשנינו? אחד-אחיד-חדיש ומחודש? כזה שיסמל את בניין הבית הפרטי המיוחד שלנו, אבל הוא פסל את זה על הסף ואני האמת די הופתעתי כי בהמון נושאים הוא די ליברל וכאן הוא ממש מתעקש.

"בסה"כ שם" תגידו ובכל זאת, הנושא תופס נפח כה גדול ממחשבותיי עד שקשה לי לפטור את עצמי בהסבר הזה. "זה לא רק שם" הלב שלי צועק! זה השם שלי, זו הזהות שלי.  לא התחתנתי בת 20. בעוד4 חודשים (ויום, אבל מי סופר?) אציין 30 שנות קיום וב-30 השנים האלה הייתי "אורטל-הופמן". השם הזה רשום על תעודות-התארים שלי, זה השם שכתבתי במדבקה בכיתה א' כשרק למדתי לכתוב, עם השם הזה "רצתי" לבחירות במועצת התלמידים ביסודי, איתו הצגתי את עצמי בפני תלמידיי לכשנהייתי מורה ויועצת, זה השם של הג'ימייל שלי, השם הזה נושא את הDNA של משפחתי, זה השם של אבי  שאחיותיו שינו את שמן והאח-הזכר היחיד שלו כבר נפטר מבלי להביא צאצאים שיישאו את שמו לעולם. שם…זה יותר מרק מילה שבעזרתה אפשר לקרוא לך. שם זה זהות. שם זה אני. שם זה עצמי. זה הSELF שלי. אנשים משנים שם פרטי כחלק מרצון לשנות יעוד, ואז אני שואלת את עצמי האם לא הגיע זמן לפנות מעט מהעצמי שלי לטובת ה"ביחד", לטובת יצירת משפחה הנושאת שם אחד: אני, הוא והילדים-שיבואו בעתיד. האם לא יהיה מוזר שלילד שלי יקראו "X שלם" ולאמא שלו יקראו "אורטל הופמן" או "אורטל הופמן שלם"… אני חייבת לציין שלו אין בעיה שלא אשנה כרגע בכלל את השם והוא לגמרי מבין את הדילמה כי קראתי לו בבית המון פעמים "גא"י הופמן" כדי לתת לו לחוש איך זה מרגיש כשקוראים לך בשם-לא-שלך. הדילמה היא שלי לגמרי, אז נניח שאשאר "הופמן" כמו אמא ואבא ואשאר קצת "בבית" עם הזיכרונות מהיסודי ומועצת תלמידים, האם זה לא יצרום לי עצמי כשעל שלט דלתנו נופיע כשניים שונים? ובכל פעם שנצלם את הדרכונים שלנו לקבלה בבית מלון בחו"ל ונצטרך להסביר "בעלי"/"בן זוגי" וכו'…. פתאום "קופצת" לי לראש מחשבה-רוחניקית: יש פגיעה ברמה האנרגטית של ה"חיבור" כשהנפרדות היא הרמטית לגמרי, אז למה לא להוסיף? פשוט להוסיף שם, כמו להוסיף נדבך, כמו להתחיל פרק נוסף שנבנה על יסודות מוצקים שהיו שם כבר קודם ואיש אינו מתכוון להוריד… שמעתי על נשים ש"התחילו" עם שני שמות ו"התייאשו" מהאורך, התרצו ואימצו את שם בן הזוג…בכל מקרה אני אמשיך לחשוב לי פה עד מחר כי קבענו ללכת למשרד הפנים. בינתיים מזמזמת לעצמי שורה משירו של יזהר אשדות שאני אוהבת מאוד ושמושרת מנקודת מבטו של הגבר "שייכת לעצמך אבל איתי".

שן עמוד ענן

כל כך הרבה דברים "עמוד ענן" פתח אצלי. שלא לומר פתח וערער והציף והעמיד למבחן.

כל כך הרבה תחושות, רגשות, מחשבות והבנות ובעיקר אי-הבנות מציפות אותי.

כיועצת חינוכית המטפלת במצבי שגרה (חרדת בחינות, קשיים חברתיים, שיבוץ בכיתות, העברת סדנאות) וגם במצבי חירום (אובדנות, פגיעות מיניות, התמכרויות) נדרשתי השבוע כשאר חברותיי למקצוע לתפקד (מבחינתי לראשונה) כיועצת למצב-חירום-מלחמה. תרגילי ירידה למקלטים הפכו להיות השבוע מציאותיים מתמיד, תלמידים נסערים, הורים מפוחדים ושאר קולגות ובני משפחה שהם חלק ממדינה-בחרדה ובלחץ. שידורי טלוויזיה בלתי פוסקים וזירת פייסבוק לוחמנית ומדממת. שבוע לא קל עבר על כוחותינו.

מצב המלחמה הזה הציף אצלי תחושות ורגשות קשים שבסופם יצאתי מבולבלת כמי שהקרקע המוסרית המנחה אותו נשמטה תחת רגליו. הכל החל ביום ד' עת התחלתי לקבל מתלמידיי-לשעבר החיילים-בהווה הודעות המבטלות את הגעתם למפגש-מחזור בביה"ס. הרגשה של חשש ניצתה בלבי והפכה למטרד של לחץ בחמישי בבוקר עם הדיווחים על קרית מלאכי שבהמשך היום גם הגיעו לראשל"צ ות"א. שישי-שבת של חוסר ודאות: מכרים מתגייסים בצו 8, אימיילים בלתי פוסקים מגורמי חינוך שונים המדברים על האחריות שעלינו, הצוותים החינוכיים לקחת ועל היותנו "בצו 8 משלנו", אי-ההבנה עד כמה זה יסלים הפעם ולפרקים גם ניצוץ,חדש בחיי, של אובדן תקווה.

ביום א' אחרי סופ"ש סוער קיבלתי גושפנקה רשמית לטענה שלגוף יש חיים משלו שמושפעים באופן ישיר מחיי הנפש. יכולתי להיות "קולית" ברמה המודעת ולבחור לסמוך על הצבא ולבחור להמשיך בשגרה אבל הגוף… הכתפיים והצוואר נתפסו לגמרי והביאו עמם מיגרנה שלא אפשרה לי לקום מהמיטה. הבנתי באופן ברור ונהיר שביטוי רגש שנחנק עלול לגרום נזק ושעבורי החשיפה המוגברת למידע (שהוא בבירור גם מסולף ופופוליסטי) לא עושה טוב. בחרתי להתנתק ממהדורות החדשות אך עוד יותר מהאויב-האמיתי-אותו-זיהיתי: הפייסבוק!!! אם בזמן שגרה חבריך לרשת החברתית יודעים שאתה בעד הידברות, בזמן חירום אין לעמדה הזו מקום. אם אתה בעד הזכות שלנו להגן על עצמנו ובכל זאת מרגיש חמלה גם כלפי מי מהעזתים (חלקם הרי חפים מפשע) שאינם חמאסניקים, הרי שבזמן מלחמה אין אפשרות בכלל להביע עמדה כזאת, או בלבול או צער עלינו וגם עליהם. הפוסטים נגד בר-רפאלי (קישור מצורף) המדיפים ריח-רע-של אלימות ושנאת-חינם רק מוכיחים זאת, שלא לדבר על צעקות-המקלדת: "תיכנסו בהםםםם!!!".  רבים מהישראלים, גם בעתות-של-שקט מתלהמים, שונאים וקוראים למלחמה, לא מגלים סובלנות כלפי דעות אחרות ונוקטים באלימות מילולית ופיזית אז בטח ובטח שיסלימו בעת-מלחמה.

אני חושבת כי זכותו של כל עם וכל אדם להגן על עצמו. ברור לי לגמרי למה יצא צה"ל למבצע הזה ובעיניי מטרותיו (כמו חיסול הטילים לטווח רחוק למשל) היו ראויות-ביותר ובלתי-נמנעות ואני הייתי בעד פעולה צבאית. חד משמעית!! אך כך אני מרגישה גם כלפי הפסקת-האש. להרוג אפשר תמיד. לכבוש-מחדש אפשר תמיד אבל לכל דבר כזה יש גם מחיר וצריך לחשוב יותר מפעמיים איך לעשות את הדברים ולהפחית את ההרג והאובדן. חייהם של תושבי הדרום-המופקרים-שנים-רבות ראויים לכל הגנה אבל אי אפשר ולא יקרה שמישהו ילחץ על כפתור ועזה על כל תושביה תימחק. זו פנטזיה-ילדותית שלא תתממש וככל שהשנאה שלנו גוברת והרצון-האנושי-הטבעי לנקמה מוביל אותנו, אנחנו בבעיה. אנשים מתוסכלים, מאיימים על ביבי שלא ייבחרו בו שוב כי "איזה מן ימני הוא שבוחר בהפסקת אש?" אפשר להבין את התסכול אבל כל מי שחושב שהוא מדינאי דגול כדאי לו לרדת מהעץ! ישנם כל כך הרבה שיקולים (כן, גם מדיניות חוץ שהיא לא פחות חשובה ממדיניות פנים) בכל החלטה כזו וכל כך הרבה מידע שלא מובא בפני הציבור שזו לא חכמה לשבת בבית ולתקתק על המקלדת את דעותיך-הנשגבות-הקוראות-למלחמה. כל כך פשוט לשלוח חיילים שלנו לשדה הקרב ש"ייכנסו רגלית"? האם לא מדובר בחיי אדם?

קשה לחשוב על פתרון אחר מלבד השבת אש. התחושה שאין עם מי לדבר, שאין עם מי לשבת על שולחן המשא ומתן, ההבנה הברורה (לי זה ברור) שעם ארגון טרור אנחנו לא מתכוונים לדבר מקשים עלינו,עליי, האופטימית הנצחית להיות בתקווה. במהלך הסערה הזו מצאתי את עצמי אומרת ש"את הטרוריסטים האלה צריך להרוג" ושאם הם פותחים באש נגדנו יש להחזיר-בחזרה. כן, כמו ילד קטן שנתנו לו מכות ורוצה לגונן על עצמו ולהשיב את כבודו ואת זכותו להתהלך חופשי. מצאתי את עצמי מפנטזת על חיסול-הטרור והצלתם של אותם אזרחים-חפים מפשע הנמצאים בעזה, בעצמם תחת טרור חמאס, ושאיתם, אולי איתם נעשה יום אחד שלום. הבעתי תקווה שהם, ללא שלטון-טרור יוכלו לשקם עצמם ולחיות כבני אדם ולפתח תשתיות של חינוך,בריאות ופנאי. כן, חלום רחוק ואולי גם נאיבי ומטופש אבל בעיקר מבלבל…מוזר לי שקראתי להרג-אנשים באותה שיחה אבל אני לא מצליחה להתחרט על זה. מגיע לטרוריסטים לקבל כגמולם ובכל זאת, שאר האנשים שאינם טרוריסטים ולא משנה מאיזה מוצא הם, מגיע להם לחיות. באמת.

אתמול במפגש יועצות, היו בקבוצה גם יועצות מבתי"ס ערבים ביפו: כאלו שגרות בשכנות עם יהודים בבניין, כאלו שכואבות את כאבנו, את כאבן, ונמצאות בקונפליקט כפול ומכופל. שמעתי אותן, אני חושבת עליהן המון ויודעת בלב שזה אולי רחוק שנות-אור אבל אפשרי שערבי ויהודי יגורו בשכנות. לא חייבים באהבה, אבל ככל הנראה  חייבים בשכנות כי זה הגורל שלנו ולא נראה שמישהו עומד "לעבור דירה".

אם הצלחתם לקרוא עד פה ולהזדהות, אם הצלחתם לקרוא עד פה ולא לשנוא אותי ולאחל גם לי למות, אם הקריאה בטור שלי עוררה בכם מחשבה, אני שמחה. קשה להיות עם כל זה לבד.

באיחולי שבת-שקטה ועתיד-שקט

אורטל

טור קאמבק או : אני יועצת חינוכית

 הרבה זמן לא כתבתי כאן. למעשה, כשנה תמימה…והנה ההסבר, ההכנה לקראת הקאמבק:

בהשכלתי הפורמלית אני יועצת חינוכית אך רק בשנה האחרונה התחלתי לעסוק באופן פורמלי במקצוע זה, עד אז, הייתי מורה ומחנכת לתיכוניסטים יקרים ללבי במיוחד. "יועצת לא יכולה להיות יועצת-מקצועית אם לא הייתה  מורה קודם" חשבתי לעצמי כשבחרתי להמשיך "להשתפשף" במקצוע ההוראה עוד קצת לפני שאעסוק במקצוע הייעוץ. אין ספק שעבודת ההוראה והחינוך שונה מכל עבודה אחרת בתכלית ודורשת משאבים, תכונות ויכולות מגוונות מאוד שרק הולכות ומתרבות עם הזמן. מקצוע ההוראה,מבחינתי לפחות, ייחודי עד כדי כך שלא ניתן להשוותו השוואה של ממש לאף מקצוע אחר, לפיכך, יועצת שתפקידה בין היתר הוא לעבוד עם המורים, לכוון, לסייע ולתת בידם כלים, צריכה להכיר את החוויה באמת ומקרוב.

תשאלו ובצדק האם פסיכולוג צריך לחוות את כל החוויות של מטופליו על מנת לטפל בהם? ותיענו בשלילה, שהרי אין הדבר הגיוני ומציאותי, ובכל זאת, כאן מדובר בסקטור שלם עם מאפיינים ספציפיים, אותו יש להכשיר לעבודה רגשית עם התלמידים וההורים, הכשרה שאינה מקבלת מקום מספק באוניברסיטאות ובמכללות לפרחי הוראה. בישראל במיוחד מדובר בסקטור-מקצועי חבוט ש"זוכה" לקיתונות של ביקורת וסובל מפיחות-מתמיד במעמדו ולכן זקוק לאנשי מקצוע הצומחים מתוכו והמבינים אותו ואת צרכיו המיוחדים.

כשמגיעה מורה לחדרה של היועצת כשהיא עייפה משבוע של ישיבות מייגעות עד הערב,משיחות טלפוניות עם הורים, מוויכוח עם תלמיד שהחליט להפכה ל"בדיחה" של הכיתה, ממבחנים שעליה לבדוק, מהקלדות למערכת להזנת היעדרויות והתנהגות…היא זקוקה להכלה, להבנה, למקום של כבוד למקצועה, לנתינה שלה, להשקעה שלה- בעיקר זו הרגשית. בגלל החוויה הייחודית של מקצוע ההוראה ודרישותיו (המופרזות, שלא לומר דמיוניות, לעיתים קרובות) קשה למורים רבים עם עצות "חכמות" של כל מי שעומד מרחוק בנוסח "אם המורים היו עושים קצת יותר מזה…וקצת פחות מזה…אולי החינוך היה נראה אחרת". מורים זקוקים לאמפתיה ורבים מהם מוכנים להיעזר, לקבל כלים, להשתכלל ולהתפתח וכמו רובנו, התנאים להשגת כל אלה הם שיתוף פעולה והנחיה לא שיפוטית ומבינה לעומק את מורכבות הדברים.

בכל אופן, שנה ראשונה לעיסוקי הרשמי כיועצת בחט"ב במרכז הארץ הייתה שיקול משמעותי מדוע להפסיק לכתוב: הכניסה הפורמלית לפרופסיה מובחנת במערכת החינוך: קהילת היועצים החינוכיים גרמה לי לחשוב פעמיים אם לא עשר פעמים על כל מילה ואות שיוצאת ממקלדתי. בצדק או שלא, כמורה צעירה הרגשתי שאני נלחמת את מלחמתם של המורים והמורים שבדרך ואילו כיועצת, חשבתי בלבי, איך אכתוב? הלא הדברים המטופלים על ידי כל כך אישיים וכל כך לא טריוויאלים… מה גם שהייתה זו שנה עמוסה רגשית, שלא לומר עמוסה מאוד, שלא הותירה לי פנאי ופניות לכתוב.

כעת,מששנת לימודים נוספת יצאה לדרך ואני מתחילה את שנתי השניה כיועצת חינוכית בעיר אחרת, בתיכון אחר, אני מרגישה שיש לי פרספקטיבה טובה יותר המאפשרת כתיבה ממקום אחר על עבודתי החינוכית אך לא רק.

כמי שמתעתדת לעסוק בעתיד בטיפול משפחתי וזוגי, אכתוב מעתה גם על נושאים של זוגיות ומשפחה תחת הלשונית "אינטימיות ואוטונומיה" ואני מזמינה אתכם, העוקבים הוותיקים, לשוב לקרוא וכן להפיץ את הדברים ולהעבירם הלאה.

בברכת חג סוכות שמח,

אורטל

אל תשליכני לעת זקנה (טור זה מוקדש לחברי מ.פ)

בשונה מהטור שלי בנענע10 שבו אני כותבת רק על עניינים חינוכיים, בלוג זה הוגדר כ"בלוג חינוכי ובכלל" והפעם אני רוצה לנצל את ה"בכלל" שבכותרת על מנת לכתוב על סבים, סבתות, דמויות-הורה, זקנה ופרידה.

אומרים שאם אתה מחפש לקנות חיפושית אדומה תראה פתאום המון כאלה למרות שקודם לא שמת לב לקיומן וזה מתוך התכוונות וחיפוש מתמיד.כך קורה לי בשבוע האחרון בכל הקשור ל"זקנים" משמעותיים.הפסוק "אַל תַּשְׁלִיכֵנִי לְעֵת זִקְנָה כִּכְלוֹת כֹּחִי אַל תַּעַזְבֵנִי"(תהלים עא,ט) מעסיק אותי מאוד לאחרונה ומכיוון שכך הוא "מופיע" מכל מיני כיוונים ואני דנה במשמעויות שונות שבו עם אנשים שונים: עם חברות, עם קולגות שסועדים את הוריהם, עם בני משפחה מסוימים ואף עם תלמידיי.

יש לי תלמיד שאני אכתוב עליו כעת ואמעיט בפרטים שעשויים לפגוע בפרטיותו וזאת על אף שבעיניי המעשה שהוא עושה ראוי להישמע תחת כל עץ רענן על מנת לתת השראה. לי הוא נתן.

התלמיד הזה נוסע לפחות אחת לשבוע לבקר את סבא וסבתא שלו שהגיעו לזקנה שאליה נלווית גם תחלואה גופנית ונפשית. רובנו מתקשים מאוד להתמודד עם זה. בגידת הגוף וראיית האהובים עליך בעליבותם היא קשה ולעיתים אף קשה מנשוא. בחברה הישראלית הורים רבים מעורבים, אולי אף יותר מדי בחיי ילדיהם. ההתנהלות של המשפחה הישראלית הממוצעת היא די שבטית, מגוננת ומחייבת: כאן למשל לא יעלה על הדעת לא לעשות חג עם המשפחה שלך. למרות המעורבות הזו, כשדור ההורים מזדקן, משפחות רבות בוחרות להביא פיליפיני או סיני שיטפל בהורה. אני לא אומרת את האמירה הזו בשיפוטיות אלא מציינת עובדה. עובדה. תביטו סביבכם ותראו.

התלמיד הזה שלי, שממבט ראשון יכול לעורר כל מיני סטיגמות של "מופרע" למיניהן, עושה מעשה אצילי וחוזר עליו שוב ושוב ושוב. פעם בשבוע, גם כשכל החברים נשארים אחרי ביה"ס במרכז השכונתי, הוא לוקח אוטובוס ונוסע לבית הסבא-סבתא. הוא מגלח את סבו, מקלח אותו, מדבר איתו ובעיקר מקבל אותו כמו שהוא על אף הקשיים (שאותם מפאת הפרטיות לא אמנה). מצבו של הסב לא מאפשר יציאה מהבית לבית קפה או לפגוש אנשים והתלמיד שלי,נכדו, ממלא תפקיד חברתי חשוב גם כשיש הערות מסביב. הוא לא נכנע להן ולא מקבל אותן, ההפך, הוא נלחם את מלחמת הכבוד של סבו. שאלתיו האם כל הנכדים נוהגים כך. הוא ענה שלא. שאלתי מה מניע אותו שם והוא אמר שהוא מבין שיהיה סוף יום אחד והוא רוצה לדעת שהוא עשה והיה ולא להביט אחורה בתחושה של אוזלת-יד. איזו הבנה מכאיבה ונבונה ואיזו עשייה נלווית לה. בעיניי, בגיל 15 זה לא מובן מאליו, על אחת כמה וכמה גם בגילאים מופלגים יותר שמפאת הקושי לעמוד מול המראות הקשים אנו נמנעים לעתים להתקרב. כשניסיתי "לחפור" עוד קצת, לברר על "מה יושב" הצורך הזה, הבנתי כמה הוא מקבל מכך שהוא נותן. כמה זה נראה לו מובן מאליו שכך צריך לנהוג. הוא לא מחפש טפיחה על השכם וזה מקסים אף יותר. זה מזכיר לי שיחה עם חברה קרובה שהיה לה קשר קרוב מאוד לסבתה וסבה ז"ל. היא סיפרה לי פעם שבעת אשפוזו של סבה במחלקה גריאטרית, כשבאה לבקרו, לארח לו חברה ולטפל בו היה מי שעבר שם ושר לה את "אל תשליכני" והיא כעסה. היא לא רצתה שישירו לה ולא רצתה אותות של כבוד, היא רצתה להיות שם, בשבילו, בשבילה.

הבוקר קבלתי טלפון מתלמיד אחר. לא יגיע לביה"ס. שדדו את סבתו. רימו אותה כשנהגה וכשפתחה את הדלת גנבו את התיק שלה. מיד אמרתי לו שבהחלט ייסע אליה. אני אצדיק את ההיעדרות הז מפני שזו אולי ההיעדרות המוצדקת ביותר בעיניי. הנכונות שלו מיד לעזוב הכל ולהיות איתה, היא כה יפה וכה חשובה וכה נוגעת ללב.

ועכשיו הסבתא שלי. הפרטית. סבתא שעבורי היא דמות-הורה נוספת בחיי. סבתא שאמרה לא פעם ללא בושה לכולם ש"אם תפתחו את הלב תראו שם את אורטל", סבתא שטבעתה ענודה על ידי, סבתא שניחמה אותי אחרי פרידה קשה שעברתי, שאצלה ביליתי את שבתות ילדותי, שמגיעה לכל טקס שלי, שבצלצול טלפון-רעב שלי מעמידה לי את הארוחה הכי פשוטה והכי טעימה שאפשר… סבתא שלי לאחרונה לא הרגישה טוב. וזה קשה. המחשבות שתת-המודע חוסם כל החיים, מחלחלות בבת-אחת ומלמדות שלא כולנו נהיה כאן לנצח וכמה חשוב לאהוב את אהוביך ולהביע את האהבה הזו וההערכה, לבלות איתם זמן, לשמח את לבם. עשינו לסבתא מחווה בשבוע שעבר: כל הנכדים התכנסנו והפתענו אותה וכמה היא שמחה וכמה זה מילא אותה….ולחשוב שבכוח אהבתך אתה יכול למלא מישהו אחר וגם את עצמך ועוד נשאר….קיטשי ככל שישמע, אהבה מביאה אהבה.

אסיים בסרטון על אישה בת 105 –מדהימה באופן הסתכלותה על החיים שהרשימה אותי מאוד (ממליצה בחום להשקיע 8 דקות ולראות) את הסרטון קיבלתי מתלמיד יקר שלי (נוסף על השניים שהוזכרו כאן קודם). כמה אני בת-מזל לחלוק איתם נושאים אלה.

שלום לתמימות

גיל ההתבגרות מוציא מרובנו אחת משתי תגובות: האחת היא דחייה עמוקה מגיל החצ'קונים וההורמונים הסוערים המלווה בדיבור סלנגי על מצע של מירמור כבד, ואילו השנייה היא געגוע עז לתקופת קסם הנעורים והאהבות הראשונות נטולות הדאגות. אנשים רבים בטוחים שבני הנוער שלנו הם שיא התפלצתיות, חסרי עכבות ויודעים יותר מדי ביחס לגילם. נכון, "כשאנחנו היינו בגילם" כפי שמבוגרים רבים נוהגים לומר, דברים היו אחרת ונראה שכך היה תמיד: דור אחד תמיד בטוח שהדור הבא אחריו הוא הרבה פחות מוצלח והרבה יותר חצוף ומרשה לעצמו. למרות כל אלה יש משהו בגילאי 16-18 שהוא מלא בתום-של-גילויים-ראשונים: לא כל הילדים "עושים את המוות" להורים ולא כל הטינאייג'רים איבדו את בתוליהם בגיל 14. רבים מהם מתחבטים בשאלות של אהבה וזהות ורומנטיקה בצורה מעוררת התפעלות וקנאה. נסו להיזכר רגע ברגעים שבהם נרקמה האהבה הראשונה שלכם, שברון הלב הראשון שלכם, הניסיון לשלב בין החבר'ה לחברה הצמודה כמה מזמן זה היה אה? כשמתבגרים הכל הופך הרבה פחות פשוט. הרבה יותר מחושב. הפגיעות/ הפרידות ושאר כאבי ההתבגרות רחוקים שנות אור מהחוויות הראשוניות, ההיוליות שבהן העולם כמו נברא לפניך מחדש. התגליות של גיל ההתבגרות, כרטיס הכניסה לעולם-הסוד של הגדולים הן כל כך מרגשות וכל כך מסעירות. כמי ששומעת את ההתלבטויות ("אני מעניק לה כל מה שיש לי ובכל זאת לא מקבל חזרה אך לא יכול בלעדיה" למשל) ברור לי לגמרי שיש בהן תום מלוא החופן. לפעמים הראש שלנו, ה"גדולים" רץ לכיווני מחשבה שהם כלל לא מעלים על הדעת. דוגמא טריה התרחשה השבוע עת הלכנו ליום-צילומים לספר המחזור וחלפה לי בראש מחשבה לא תמימה בכלל. מחשבה רעה שסילקתיה מהר מאוד מראשי ואכן היא כבר לא תופסת מקום ובכל זאת, כמה רע זה שבכלל זה עבר לי בראש. הילדים מאוד התרגשו מיום הצילומים (שמחר אפרט עליו הרבה יותר) וממה שיכתבו עליהם ב"ספר החיים והמוות" הלא הוא ספר המחזור. הבנתי אותם. באותו רגע, באותו מקום זה נראה לך כמו הדבר הכי חשוב ואמרתי להם ש"יום אחד כשתזכו בפרס נובל/תפרסמו ספר/תפרצו דרך ויראיינו אתכם בטלוויזיה, יעלו גם צילום של מה שנכתב עליכם אז" אבל בלב שלי, קצת לפני כן, חלפה מחשבה קצת אחרת: את התמונה של מי מהם, בנסיבות-הישראליות-הטראגיות נצטרך להראות בצער בספר המחזור? המחשבה הזו  היא לגמרי חלק מחייו של אדם מבוגר יותר שכבר היה בצבא וכבר איבד חברים והתבגר-מוקדם-מכפי-שבני-עשרים צריכים-להתבגר. אני בפירוש זוכרת את ההלם והכאב העמוק על אובדן התמימות הזו שהייתה מנת חלקי בבועה שלי בתיכון, בבועה החמה והנעימה שתלמידיי בקרוב מאוד כבר לא יהיו חלק ממנה. כאמור, המחשבה הזו חלפה והוחלפה במחשבה החיובית (דמיון מודרך זה אחלה) שספר המחזור ישמש כציון תקופת הנעורים בחייהם של תלמידיי אשר יעלו לגדולות ויוכיחו עד כמה הם מיוחדים ומקסימים. ועל יום הצילומים המיוחד? זה כבר מחר במדור שלי בנענע ועד אז הפרסומת המרגשת של "סלקום" על הגננת ותמונת המחזור.

האם בעלי תפקידים ציבוריים רשאים לבצע רכישות כראות עיניהם?

יום אחד, בתקופה הראשונית לעבודתי בבית הספר עברתי במזכירות לשלוח פקס כשעברה שם אחת מן המורות החברות בהנהלה והתייחסה להופעתי החיצונית. כיום אני יחסית אדישה לכך אבל בתחילת הדרך זה די נמאס לי (גם כשהחמיאו למראה החיצוני באמירות כמו "איך התלמידים יתרכזו?" זה מיצה את עצמו בעיניי). בפעם ההיא, אותה מורה הסתכלה על מכנסי הג'ינס שלי ואמרה "ג'ינס ב-1000 ש"ח ? לא פלא שהתלמידים מנג'זים להורים שיקנו להם אם את באה כך". בגלל שלא הייתה כוונה רעה בדבריה השבתי יחסית בנועם ואמרתי שהג'ינס הזה ממש לא עלה 1000 ש"ח ושהילדים פה לובשים וצורכים מותגים הרבה לפני שפגשו בי (שלא לדבר על כך שרבים מהם מקבלים רכבים חדשים ברגע שהוציאו רישיון בעוד אני הסתדרתי זמן רב עם רכב מיושן). נזכרתי בסיטואציה הזו כעת בעקבות כל מה שקורה עם פרשת גלנט והבית המפואר. אינני מבינה גדולה בפוליטיקה ואיני מתמצאת מאוד בפרטים אך כבר קראתי ביותר מסקירה עיתונאית אחת, על הרהבתנות והחוצפה של איש-ציבור להעז לנקר עיניים ולגור ברמת חיים גבוהה (שהציבור בוודאי רוצה לעצמו ובחלק מהמקרים גם יכול להרשות לעצמו). האמת? קשה לי להבין את זה. נכון, היו מנהיגים אחרים בתקופות אחרות שהצניעו לכת ואמש אפילו הגדילו לעשות בחדשות ערוץ 2 והראו היכן התגורר בצניעות רבה בגין עם אשתו עליזה, אך האם זה הוגן להשוות את מנהיגי העבר למנהיגי ההווה בהיבט הזה? החיים השתכללו מאז, השתפרו, רמת החיים עלתה. אינני בטוחה שהמנהיגים דאז באמת חיו בסגפנות וגם אם כן, האם זה המדד להיותו של מנהיג ראוי? ובאותו מטבע, האם מורה שמגיעה לבית הספר בג'יפ (לא, לא אני) צריכה להתנצל בפני תלמידים מיעוטי-יכולת על כך? אינני בעד לנקר עיניים, כאדם אני חושבת שבני אדם לא נמדדים ברכושם וגם אני אינני שייכת לעשירון העליון, אך מי שהשיג את עושרו ביושר זה עניינו שלו. סתם תהייה שחלפה בראשי השבוע והרי היא עמוקה ומורכבת יותר שכן היא מחדדת,שוב, עד כמה התפקיד של מורה הוא תפקיד ציבורי עם אחריות ציבורית וכל פעולה/דעה/התנהגות גם מחוץ למרחב הבית ספרי, נמדדת ונשפטת וזוכה להסתכלות ב"שבע עיניים". אם נהגת ללא דיבורית, אם "נתפסת" מעשן, אם נפלטה לך קללה, אם צרבת שיר מוגן בזכויות יוצרים. הציבוריות הזו היא צד אחד של המטבע ואילו הצד השני: מנעמי השררה אינם קיימים בעבודתם של אנשי החינוך. יש דרישה וציפייה להיות ללא רבב, לדעת  הכל על הכל, לנהוג ללא דופי אבל אין "תמורה" בהיבט של יחס הציבור. ההתנגשות הזו מביאה פעמים רבות להתנערות של מורים מהאחריות הזו שמחזקת את מעמדם הבינוני-נמוך וחוזר חלילה. ולסיום אצטט משפט שידיד כתב לי השבוע ויתאים בול with great power comes great responsibility.

(הכתבה הבאה עשויה לעניין – איך השעון של המנהיג משפיע על הדימוי שלו)

 

החייל הראשון שלי *

בדיחה ישנה אומרת שכאשר אתה שואל מישהו "איך היה?" והוא עונה: "חוויה" תדע שחוויה זה סבל בזמן עבר. הבדיחה הזו מזכירה לי את היחס של התלמידים לביה"ס בעודם לומדים בו בהשוואה ליחסם אליו לאחר הגיוס לצבא. תלמידי ביה"ס רק רוצים לסיים ולצאת "לחופשי" אלא שהם לא באמת מבינים שה"חופשי" במדינתנו הקטנה מתורגם לשנתיים-שלוש ואף יותר בצה"ל. אותם תלמידים, לאחר גמר לימודיהם וגיוסם לצבא יספרו בגעגוע איך "היינו נותנים הכל כדי לחזור לתיכון עכשיו" ואיך "ביה"ס זה עולם אחר לגמרי". כשהם מגיעים לביה"ס לבקר הם אומרים לתלמידים "תיהנו ממה שיש כי תתגעגעו לזה עוד" וה"קטנים" לא מאמינים ורק מייחלים לרגע שיסיימו בגרויות,תלבושת בית-ספר והברזות, ובכן כמו תמיד הדשא של השכן ירוק יותר. ביום שישי האחרון הגיע תלמיד-יקר-לי מאוד לבקר אותי במדי זית וקשה אפילו לתאר את ההתרגשות. התלמיד הזה, הוא מהמחזור הראשון שלימדתי, מהכיתות הראשונות שנכנסתי אליהן אי פעם. אני זוכרת אותו, תמיד גבוה ממני בראש אבל מבפנים ילד-קטן עם נפש זכה ועדינה. אני נזכרת בשיחות אישיות שלנו, בהתלבטויות של גיל ההתבגרות, בנות, העתקות במבחנים ועוד נושאים שהסעירו את נפשו בזמנם. אני לא אכתוב המון עליו כדי לשמור על פרטיותו ואשתדל יותר לכתוב על הרעיון עצמו: ילדים הופכים לגברים בבת-אחת, בתקופה כה קצרה וקשה להבין את זה. המעבר מהתיכון לשדה הקרב הוא מעבר כה חד וכה עוצמתי המזמן שינוי קוטבי בשגרת החיים. אז אתמול הוא הודיע שהוא בא לבקר ולא מכניסים אותו בגלל הנשק, אז יצאתי אני אליו והנה נגלה לפניי בחור-של-ממש שעד לפני "רגע" הייתי צריכה לעודד אותו להתעורר בבוקר ולהגיע ללימודים ולהפסיק להטיל את האחריות להשכמתו על ההורים, וכעת, הוא נושא נשק על גופו הצנום ומספר על הקור בלילות, על שינה בבורות לעיתים, על תפריט הכולל טונה בעיקר ועל חוסר שעות שינה שניכר בפניו היפות. את החברה הוא בקושי מספיק לפגוש, שלא לדבר על שיחות טלפוניות שלא תמיד מצליחים לסנכרן עם שעות הט"ש (טרום שינה) של שניהם. מחיים של פינוק אינסופי הוא מגיע הביתה לפחות מ-48 שעות שבהן הוא צריך להספיק לשבת עם ההורים והאחים, עם החברים, עם החברה, לבלות (כי איך אפשר שלא? בכל זאת בני 18 וקצת שלא עוסקים בכיף-חיים) וגם לישון ולמלא מצברים. הסתכלתי עליו, נזכרתי איך היינו אנחנו, השכבה שלי בעת גיוסנו, איך החבר שלי-דאז ואני עברנו את אותם קשיים ואותם געגועים לחיינו הקודמים.קשה להיות במקומם. לא קל. אני נושאת איתי בלב את המפגש הזה שריגש אותי מאוד (המחשבה שבין כל העיסוקים הוא בכל זאת בחר לבוא לבקרני ממלאת אותי גאווה ואושר) ומקווה שהשירות הצבאי בעיקר יתרום לבניית האופי והאישיות ופחות ייקח את התום והרוך שהם הקסם של הילד הזה.

* הכותרת בהשראת חברתי עליזה. ** 1:24 בשיר של ברוזה…"ילדים פורשים כנפיים ועפים אל הצבא…."

 

כבר קרוב היום של דמעות פרידה

השבוע קניתי דיסק כפול של "החלונות הגבוהים" (בעולם שבו קניית דיסקים זוכה ללעג של תלמידיי) וקראתי בעלון המצורף איזה משפט של אריק איינשטיין שבו הוא אומר משהו בנוסח "אני לא מתגעגע לשומדבר, מה שהיה היה וטוב שנגמר" (אביא את הדיסק מהרכב מאוחר יותר ואצטט במדויק) ולרגע קינאתי מאוד בגישה הבריאה הזו משום שמכל החוויות האנושיות שהחיים מזמנים לנו, הקשה ביותר עבורי (עבור רבים נוספים אני מניחה) היא פרידה (הבאה בתור היא תחושת-עמימות למי שמתעניין). אני יודעת שלא כל האנשים חווים פרידות באותו אופן ובאותן עוצמות ואני מודעת לעובדה שאצלי הנושא הוא נפיץ ומהווה את עקב אכילס שלי. חווית הפרידה בעוצמות גבוהות מלווה אותי משחר ילדותי ולאורך תחנות בחיי: מהמדריך בצופים, מהחברים בתאילנד, מהאקס המיתולוגי, מאנשים שהלכו ועוד. תמיד הבכי שוטף אותי ועצב רב עוטף לי את הנשמה. אני כותבת את כל זה עכשיו משום שאתמול ערכנו סדר ט"ו בשבט אחרון בכיתה וחגגנו מספר ימי-הולדת 18 לילדים. במהלך הסדר הודעתי להם הודעות לגבי סופשנה, ספר המחזור ועוד. לא עברו שתי שניות וכבר דמעתי…. קשה לי הפרידה. כן, אני אעמוד בזה,  אני יודעת שזה תהליך  טבעי,  חלק ממני רוצה  שזה יקרה ומבין שזה נכון והכרחי להתפתחות המקצועית שלי וכמובן להתפתחות הטבעית של הילדים. אני יודעת שאני אשחרר אותם בבוא הזמן ועדיין זה לא פשוט. אני וחברה שוחחנו על זה לפני כמה זמן – איך זה שבחרנו במקצועות שבהם הפרידה היא הכרחית והיא תכופה יחסית (שהרי אין 20 שנה עם תלמידים, הם מתחלפים כל הזמן) והגענו למסקנה שזה לא במקרה, הבחירה הלא מודעת הזו נובעת בחלקה מהצורך להתמודד דווקא עם עקב אכילס הזה. בעוד מספר חודשים אני אתמודד עם הקושי הזה "ביג-טיים" כשאפרד מ-37 תלמידים אותם ליוויתי מקרוב מאוד לאורך שלוש שנים. המפגשים היומיומיים הם החלק הפחות משמעותי, אך איכות המפגשים: ביקורי הבית, השיחות האישיות בשעות החלון, ההתייעצויות באימייל, החוויות המשותפות, השינויים והגדילה שהייתי עדה להם, כל אלה הופכים את הקשר לחזק ובר משמעות. על מנת לעבור את תהליך הפרידה בצורה מיטבית ובפרופורציות הנכונות אני מתחילה לעבוד על עצמי בנושא ואף להכין שיעורי חינוך כדי לעשות עבודה איתם מעכשיו ובהדרגה ואז יוכלו להמשיך בדרכם ולפרוח איש איש בדרכו.